אירופה לא צריכה לפחד מטראמפ

פרנסואה הייסבורג נחשב לאחד היועצים האסטרטגיים הבכירים ביותר באירופה. בין יתר תפקידיו הוא יועץ בכיר לאירופה במכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS), שמקום מושבו בלונדון. למרות שמרכז פעילותו הוא בלונדון, הייסבורג – שהוא ממוצא לוקסמבורגי, משקף בעמדותיו ובניתוחיו את התפיסות הרווחות בקרב הממסד הפוליטי האירופי הקונטיננטלי. לכן, איש לא הופתע כאשר הייסבורג ביטא באופן פומבי את סלידתו המוחלטת מהמועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ, בכנס האחרון של ועידת הביטחון של מינכן, מפגש פסגה שנתי של מנהיגים ובכירים ממדינות העולם, שנערך לפני כשמונה חודשים. עמדתו של הייסבורג כלפי טראמפ הייתה קצרה ופשטנית מאוד: אני אירופאי, לכן אני אנטי-טראמפ. בשש מלים סיכם הייסברג את יחסו של הממסד הפוליטי האירופי לאיש שעשוי בשבוע הבא להישלח מחדש על ידי הבוחרים האמריקניים לכהונה נוספת בבית הלבן. בחירתו מחדש של טראמפ לנשיאות ארה"ב היא סיוט עבור הממסד הפוליטי האירופי, שזוכר עדיין היטב את העימותים התכופים עם ממשלו הקודם של טראמפ בענייני מדיניות חוץ, ביטחון, סחר, איכות הסביבה, מעמדם של ארגונים בינלאומיים. בעוד הממסד הפוליטי האירופי רואה את עצמו כמגן עולמי על "הדמוקרטיה הליברלית ושלטון החוק", שנמצא בחזית המאבק נגד משטרים אוטוקרטיים כזה של פוטין ברוסיה, משוייך טראמפ בעיניו של הממסד הפוליטי האירופי למחנה של אלה המאיימים על "הדמוקרטיה הליברלית ושלטון החוק". כלומר, טראמפ הוא יריב, לא שותף.

מהאופטימיות של ביידן לפסימיות של טראמפ

עם הממשל האמריקני היוצא חזרו האירופאים להרגיש בנוח, לאחר ארבע שנים סוערות ביותר מול ממשל טראמפ. במקום לאיים שארה"ב תעזוב את נאט"ו ותפקיר את ביטחון אירופה, ממשל ביידן חידש את יחסי האמון בין שני הצדדים שמשני עברי האוקיינוס האטלנטי וחיזק באופן משמעותי את מחוייבות ארה"ב לנאט"ו לנוכח המלחמה שרוסיה כפתה על אוקראינה. ממשל ביידן גם הגיע לאחרונה להסכם על הצבת מערכות נשק אמריקאיות חדישות על אדמת גרמניה, בתקווה להרתיע בכך את רוסיה מליזום מהלכים צבאיים נוספים נגד מדינות נוספות במזרח אירופה, בכללן חברות נאט"ו.

כאן טמון חששם הגדול ביותר של האירופאים מפני חזרתו של טראמפ לשלטון. כשטראמפ איים בעבר לנטוש את נאט"ו, המלחמה באוקראינה טרם פרצה. היום, המלחמה הזו בעיצומה, ונראית כרגע רחוקה מהכרעה או מסיום. טראמפ התחייב בהופעותיו הפומביות לגמור את המלחמה "תוך 24" ולחלופין עוד בטרם ייערך טקס ההשבעה שלו, אם ייבחר, ב-20 בינואר הקרוב. הוא חזר ללא הרף על מחויבותו להוציא את ארה"ב מ"מלחמות של אחרים" והבטיח להפסיק לממן "מלחמות של אחרים", כפי שעשה בנדיבות רבה מאוד ממשל ביידן. סגירת הברזים הפיננסי והצבאי האמריקאיים לא תותיר בפני ממשל זלנסקי ברירה אחרת, מאשר להסכים ל"עסקה" עם רוסיה, שתהווה עבורו ועבור אוקראינה הסכם כניעה. טראמפ לא מפרט את עיקרי תוכניתו להביא להפסקת הלחימה באוקראינה. קרוב לוודאי, תאולץ אוקראינה לקבל ויתורים טריטוריאליים בשטחיה המזרחיים שנכבשו על ידי הרוסים מאז 2014, לוותר על שאיפותיה להתקבל לשורות נאט"ו – העילה המרכזית שהביאה את רוסיה לפתוח במלחמה, לא ברור אם היא תיאלץ גם לוותר על רצונה להצטרף לאיחוד האירופי או לא ולא ברור גם אם אוקראינה תצליח לקבל ערבויות ביטחוניות כלשהן משותפיה המערביים, שיצמצמו את הסיכויים שרוסיה תתקוף את אוקראינה שוב.

האם טראמפ באמת היה מונע את המלחמה באוקראינה?

טראמפ טוען שוב ושוב שלו היה נבחר לנשיאות ב-2020 מלחמת אוקראינה לא הייתה פורצת. הוא מבסס את טענתו זו על מערכת הקשרים ההדוקה שבנה לאורך נשיאותו עם פוטין ועל ההערכה שפוטין היה חושש "להתעסק" איתו. כשם, שלדבריו, האיראנים היו חוששים להפעיל את שלוחיהם נגד ישראל החל מה-7 באוקטובר 2023. האמנם?

מתחילת כהונתו בינואר 2017 המשיך טראמפ במדיניות קודמיו של חיזוק הנוכחות הצבאית האמריקנית על אדמת אירופה, בעיקר מזרחה, ובהעברת כוחות צבא אמריקאיים מארה"ב ומגרמניה לפולין ולרומניה, מהלך שנתפס במוסקבה כאיום על ביטחונה של רוסיה. יתרה מכך: איומי טראמפ על חברות נאט"ו האירופאיות, שאם הן לא יגדילו את תקציבי הביטחון שלהן ויעמדו בהתחייבותן להשקיע לפחות 2% מתקציבן השנתי להוצאות הגנה והתחמשות, ארה"ב תחדל להעניק להן מטריה ביטחונית, נתפסו אמנם כמהלך של החלשת הברית הצבאית המערבית, אך בדיעבד נועדו להניע את החברות האירופיות בברית לפעול לחיזוק מערכי ההגנה שלהם ושל נאט"ו ככלל. יותר משטראמפ רצה להביא לקריסתה של נאט"ו, הוא רצה שהאירופאים יפחיתו את הנטל הכלכלי שמוטל על כתפי ארה"ב בתחזוק הברית ויגדילו את חלקם במימון הברית ופעילויותיה. טראמפ, למעשה, פעל להכין את אירופה צבאית לאפשרות של עימות צבאי על אדמת אירופה. ממשלות אירופאיות רבות, בעיקר גרמניה, התנגדו לדרישה של טראמפ להגדיל את התקציבים הצבאיים, עד שבאה המתקפה הרוסית על אוקראינה – שנתיים לאחר שטראמפ עזב את הבית הלבן, והוכיחה לאירופאים שהם היו צריכים להקשיב לו, לטובתם. האם הסירוב האירופי ללכת בעקבות דרישותיו התקציביות של טראמפ הוא שאפשר לפוטין לזהות שעת כושר לתקיפה צבאית באוקראינה? לו היו האירופאים ממלאים את דרישותיו של טראמפ לפני שנים, האם פוטין היה חושב פעמיים לפני הפלישה הנוספת לאוקראינה?

במהלך מערכת הבחירות הנוכחית הצהיר טראמפ שהוא ייתן לרוסיה לעשות את מה שהיא רוצה מול מדינות נאט"ו שלא יעמדו במחויבותן למסגרת התקציב הכללי של נאט"ו. כיום, 23 מ-32 חברות הברית הצבאית – ובהן כל המדינות המאוימות ישירות על ידי רוסיה, מוציאות יותר מ-2% מתקציבן על הוצאות ביטחוניות כלומר עומדות במחויבות משנת 2006. אשתקד מספר המדינות שעמדו במחוייבות הזו עמד על 10 בלבד. המדינות שעדיין לא העלו כנדרש את הוצאותיהן הביטחוניות הן סלובקיה, הולנד, קרואטיה, פורטוגל, איטליה, קנדה, בלגיה, לוקסמבורג, סלובניה וספרד. קשה להניח שרוסיה תחליט לתקוף מי ממדינות אלו. כלומר, גם הפעם מכוונים איומיו של טראמפ להניע את תהליך התחזקות הברית, אך לא על חשבון ארה"ב בלבד.

החזון של טראמפ: אירופה חזקה בזכות עצמה

בכנס האחרון של ועידת הביטחון במינכן השתתף ג'יי די ואנס, שמאוחר יותר נבחר על ידי טראמפ להיות מועמד לתפקיד סגן הנשיא מטעם הרפובליקנים. ואנס התייחס לסוגיית עתיד נאט"ו והבהיר: "הבעיה עם אירופה שהיא לא מספקת די הרתעה משלה. אני חושב ש'שמיכת הביטחון' האמריקאית גרמה להתנוונות הביטחון האירופי. אני לא חושב, שולדימיר פוטין הוא איום קיומי עבור אירופה. במקרה שכן, זה מראה שאירופה צריכה לאמץ גישה יותר אגרסיבית בהגנתה העצמית. העובדה, שפוטין הוא בחור רע (bad guy) אין משמעה שאנחנו לא יכולים לנהל מולו דיפלומטיה בסיסית ולהעדיף את האינטרסים של ארה"ב". נראה, שזו הגישה שמנחה את טראמפ וסביבתו: ארה"ב תשמור על האינטרסים שלה, בעוד שאירופה צריכה להתחיל לדאוג לאינטרסים הביטחוניים שלה. אירופה חלשה אינה משרתת את האינטרסים של ארה"ב, אלא מעיקה עליה. טראמפ מחלק את העולם לחזקים ולחלשים, ומאמין שעם החזקים ניתן "לעשות עסקים". זהו, אגב, גם הקו המנחה ביחסו לישראל. לאחר ה-7 באוקטובר, כשישראל נתפסה בחולשתה, נשמע טראמפ בהתייחסויתיו לישראל מופתע, מאוכזב, מרוחק. ככל שישראל חזרה לעצמה, צברה הצלחות מול אויבויה, הוכיחה את יכולותיה ולא נכנעה אוטומטית לתכתיבים של הממשל הדמוקרטי וללחצים של דעת הקהל העולמית, חזר טראמפ להביע תמיכה חד-משמעית בישראל. כעת נותר לראות, אם במידה שייבחר שוב כנשיא, יעניק טראמפ גיבוי מלא בחיסול ציר הטרור האיראני, איום הגרעין האיראני, יתרחק מנוסחת פתרון "שתי המדינות", יחדש את מאמציו להרחיב את מעגל ":הסכמי אברהם" ויפעל שוב נגד ארגוני האו"ם האנטי-ישראליים הרבים.

בנושא איראן, הממסד האירופי יהיה פתוח יותר לקבל מדיניות עימותית מצד ממשל טראמפ עתידי מאשר בתקופת הכהונה הקודמת. איראן הוכיחה בשנים האחרונות לאירופאים מה הן מטרותיה  האמיתיות וההבנה שאיראן היא איום אזורי ועולמי הופנמה בבירות אירופה בעיקר הודות לשת"פ הצבאי האיראני-הרוסי. מנגד, האירופאים רחוקים מלוותר על חלומם בדבר הקמתה של מדינה פלשתינאית, רואים באש"פ – ובמידה רבה גם בחיזבאללה, שותפים לתהליך מדיני ולא מוכנים לחייב את האו"ם לתקן את גישתו האנטי-ישראלית המובנית. האירופאים גם לא ממש נתרמו לקדם את מסגרת "הסכמי אברהם", מאחר שראו בה איום על חזון הקמת המדינה הפלשתינאית ועל מעמדם הכלכלי במזה"ת.

בסיס התמיכה האירופי של טראמפ

חשוב, עם זאת, לציין שטראמפ נהנה מתמיכה בלתי מסויגת בשורות מפלגות "הימין החדש" באירופה, ונצחונו צפוי להעניק דחיפה להתחזקותן של מפלגות אלו ברחבי אירופה. טראמפ מזכיר בחלק מנאומיו בהערכה הגובלת בהערצה את ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שמנהל מאבק עיקש בממסד של האיחוד האירופי, עמד מאחורי שינוי מדיניות בכל הנוגע להגבלת ההגירה ההמונית לאירופה ויזם את הקמתו של גוש "הפטריוטים למען אירופה", שהפך לסיעה השלישית בגודלה בפרלמנט האירופי. כך, שטראמפ יכול לבנות על אירופאים שמספרם הולך וגדל, שרוצים גם הם לראות את ארצותיהם חזקות יותר, בטוחות יותר ומשגשגות יותר, במקום נתונות לחסדי תכתיבים של הביורוקרטים של האיחוד האירופי בבריסל. ולו רק בשל כך, הממסד הפוליטי האירופי חושש מאוד מניצחון של דונלד טראמפ.