סיפורו המוזר של דגל פלסטין

היה זה בלתי נמנע. כדי לציין את יום השנה הראשון לפוגרום שביצע חמאס בצפון-מערב הנגב (1,200 הרוגים, 250 בני ערובה – ההתקפה הגדולה ביותר נגד יהודים מאז השואה), ז'אן-לוק מלנשון, מנהיג מפלגת השמאל הקיצוני "צרפת הבלתי נכנעת", לא מצא דבר טוב יותר לעשות מאשר לקרוא להנפת דגל פלסטין. היפוך ערכים נוסף, המאפיין היטב את סגנונו הניאו-מרקסיסטי והפרו-אסלאמיסטי. זוהי תוצאה של מסע שיווק פוליטי חסר תקדים.

שלושה פסים אופקיים – שחור, לבן וירוק – עם משולש אדום בקצה הקרוב לתורן: הדגל הפלסטיני, בזכות מלנשון ודומיו, הפך לנוכח בכל מקום בצרפת, כמו גם במדינות מערביות אחרות. הוא מופיע ללא הפסקה בטלוויזיה וברשתות החברתיות. הוא מתנופף מעל כמה בתי עירייה והחליף את הדגלים האדומים והשחורים בהפגנות שמאל, ואף הונף על ידי שני חברי פרלמנט בתוך הפרלמנט הצרפתי.

אך לכל דגל יש סיפור. וסיפורו של הדגל הפלסטיני טומן בחובו הפתעות. בשנת 2014, במהלך עימות בין ישראל לחמאס, אחד המנהלים של אתר "Middle East Monitor" לא היסס להטיל ספק בלגיטימיות שלו: "מי שמעריץ אותו צריך לזכור שהוא עוצב על ידי האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להקמת מדינת ישראל על אדמת פלסטין… סר מארק סייקס הידוע לשמצה, ששמו נכרך בהסכמי סייקס-פיקו של 1916, שבמסגרתם קבעו צרפת ובריטניה 'תחומי השפעה' בעולם הערבי שהתנתק מהאימפריה העות'מאנית…"

דגל "אימפריאליסטי" או אפילו "ציוני"? אולי. אך זה נכון גם לגבי רוב הדגלים הערביים של היום. כולם חולקים מוצא משותף: "דגל המרד הערבי" שהונף בשנת 1917 בעקבה, בדרום ירדן של ימינו. אותם צבעים, ולעיתים גם אותו עיצוב כללי.

כמעט שלוש שנים נאבקה האימפריה הבריטית באימפריה העות'מאנית במזרח התיכון, שהייתה בעלת ברית של גרמניה ואוסטרו-הונגריה. החזית המרכזית הייתה זמן רב במסופוטמיה: הבריטים נחתו בבצרה בסוף 1914, התקדמו עד בגדד, אך נמחצו על ידי מתקפת נגד טורקית בקוט שנה לאחר מכן, בדצמבר 1915. לאחר שהתארגנו מחדש, הם חידשו את ההתקדמות ב-1916, ולבסוף כבשו את בגדד במרץ 1917.

חזית משנית הייתה בין מצרים הבריטית לבין הלבנט העות'מאני. כוח טורקי, בפיקוד קצינים גרמנים, הצליח לחצות את תעלת סואץ בינואר 1915 אך נהדף במהרה. אף צד לא הצליח לגבור על האחר, וקו הקרב התייצב בצפון סיני, בין אל-עריש ונח'ל, למרות המשך פשיטות והתנגשויות.

בשנת 1916, כאשר הבריטים חידשו את המתקפה במסופוטמיה, הם החליטו לעשות את אותו הדבר בלבנט, עם כוחות מבריטניה, הדומיניונים של האוקיינוס השקט והודו: הכוח המשלחתי המצרי, תחת פיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי.

לראשונה באזור זה, היה לתעופה תפקיד משמעותי. אך רוב הפעולות, לעיתים בחום בלתי נסבל, התבססו על חיל רגלים, פרשים, לוחמי גמלים וארטילריה כבדה. אלנבי התקדם עד רפיח בינואר 1917, אך נכשל מול עזה. עם זאת, בנובמבר 1917, הוא כבש את באר שבע, בירת הנגב, ובכך פתח את הדרך לירושלים, אליה נכנס רגלי וראשו גלוי ב-11 בדצמבר.

במקביל, כוחם של הבדואים הבלתי סדירים, שנענו לקריאה למרד של השריף ההאשמי של מכה, חוסיין בן עלי, וקיבלו ייעוץ מקצין בריטי שחי עימם: הקולונל תומאס אדוארד לורנס. המשימה שלהם הייתה להטריד את הכוחות העות'מאניים ולחתוך את מסילת הרכבת של החיג'אז. הם הצליחו ברמה כזו או אחרת, אך נודעו בכך שכבשו את הנמל המבוצר עקבה בים האדום, שנחשב לבלתי ניתן לכיבוש, ב-7 ביולי 1917.

הבריטים חיפשו לנצל זאת לצורכי תעמולה, שכן המלחמה השתנתה. מאז 1914 היו יותר מדי הרוגים בכל הצדדים. מהפכה התרחשה ברוסיה. מרידות פרצו במדינות נוספות. אמריקה הצטרפה לבעלות הברית, אך בתנאי ש"חרות וצדק" ינצחו לאחר המלחמה. בהקשר זה, להציג את הפעולות במזרח ככיבוש קולוניאלי, או גרוע מכך, כצלבנות נגד האסלאם, לא היה מתקבל. עדיף היה לדבר על מאבק לעצמאות הערבים והעמים האחרים שהיו תחת עול התורכים.

עיתונאים אנגלו-סקסים היו בשטח, במטרה לעצב את הנרטיב החדש, דיווח אחר דיווח. רובם היו גם צלמים. אחד מהם, האמריקאי לוול תומס, שלימים יהפוך לבמאי קולנוע, הצביע על בעיה: "אי אפשר להפיק תמונות מהערבים האלה. אין להם מדים, אין להם דגל. הציבור יחשוב, כשרואה את תמונותינו, שמדובר בשודדים פשוטים." עצתו הייתה: "קודם כל, דגל. בצורה יוצאת דופן. קל לזיהוי."

המפקדה הבריטית פנתה לסר מארק סייקס. בשנות ה-40 לחייו, האריסטוקרט האנגלי הקתולי הזה סייר רבות ברחבי המזרח התיכון שלפני המלחמה וכתב שני ספרים מצליחים. הוא דיבר ערבית, טורקית ופרסית. הוא ניהל את המשא ומתן על ההסכמים הסודיים של 1916 עם הצרפתי ז'ורז' פיקו. אך בניגוד לאגדות השחורות שסובבות אותו היום, הוא האמין בכנות בשחרור של כל עמי המזרח התיכון: ערבים, כורדים, ארמנים ויהודים.

סייקס ידע שלמזרח התיכון לא היו דגלים לאומיים. שליטים מוסלמים השתמשו בדרך כלל בדגל שחור, ירוק או אדום עם פסוק מהקוראן. היו שתי יוצאות דופן: פרס, בה הדגל של שושלת הספווים במאה ה-16 כלל אריה ושמש על רקע ירוק, והעות'מאנים, שאימצו את הדגל האדום של ביזנטיון ב-1453, עם סהר וכוכב. כשמצרים העות'מאנית הפכה למדינה כמעט עצמאית במאה ה-19, היא שינתה מעט את דגל הסולטן, החליפה את האדום בירוק והוסיפה לסהר שלושה כוכבים במקום אחד.

ה"דגל הלאומי הערבי" היה צריך להיות שונה מהדגל הטורקי – ללא רקע אדום, סהר או כוכב. אילו צבעים לבחור? סייקס בחר בצבעי השושלות הערביות הגדולות מהמאות הראשונות של האסלאם: הלבן של האומיים, השחור של העבאסים והירוק של הפאטמים – צבעים שאומצו לעיתים על ידי בדלנים ערבים בתוך האימפריה העות'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה.

הוא תכנן מספר עיצובים ולבסוף בחר בשלושה פסים אופקיים – שחור, ירוק ולבן — עם משולש אדום בוהק, המסמל את השושלת ההאשמית, שיכולה להוביל "ממלכה ערבית גדולה" בהשפעה בריטית. מספר דגלים כאלה נמסרו ללוחמים הבדואים, שהניפו אותם בכל פעם שצולמו. אחד מהם, שנרכש על ידי הכוח המשלחתי האוסטרלי, שמור במוזיאון המלחמה של מלבורן.

הוא אומץ מיד על ידי ממלכת חיג'אז ההאשמית בשנת 1917, והפך לדגל ממלכת סוריה הערבית הקצרה שהוכרזה בדמשק ב-1920, עם הוספת כוכב בעל שבעה קצוות על המשולש הירוק. מאוחר יותר, חיג'אז וממלכות האשמיות אחרות בעיראק ובעבר הירדן שינו את סדר הצבעים: שחור-לבן-ירוק, עם או בלי כוכב על המשולש. בצורה זו, הפך לדגל הלאומני הערבי האולטימטיבי, אפילו עבור הרפובליקנים. משטרי נאצר והבעת' אימצו אותו, עם מספר שינויים, משנות ה-50 ואילך, כמו גם לוב, תימן, סודן ורוב מדינות המפרץ.

ומה לגבי פלסטין? תחת המנדט הבריטי, היה דגל רשמי עם יוניון ג'ק בקנטון, שאף אחד לא השתמש בו, ודגל לא רשמי, כחול-לבן, של הקהילה היהודית (הוא היה מופיע בעמוד "דגלים" ב"פטי לארוס"). כברירת מחדל, הלאומנים הערבים המקומיים השתמשו בדגל חיג'אז של 1920, במיוחד במהלך המרד של 1936. שימוש זה הפך לרשמי על ידי אש"ף עם היווסדו בשנת 1964. זה מוזר, או מסגיר, שהתנועה הפלסטינית מעולם לא ניסתה לשנות את הסמל הזה, אפילו לא על ידי הוספת פרטים נוספים שמשקפים זהות ייחודית בתוך העולם הערבי או האסלאמי. כאילו זהות כזו לא באמת קיימת…

מה היה חושב סר מארק סייקס? יש להניח שהיה לו מספיק חוש הומור כדי לצחוק מההרפתקאות של דגלו. אך השימוש שעושים בו היום כל כך הרבה קיצוניים ברחבי העולם, פלסטינים ואחרים, היה מזעזע אותו. בדצמבר 1918, כמה חודשים לפני שמת משפעת הספרדית, כתב לנסיך ההאשמי פייסל, "מלך הערבים" לעתיד בדמשק ומאוחר יותר מלך עיראק בבגדד: "הכירו בשאיפה היהודית לחיות את חייהם הלאומיים בפלסטין, ודעו כיצד להפוך אותם לבני ברית חזקים, ולא לאויבים".

המאמר התפרסם לראשונה בצרפתית בValeurs Actuelles