חיסול סינוואר: בין הישג טקטי למציאות אסטרטגית

בחיסולו של סינוואר, רב מרצחים פלשתינאי, נעשה צדק ולכן השמחה על מותו היא מוצדקת לחלוטין, אך חיוני להכפיפה להגיון ולא למשאלות לב.

במבט מפוכח, חיסולו של סינוואר יכול לקדם את השגתה של אחת משתי מטרות המלחמה "השבת החטופים" ולוואי שלא יסתבר, שגופתו המוחזקת בידי ישראל, היא כתמונת המונה ליזה בידי גנב: סחורה בלי שוק…

להשגת מטרת המלחמה השנייה, "הסרת האיום, על מנת לאפשר להחזיר את חיי האזרחים למסלולם", חיסולו של סינוואר, כחיסולם של מנהיגי אויב אחרים, תורם מעט, אם בכלל.

"הסרת האיום" הייתה, כנגזר ממדיניות ההגנה הלאומית, המטרה המדינית בכל מלחמות ישראל; כדי לממשה משימת צה"ל במלחמות הייתה ככלל זאת: צה"ל יתקוף, ישתלט על שטחי האויב כדי לטהרם וייערך בהם להגנה לשם מניעת תפיסתם מחדש על ידי האויב עד להמרתם בהסכם מדיני. כדי למלא את משימתו מהר ו"בזול" ככל האפשר, צה"ל נבנה כצבא יבשתי מכריע.

הפיכתו של צה"ל משלהי המאה הקודמת לצבא מרתיע, חסר יכולת יבשתית להכריע, למגר ולהביס את אויביו, שללה ממנו את היכולת לנהל הגנה אופרטיבית אפקטיבית מצד אחד ומתקפה אופרטיבית אפקטיבית מכל סוג שהוא ('מנע'; 'מקדימה'; 'נגד') מצד שני.

בגלל המהפך שחל בצה"ל ושהתגלה ב-2006 ולא תוקן, המטכ"ל לא תבע, ככל הידוע, מהדרג המדיני (כבמאה הקודמת) להסיר את האיומים בעודם באיבם במלחמת מנע מקדימה ולכן הם צמחו לממדים מפלצתיים. בגלל ממדי האיומים, אחרי הבסתה ב-7 באוקטובר, ישראל מתקשה להסירם ולכן היא נקלעה למלחמת התשה ממושכת שמדיניות ההגנה הלאומית נועדה למנוע אותה.

להתמשכות המלחמה והתעצמותה, בעיקר אחרי כל חיסול (מרהיב טכנולוגית) של מנהיג, יש סיבות רבות, אך שתי הסיבות העיקריות הן אלה: הראשונה, לצה"ל יש אמנם דרג מתמרן – מסתער שמצטייר כטוב מאד מקצועית, אך הוא קטן מדי ביחס למשימה האופרטיבית המבצעית שעליו למלא; הסיבה השנייה, תודעת המנהיגות הצבאית והמדינית, שבויה עדיין בפרדיגמת ההרתעה שאחד מסימניה הבולטים היא התייחסות ומתן משקל למצבו התודעתי והנפשי של האויב.

על תוכנית המתקפה בצפון מוטל איפול כבד (וטוב שכך) ולכן צריך לקוות שבניגוד לרצועה, היא לא מתבצעת כאוסף אקראי של קרבות פשיטה סיזיפיים, אלא, כנדרש מקצועית, כמערכה התקפית אופרטיבית עם רעיון תחבולני אופרטיבי ושיטה תחבולנית אופרטיבית שנועדה לאפשר לצה"ל להשיג שליטה במקסימום שטח של חיזבאללה, נקי מאויב ומאזרחים, לתקופה ארוכה ככל האפשר.

כדי להסיר את האיום שמהווה חיזבאללה במרכז לבנון ובצפונה באמצעות הסדרה מדינית, חיוני שהיקף השטחים שצה"ל ישתלט עליהם, יטהרם וימנע מאזרחים לשוב אליהם בדרומה, יהיה גדול ככל האפשר.

בגלל מגבלות סד"כ ורצון נכון לצמצם ככל האפשר את שחיקת הדרג המתמרן–מסתער צפוי שהלחימה היבשתית בלבנון ובמקביל, גם התשת העורף האזרחי הישראלי העמוק, יתמשכו ויתארכו.

הנשיאה בסבל האזרחים תוקל אם יובן על ידם שסבלם משרת שתי מטרות ראשיות:

1. הסרת האיום של חיזבאללה לתקופה ארוכה ככל האפשר וכן הסרתו, בעודו באיבו במלחמת מנע מקדימה והיה ויחודש.
2. לצמצם ככל האפשר את שחיקת הדרג המתמרן-מסתער.

מדינה לא יוצאת למלחמה, בוודאי לא לכזאת שנכפתה עליה, כדי לסיימה בהפסקת אש, לפני שיש בידה "קלפים חזקים" למימוש אינטרסים חיוניים שלה בדרכים מדיניות.

"הקלפים הצבאיים החזקים" נדרשים כעת להשגת הסדרה מדינית שתכלול מבחינתה של ישראל שלושה תנאים:

1. הסרה מלאה של האיומים עליה ברצועה ובלבנון.
2. שליטה צבאית ישראלית בשטחים בהם צמחו האיומים, או על פי שיקוליה, בחלקים חיוניים בלבד לאבטחת ביטחונה.
3. היתר מעצמתי להפעלת שגרה ישראלית של הסרת איומים בעודם באיבם, בשטחים שבהם ישראל לא תשלוט.

חיוני להדגיש שהפיכתה של איראן (כשהדבר יתאפשר) לנכה קשה, צבאית, כלכלית או שניהם, איננה פוטרת את ישראל מהצורך לסיים את המלחמה המתנהלת כעת, בהסרתם המלאה של האיומים הקרובים ובהסדרים מדיניים נדרשים למניעת חידושם לפרק זמן ארוך ככל האפשר.

ד"ר אל"מ חנן שי הוא מרצה לאסטרטגיה צבאית באוניברסיטת בר אילן וחוקר במכון משגב לאסטרטגיה ציונית