אל תמהרו להספיד את הסולידריות. תגובה לאל"מ במיל' משה בן דוד

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד טוען במאמר מפורט "מעולם לא חבו רבים, כל כך הרבה, למעטים" כיצד ערער המעבר של צה"ל מ"צבא העם" ל"צבא קטן וחכם" את הסולידריות החברתית והערבות ההדדית בישראל. אני מבקש לסייג את הטענה הזו ולתת הקשר וסיבה לנתונים שמוצגים במאמר.

אל"מ בן דוד כותב שפחות מאחוז קטנטן מאוכלוסיית המדינה, חיילי סדיר ומילואים, לוחמים ותומכי לחימה, מסכנים את חייהם בשדות הקרב. את המספר הזה הוא משווה למספר המגויסים במלחמת יום הכיפורים, שעמד, לפי המאמר, על כ-17% מאוכלוסיית הגברים היהודיים. המאמר טוען גם כי אתוס השירות הוחלף, לפחות באוכלוסייה המבוססת, בשירות שמקדם קריירה אישית במקום שירות מסכן חיים.

השוואת מספר מסכני החיים לכלל האוכלוסייה במלחמה אחת, לעומת השוואת כלל המגויסים למספר הגברים במלחמה אחרת, היא השוואה מוטה. הערכה נכונה של התגייסות האוכלוסייה למלחמה מחייבת או השוואת מספר המגויסים ביחס למספר הגברים היהודיים או השוואת מספר אלו שמסכנים את חייהם בשדות הקרב. אני מבקש להשוות את שתי המלחמות בצורה מעט שונה כדי לתקן את הרושם שיש ירידה גדולה בנכונות של הישראלים לשרת את המדינה במלחמה.

קשה לדעת במדויק כמה חיילי מילואים גויסו למלחמה; המספר המקובל הוא כ-300,000. בישראל כמעט עשרה מיליון תושבים, מהם כשישה מיליון אזרחים שאינם ערבים או חרדים. סביר שמהם כשלושה מיליון גברים, ובערך רבע מהם, כ 750,000 הם בגיל עשרים עד ארבעים. ברור שיש גם נשים שהתגייסו, ואין לזלזל בתרומתן, במוטיבציה שלהן ובגבורתן, אבל החישוב יכול להתעלם מהן מפני שהרוב המכריע של הצבא הוא גברים. יש גברים בגיל מבוגר יותר שהתגייסו, וגם תרומתם חשובה, אבל לצורך החישוב הגס אפשר להתעלם ולהתייחס לאוכלוסייה שממנה נבנה כמעט כל הצבא. מההערכה הגסה הזו נובע ש 40% מהפוטנציאל התיאורטי נקרא לשירות מילואים.

אני קורא לאוכלוסיית הגברים היהודיים בגיל צבא פוטנציאל תיאורטי מפני שלא כל גבר בגיל הנכון מתאים לשירות מילואים. יש בין הגברים האלו רבים שמשרתים בצבא הקבע, שעלו לארץ בגיל מאוחר, שסובלים ממוגבלויות גופניות או נפשיות שפוסלות אותם משירות צבאי, שכבולים לטיפול במשפחה או לתפקיד חיוני בעורף או משרתים במשטרה או בגוף ביטחוני אחר. אפשר להעריך שההשתתפות האמיתית היא לפחות 50% מהפוטנציאל. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוגדל מערך המילואים מ 250,000 ל 400,000, גידול של כ 60%, מספר שמעיד בבירור שגם במלחמת יום הכיפורים לא השתתפו בפועל הרבה יותר ממחצית הפוטנציאל.

כפי שמציין אל"מ בן דוד לא כל מי שלא משתתף במילואים הוא משתמט או חסר מוטיבציה. חיילי מילואים רבים שוחררו מהצבא לפי החלטת הצבא ובהתאם לצורכי הצבא. היו לתהליך הזה שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא הקטנת הצבא ופירוק אוגדות מילואים. הקטנת מערך המילואים אפשרה לצבא לשחרר את חיילי המילואים בגיל צעיר יותר ולשחרר משירות כל מי שהשירות היה קשה לו. חיילים רבים הרגישו שהשירות שלהם לא משמעותי מספיק כדי להצדיק את ההקרבה שהשירות דורש, ושוחררו לפי בקשתם. סביר שאילו בחר הצבא להחזיק באוגדות המילואים, לקרוא להן לאימונים שנתיים עצימים ומשמעותיים, ולשתף אותן בפעילות מבצעית, הייתה תחושת המשמעות עולה, ואיתה הרצון לשרת. לא המוטיבציה נפגעה, אלא חוויית השירות המשמעותי.

סיבה נוספת לירידה, כפי שמציין בצדק אל"מ בן דוד, היא השינוי במבנה צה"ל. הצבא הפך ל"צבא קטן חכם". במילים אחרות, מספר האוגדות המתמרנות קטן, ובמקומן נבנו מערכים חדשים של מודיעין, כטב"ם, סייבר ותקשוב. אפשר ללעוג למושג הזה לאור כישלון המודיעין והצורך בכוח יבשתי מתמרן שהובלט בשנה האחרונה. הלעג הזה לא יהיה ראוי, ובמבט לאחור השינוי במבנה צה"ל היה נכון. ראשית, לא המודיעין כשל בתחילת המלחמה. הכשל היה בפוליטיזציה של המערכת, בקונספציה שהחמאס מורתע. הקונספציה הזו הביאה להתעלמות מהמידע שהביא המודיעין, ולבניית קו הגנה שמיועד למניעת טרור ולא להגנה נגד התקפה בסדר כוח של אוגדה.

שנית, לא פחות חשוב, אין ספק שההשקעה במודרניזציה של הצבא הייתה מוצלחת. מחיר הקטנת הצבא, כלומר הקטנת מספר האוגדות, היה חוסר היכולת להיות במתקפה ביותר מזירת מבצעים אחת. המתקפה בצפון חיכתה לסיום המתקפה בדרום, והמתקפה בצפון מאלצת את המתקפה נדרשת ביהודה ושומרון לחכות בתור. המחיר הזה הוא כבד, והוא בוודאי מאריך את המלחמה. מצד שני המודרניזציה של הצבא מאפשרת לנו מלחמה שיש בה אבדות מועטות. שילוב של יכולות מודיעין, תקשוב ואש חוסכות לחימה מטווח קצר שהיא בדרך כלל עתירת נפגעים. גם המערכה באש שבה נשללות יכולות האש והפיקוד של חזבאללה עוד לפני התמרון הקרקעי לא הייתה אפשרית עם צבא בסגנון מלחמת יום הכיפורים. יתכן אפילו שצבא בסגנון מלחמת יום כיפור היה נכשל במלחמה נגד ארגון טרור, ולא נגד צבא מסודר, כפי שאנחנו נלחמים עכשיו.

אפשר להסתכל בעין רעה על בוגרי יחידות הסייבר והתקשוב שניצלו את הידע שרכשו כדי להקים חברות הזנק ולהתעשר. אפשר להתלונן שבוגרי היחידות האלו לא משרתים במילואים, ובוודאי לא מסכנים את נפשם. אי אפשר להתעלם מהתרומה האדירה של היחידות האלו לביטחון ישראל, וגם לא מהתרומה האדירה של החברות האלו לכלכלה. אולי שגה הצבא בכך שלא הסב את בוגרי היחידות האלו ליחידות מילואים שאינן קשורות למקצוע הצבאי שבו עסקו בסדיר. למשל אפשר היה להסב בוגרי יחידות תקשוב שלא נדרשים במילואים ללוחמי הגמ"ר או לנהגים ביחידות הסיוע המנהלתי. אולי אפילו שגתה מדינת ישראל שלא ביקשה לעצמה חלק משמעותי יותר מרווחי חברות הטכנולוגיה שמנצלות ידע שנרכש בצבא. גם כאן לא חיילי המילואים הם אלו שהחליטו על כך. צה"ל טעה כשנשבה בקונספציית החמאס המורתע וההתרעה שבהכרח תקדים כל התקפה של החמאס או חזבאללה.

הטענה שהחברה הפכה למפונקת ונהנתנית, שהלוחמים בעיקר בני פריפריה מקופחים, שרוב העם מנותק רגשית מהמלחמה ולא מכיר מי שמסכן את חייו בשדה הקרב, ולכן מתפתחת תנועה משמעותית של קריאה לסיום המלחמה תמורת החטופים, היא טענה שגויה. החברה בישראל הפגינה בשנה האחרונה מוטיבציה ונכונות להקרבה ראויים להערצה. הירידה הקלה בהשתתפות ביחס למלחמת יום הכיפורים קשורה להקטנת הצבא וגידול האוכלוסייה, ולא לירידה במוטיבציה. את הסיבות לתנועת המחאה הקטנה והרועשת, לקריאה לסיום המלחמה, לחוסר האימון בממשלה, צריך לחפש במגמה הגלובאלית של שחיקת ערכים מסורתיים ולא בשינויים בחברה הישראלית.

ההשתתפות של הישראלים במילואים, ההקרבה של החיילים, התמיכה של המשפחות, וההוקרה של העם, כל אלו צריכים להיות מקור לגאווה גדולה.

ד"ר יהודה אלבק הוא אל"מ במילואים