תעודת הכשר לבוגדים

"כל מה שעשיתי – הכל – היה כדי לשרת את מיטב האינטרסים של ארצי" (ג'ון אמרי)

מבגידה שדינה מוות למעשה של מצפון

הבגידה שנחשבה מאז ומעולם לפשע החמור מכולם כבר לא כזאת. העשורים האחרונים מראים שחל שינוי דרמטי ביחס אליה בחברה הישראלית. מפשע שדינו מוות, הפכה הבגידה למעשה שזוכה להבנה, ולעיתים אף להערכה. כיצד קרה המהפך הזה, ומה משמעותו?

בוגד גרוע מרוצח: מה אומר החוק

המפגש עם בוגד יכול לסמר שערו של אדם, ולא בכדי. בוגד, כך אמר השופט ארווין קאופמן שדן למוות את זוג המרגלים יוליוס ואת'ל רונזברג, גרוע יותר מרוצח. ככה התייחסו האמריקאים ליונתן פולרד, שאם לא היה מרגל למען ידיד אלא למען אויב, יכול להיות שהיה מוצא להורג.

סעיף הבגידה בחוק העונשין של ישראל מבטא את דעת הרוב, שחושב שבוגד גרוע יותר מרוצח, ולכן אפשר לדון אותו למוות. הסיבה לכך ברורה. הבוגד מסכן בחומרה כזאת או אחרת את המדינה ואת חיי אזרחיה. הרוצח שלרוב רוצח אדם אחד, אינו מסכן את הכלל. החוק קובע שבוגד הוא מי שפוגע בריבונות המדינה או בשלמותה, גורם למלחמה, מסייע לאויב במלחמה, משרת בכוחות האויב, מנהל תעמולה תבוסתנית או מסייע לשבוי מלחמה. העונשים בהתאם, מעונש מוות ומאסר עולם למי שפוגע בריבונות, גורם למלחמה או מסייע לאויב ועד שלוש שנות מאסר למי שמסייע לשבוי מלחמה.

אבל, למרות שסעיף הבגידה בחוק העונשין משקף את עמדת הרוב, בית המשפט בוחר להמעיט מחומרתה, כפי שמוכיחה ההחלטה לגזור על מרדכי ואנונו שמונה עשרה שנות מאסר למרות שהואשם בבגידה ובריגול חמור. לא מדובר ביחס סלחני לבוגד. גזר דין כזה מבטא הלכי רוח של אנשים כמו אבנר כהן מחבר 'ישראל והפצצה', שהפך את הבוגד הזה ל"גיבור ושמו ואנונו", שהוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לתמורה שחלה ביחס של חלק מהציבור בישראל לבגידה בשם הערכים והמוסר והאידאולוגיה.

אבנר כהן ושכמותו מסמנים את התמורה ולא פחות חשוב, את התהליך שהפקיע מידי נבחרי הציבור את הסמכות לקבוע מה נכון ומה לא, מי צודק ומי לא, והעבירו אותה לידיהם של כל מיני ארגונים שהפכו את הבגידה לנושא שנוי במחלוקת שאין עליו יותר הסכמה. היום אזרחים ישראלים עוברים בגלוי על סעיף הבגידה בחוק העונשין בטענה ששיתוף פעולה עם אויבים מוצהרים של מדינת ישראל הוא צו מצפוני שמשרת את האינטרסים של מדינת ישראל. המערכת המשפטית, מצידה, אינה טורחת להעמיד לדין את אלה שמשתפים פעולה עם אנשים וארגונים שמצהירים בגלוי על כוונתם להשמיד את ישראל.

מערכת המשפט, בג"ץ בקיצור, כבר לא משקף את דעת הרוב אלא את דעתו של "האדם הסביר", שהפך את הבגידה לעניין סובייקטיבי, שבוגד בעיני אחד הוא גיבור בעיני אחר, ומי אנחנו שנכריע מי צודק. היעלמותו של הבוגד במובנו המקובל, כפי שהוגדר בחוק, מצביע על הפנמה של השקפת עולם שמייחסת לנרטיבים מנוגדים את אותו משקל סגולי. כך למשל הציונות – תנועת השחרור הלאומית הגדולה של העם היהודי, היא במקרה הטוב שוות ערך לתנועות ערביות לשחרור פלסטין. בעולם מושגים כזה הבגידה הופכת לחסרת משמעות או, כפי שאראה בהמשך, היא עוברת מטמורפוזה שהופכת אותה לתכונה נאצלת.

ארבעת הבוגדים הגדולים: טיפולוגיה של בגידה

בספרו 'הבוגדים' (2017), ג'וש איירלנד חושף בפני הקורא את מניעיהם של וויליאם ג'ויס, שידוע יותר בכינויו לורד האו האו, ג'ון אמרי, הרולד קול, ואריק פלזנטס – ארבעת הבוגדים הגדולים של בריטניה שפעלו בזמן מלחמת העולם השנייה. מתוך המחקר שלו על ימים עברו, איירלנד מגיע למסקנה שהבוגד של אתמול נעלם, ואת מקומו תפס בוגד שונה בתכלית.

"בוגד. למרות שהמילה הזאת עדיין יוצרת את אותה רתיעה מוסרית מסורתית ממנה, בשנים האחרונות השימוש בה הפך לעניין שבשגרה לאחר שאנשים הבינו שאפשר להשתמש בה בדרכים חדשות ומועילות. המילה הזאת, ששוחררה ממובנה המקורי, משמשת כסכין חדה שפוצעת ללא הבחן את כל מי שהתואר הזה מוצמד אליו".

איירלנד שמזהה תהליך חברתי שהופך את הבגידה לחסרת משמעות, מקדיש את ספרו לשלושה טיפוסים של בוגדים שאי אפשר להעלים אותם בהבל פה: הפטריוט, המצפוניסט והמנוול. הבוגד הפטריוט הם ג'ויס ואמרי, שמעדיפים שמדינתם תישרף ובלבד שלא תהפוך לכזאת שבעיניהם בוגדת בערכיה. אמרי, כתב איירלנד, היה פטריוט פנאטי שהיה מוכן לקרוע את בריטניה לגזרים כדי לבנות במקומה אומה חדשה. ג'ויס ואמרי האנטישמי (אביו, ליאופלד אמרי, שר המושבות בזמן המלחמה, היה יהודי, ידיד הציונות, ממנסחי הצהרת בלפור), שידרו תעמולה מרדיו ברלין שנועדה לשכנע את הבריטים שהמלחמה שלהם בנאצים אינה מוסרית ומנוגדת לערכים הבריטיים.

לפי ההיגיון של אמרי, בגידה פטריוטית, אידאולוגית, מוצדקת מכיוון ש"בזמן מלחמה או בכל זמן אחר, הבגידה לעולם אינה בגידה אם היא נובעת מאהבה גדולה למולדת שמחייבת להפנות את הנשק כלפי כל [אזרח בריטי] שדורך ברגל גסה על הערכים המקודשים לה". ערכים אלה כוללים גם את החובה לגנות את הפצצות בעלות הברית שפוגעות באזרחים גרמנים חפים מפשע. הצידוק המוסרי לבגידתם לא הועיל להם, ושני הפטריוטים האלה הוצאו להורג בתליה.

אריק פלזנטס הוא הבוגד המצפוניסט, אגואיסט שפועל רק לפי צו מצפונו. פלזנטס, ספורטאי ידוע, גויס על ידי הנאצים ל"חיל השחרור הבריטי" בזמן שהיה במחנה שבויים בגרמניה. אנשים מסוגו של פלזנטס בוגדים, כך סבור איירלנד, מכיוון שהם בטוחים שהם מעל לכל מחלוקת פוליטית, שהם טובים יותר מכולם. המלחמה בין בריטניה לגרמניה, כך חשב פלזטנס, לא רק שאינה מעניינו, היא תוצאה של החלטה של ממשלה שאין לה שום זכות מוסרית לכפות עליו להילחם למען אף אחד בניגוד לרצונו. פלזנטס גם חשב שגרמניה ובריטניה אינן מוסריות באותה מידה. פלזנטס נתפס על ידי הרוסים, הואשם בריגול ונשלח ל-25 שנות עבודת כפייה בגולג סיבירי. הוא שוחרר ב- 1953 וחי את חייו כאדם חופשי בבריטניה.

הרולד קול הוא המנוול שבגד כדי להציל את עורו. קול, עבריין קטן שהצליח לשטות בכולם, הפך לדמות חשובה בסוכנות הביון הבריטי שפעלה בצרפת. במסגרת תפקידו בסוכנות פעל קול ביחד עם המחתרת הצרפתית בהצלחה לא מבוטלת בסיוע לטייסים בריטיים שמטוסם הופל להימלט מצרפת. לאחר שנחשד במעילה בכספי סוכנות הביון שנועדו למחתרת, הסגיר עצמו לגסטאפו מאימת נקמת המחתרת הצרפתית. קול סיפר בחפץ לב את כל הידוע לו, ואנשי מפתח במחתרת הצרפתית הוצאו להורג. אחרי המלחמה שוטרים צרפתים הרגו את קול בזמן שניסה להימלט מהם. יהיו המניעים של הבוגד אשר יהיו, לפחות לדעתו של איירלנד המוטיבציה של הבוגד כלל אינה רלוונטית אם בפועל הוא הפך לחלק מהמכונה, הנאצית במקרה של ארבעת הבוגדים הבריטים. המסקנה שאפילו מניעים טובים לכאורה אינה הופכת את הבגידה למשהו אחר, מונחת בבסיס המאמר הזה.

בין אהדה לבגידה: הקו שאסור לחצות

עם זאת צריך להבהיר שבריטניה של שנות השלושים של המאה העשרים הייתה מלאה באוהדי נאצים למיניהם, שרבים מהם השתייכו לאצולה הבריטית. עד שלהי שנות השלושים עוד היו לא מעט אנשי מעמד ששלחו את ילדיהם לבלות במחנות קיץ בגרמניה. אוסוואלד מוסלי, מייסד "איגוד הפשיסטים הבריטיים", אמנם שהה בסוג של מעצר מנהלי במשך כשלוש שנים אבל לא הועמד לדין, ובתום המלחמה שב לזירה הפוליטית עד פרישתו ממנה בשנת 1966. אוהדיו של היטלר בממלכה הבריטית לא זכו לפופולריות רבה, אבל איש מהם לא הועמד לדין על בגידה, כל עוד הגרמנופילים הבריטים לא חצו את הקו שמפריד בין ביטויי אהדה לשיתוף פעולה עם המכונה הנאצית.

מי בגד במי: המחלוקת בין הרוויזיוניסטים לסוציאליסטים

גם מובילי הדעה בישראל של אותם שנים הבדילו בין אהדה לבגידה. ההבדל הזה בא לידי ביטוי במיוחד בשיריו של אורי צבי גרינברג, שכרוויזיוניסט חשב ששיתוף פעולה עם בריטניה זאת בגידה. הסוציאליסטים חשבו שהמחתרות בוגדות בכך שהן מחבלות במאמץ להקים מדינה, שלא תהיה בלי התמיכה של בריטניה. אבל, למרות חומרתן ההאשמות ההדדיות האלה נשארו בעיקר בתחום של הוויכוח הפוליטי והציבורי. יהודים בודדים שהוצאו להורג באשמת בגידה, הן אל ידי המחתרות והן על ידי ההגנה, הואשמו בהלשנה שגרמה נזק ממשי למאבק להקמת המדינה. אותם בודדים, לפיכך, הוצאו להורג מכיוון שהפכו לחלק מ"המכונה הבריטית" שנלחמה ביישוב בלי להתחשב במניעים שלהם. מהבודדים שהוצאו להורג באשמת בגידה, למיטב ידיעתי אחד מהם לא שיתף פעולה עם האויב הערבי כלומר, לא נמצאו בוגדים שהפכו לחלק מ"המכונה הערבית".

מהפך: כשהמניע הפך לחשוב מהמעשה

אבל אחרי קום המדינה דווקא המניע הפך לנייר הלקמוס שעל פיו נקבע אם חשוד הוא בוגד או לא.  המצדדים בישראל קסטנר, אודי אדיב, מרדכי ואננו, זיכו אותם מבגידה בגלל המניעים שלהם. משפט קסטנר שהואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים כדי להציל את עורו, היה האירוע המכונן שהפך את המניע לעיקר. במשפט הדיבה של קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד בשנת 1954, הרשיע השופט בנימין הלוי את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. 'קסטנר מכר את נפשו לשטן', קבע הלוי במשפט שהסעיר את המדינה. קסטנר נרצח זמן קצר לאחר מכן. אבל, הערעור של קסטנר התקבל על ידי בית המשפט העליון בראשות השופט משה זילברג, שזיכה אותו מכל אשמה של בגידה.

קסטנר שיתף פעולה אך לא בגד, קבע השופט. "זילברג הסתייג מכריכת שיתוף הפעולה והבגידה זה בזה", כתב אריה ברנע במאמר שלו מציל או בוגד, כי חשב ש"קסטנר פעל יחד עם הגרמנים, והם התנהגו כך לשם קידום האינטרסים שלהם; אולם אין בכך כדי להפוך אותו שותף למטרותיהם. לכן הוא היה משתף פעולה, אולם לא בוגד". שמואל תמיר, שר המשפטים לעתיד שייצג את גרינוולד חשב אחרת. בוגד הוא גם מי שמונע "מתוך השקפת עולם, או מתוך כוונות הנראות לו כחיוביות ומועילות. גם תמיכת חלק ניכר ביותר מן הציבור במעשה הבגידה אינה משנה ולא כלום מן המציאות האובייקטיבית של הבגידה והגדרתה". השופט זילברג היה דוחה גם את נימוקיו של ג'וש איירלנד, אם היו מובאים בפניו.

"אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו"

פרשת עמוס לוינברג, קצין מודיעין ממוצב החרמון שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, הביאה את שאלת הרלוונטיות של המניע אל הקצה. לוינברג בעל הזיכרון הפנומנאלי, אצר במוחו מכרה זהב מודיעיני. אחרי חקירה לא מאומצת במיוחד, לוינברג הפך את תיק המודיעין הדק של המודיעין הסורי לתיק שמן ועסיסי, שהועבר כולו לידי הרוסים. הנזק שגרם לישראל היה אדיר ובכל זאת, אף שהיו מי שהמליצו להעמידו לדין על בגידה, בסופו של דבר הוא אפילו לא הועמד לדין משמעתי. הוא פשוט שוחרר מצה"ל, וכמו אודי אדיב, מצא לעצמו משרת מרצה באוניברסיטה הפתוחה – עובדה שמלמדת משהו על התמורה שחלה ביחס של החברה הישראלית לבגידה.

אבי וייס, גם הוא קצין מודיעין שנפל בשבי במלחמת יום הכיפורים, הסביר שלוינגר יצא פטור בלא כלום כי "אני ממש לא ממליץ לשפוט אנשים במצבים האלה. אני לא חושב שהאמירה של מפקדיו של לוינברג שהוא היה צריך להתאבד או שהיה צריך להעמיד אותו למשפט על בגידה היא רצינית. אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. כל אחד מגיב אחרת לגמרי למצבים הללו". וייס הגיב אחרת, וזכה על כך לציון לשבח. אבל הכלל "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו" גבר בסופו של דבר על עמדת מפקדיו של לוינברג, שרצו להעמידו לדין על בגידה.

"ברירת לוינברג" חייבת לעמוד מול "ברירת אורי אילן", לוחם גולני שנתפס ביחד עם עוד ארבעה שחדרו לרמת הגולן הסורי כשניסו לאסוף מכשיר האזנה שהוטמן ליד תל פאחר. אילן התאבד בכלא הסורי מהפחד שמא לא יעמוד בעינויים וימסור ידיעות סודיות לסורים. אחרי שגופתו של אילן הוחזרה ארצה בינואר 1955, נמצאה בבגדיו אותה פיסת נייר מפורסמת שבה הוא חורר בסיכה את המלים "לא בגדתי התאבדתי".

"ברירת לוינברג" הופכת בעייתית עוד יותר כאשר משווים אותה ל"ברירת קסטנר". קסטנר עוד הביא איזושהי תועלת – הוא הציל 1600 יהודים. לוינברג שירת רק את עצמו, ואת הסורים. הבנה מלאה למניע של לוינברג משמעה שמי שבוגד כדי להציל את עורו אינו בוגד. מי יודע מה היה קורה אם השופטים ששלחו אריק פלזנטס לעבודות כפייה בסיביר או השוטרים שצדו את הרולד קול היו מקבלים את הטיעון של וייס, שאילו היו במקומם של שני אלה, ייתכן שהיו נוהגים בדיוק כמותם.

כדור השלג הזה, שהמשיך להתגלגל מהדיון במניעיו של קסטנר בשנות החמישים אל "אל תשפוט" בשנות השבעים, קיבל צורה חדשה תחת מכבש הרלטיביזם הפוסט מודרני, שנותן לגיטימציה לדעות מנוגדות לחלוטין. הרלטיביזם הזה בא לידי ביטוי במה שכתבה בתאל קולמן ב'מקור ראשון'. אולי בצדק היא אומרת, כמו איירלנד, ש"סמולנים בוגדים" הפכה ל"קללה הכי נפוצה בשורות הימין הפרימיטיבי", רק שבמקום להציע להפסיק לקלל, היא מבקשת שנאמץ רעיון פוסט מודרני נאה:  "מחשבה מהפכנית לפניכם", היא מאתגרת אותנו: "אולי אולי, ואני נזהרת בדבריי – אולי סתם שמאלנים, רובם המוחלט יש לומר, פשוט רואים דברים בצורה אחרת מימנים ורק גונן שגב הוא באמת בוגד?". כולם צודקים, גם אם הרעיונות שלהם מנוגדים לחלוטין.

קולמן אמנם מבדילה בין מי שאומר לבין מי שעושה, אבל כדאי לזכור שגם עבירת הבגידה של שגב הומרה בריגול חמור. צריך גם להיות מנותק מהמציאות כדי לחשוב שהקללה "סמולנים בוגדים" נזרקת לחלל האוויר רק כי שמאלנים רואים דברים בצורה אחרת, או כי המקללים פרימיטיבים. הקצף יוצא על אזרחי מדינת ישראל שמשתפים פעולה עם אנשים וארגונים חוץ ממשלתיים שמטרתם המוצהרת היא להקים את מדינת פלסטין מהנהר עד הים.

העובדה שלמעט בודדים אף אזרח או ארגון ישראלי לא הואשם בבגידה לא נובעת מכך שאין בוגדים. אין שום סיבה להיות תמימים עד כדי כך. העובדה שיש בוגדים שפועלים באין מפריע רק מחזקת את הטענה שמעשה הבגידה הפך לעניין יחסי, ושבעולם של נרטיבים אזרח ישראלי יכול לפעול גם למען מה שהוא רואה כ"זכות" של פליטים ערבים לחזור לכפרים שאותם הם עזבו במלחמת העצמאות. אין פלא שבעולם כזה הבוגד בעיני אחד הוא בעיני אחר גיבור שמקומו בהיכל התהילה של פעילי זכויות אדם.

מבוגד לגיבור תרבות: המהפך של עמוס עוז

עמוס עוז היה בין אלה שהכשירו את המהלך הזה, שהפך את הבוגד לגיבור. הוא הקדיש לכך ספר שלם, את 'הבשורה על פי יהודה', שבו הוא הפך את יהודה איש קריות מבוגד לנאמן שבתלמידי ישו. הבגידה, שהיא בהגדרתה מעשה של הפרת אמונים, הפכה אצל עוז למעשה של נאמנות חסרת מעצורים. עוז הפך בתרגיל אורוולייני עוצר נשימה את הבוגד לפטריוט גדול, לנאמן שבאזרחים שוחרי השלום ואוהבי עמם. אם הבריטים היו תאבי זכויות אדם כמו עוז, יכול להיות שבמקום עמוד תליה, ג'ויס ואמרי היו מקבלים אות הוקרה על פועלם למען כבודה ותפארתה של בריטניה.

עוז בונה את הטענה שלו בדרך דומה לזו של כתבים גנוסטיים עתיקים, שהפכו את הגיבור לנבל ואת הנבל לגיבור. 'הבשורה על פי יהודה' הופכת את הנבל יהודה איש קריות לתלמיד היחידי של ישו שנשאר נאמן לו עד מוות. עוז יוצר כאן מהלך מתוחכם שיש בו הרבה קסם ליהודים. הוא מטהר את הבוגד בה"א הידיעה של הנצרות. ג'ודס שגרם סבל בל יתואר לעם היהודי, הופך לגיבור נערץ ב'בשורה על פי יהודה'. יהודה איש קריות הוא "הנוצרי הראשון. הנוצרי האחרון. הנוצרי היחיד", שהיה יותר נוצרי מישו, ש"האמין בישו יותר משישו האמין בעצמו".

תהיה זאת היתממות לחשוב ש'הבשורה על פי יהודה' אינה קשורה לביוגרפיה של עוז. הרומן הזה, יותר משהוא נועד לטהר את ג'ודס, הוא נועד לטהר את עוז, שנתפס בעיני ציבור גדול כבוגד בגלל תמיכתו האקטיבית במלחמה לשחרור פלסטין, שנבעה מהתנגדותו המוסרית ל"כיבוש". עוז אמר זאת כמעט במפורש בראיון שנתן לקובי מידן. "לפעמים", הוא אמר תוך שהוא רומז על עצמו, "הנאמן ביותר, המסור ביותר, האוהב ביותר נקרא בוגד בפי אחדים מבני זמנו". ספק אם עוז היה כותב רומן רק בשביל "אחדים". הוא גם לא היה גורר לרומן הדמיוני שלו את דה-גול וצ'רצ'יל רק כדי לשכנע "אחדים" שהוא אינו בוגד. המטרה של עוז היא לשכנע את הרבים בכך שאותו "קומץ קטן של ציונים אמיתיים שאינם שיכורי הלאומיות" שהקנאים מהימין רואים בהם בוגדים, הם אנשים שמגיע להם עיטור של כבוד.

עוז אינו מציע משמעות חדשה למילה בוגד, שהוא אדם ש"מפר אמון, אדם הפועל נגד חבריו, נגד עמו או נגד ארצו ומסייע לאויב". לכן, אם עדיין מקבלים את ההגדרה המילונאית, ואת לשון החוק כפשוטה, לא הבוגד מגדיר מהי בגידה אלא החברה והמדינה שבה הוא חי. עוז מכבד את הכללים האלה, ולכן הוא מבקש לחולל שינוי לא בעצמו אלא ביריביו האידאולוגים.

'הבשורה על פי יהודה', והברית החדשה, מציגות את המתח הזה שבין תפיסת הפרט את עצמו לבין תפיסת הכלל, רק בהבדל אחד. הברית החדשה לא מתחמקת מההתמודדות עם ההשלכות הקשות של הבגידה של יהודה על העם היהודי. גם תיאור החרטה של יהודה, שנגמרת בהתאבדותו, אינה מוסיפה לו הרבה כבוד. עוז מציג את החרטה של יהודה באופן שונה לגמרי. יהודה מתחרט על כשלונו לחולל את השינוי הנדרש לתיקון של עם ישראל. החרטה של יהודה והתאבדותו, כך לפי עוז, אינן תוצאה של פשע אלא המחיר שאדם מוסרי לעילא היה חייב לשלם על כישלונו.

עוז מבין שכדי להפוך את הבוגד לגיבור לא די בכתיבתה של בשורה גנוסטית חדשה, שמבקשת מהקורא לשקול ברצינות את האפשרות שיהודה איש קריות יכול בהינף קולמוס להפוך מבוגד לנאמן שבתלמידי ישו. הוא צריך להציע איזשהו קריטריון משכנע שיכול להפוך בוגד לגיבור שהוא, "מי שיש בו העוז להשתנות". אדם כזה, כותב עוז, "תמיד … ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי ומתעבים כל שינוי".

זה קריטריון די מוזר בהתחשב בכך שמעטים האנשים שפוחדים פחד מוות משינוי; שלא כל שינוי הוא שינוי לטובה; שבשורה חדשה יכולה להיות גם בשורה רעה. ואם לא די בזה, עוז לא דומה לשתי הדמויות היחידות ברומן שיש בהן את העוז להשתנות –  יהודה איש קריות ושמואל אש, שדווקא אותם הוא שולח אל "החושך החיצון", לגיהינום. קריטריון מוזר כי לפחות לפי מה שהוא מעיד על עצמו ב'סיפור על אהבה וחושך', עוז עיצב את השקפת עולמו כבר בגיל צעיר מאוד, כיתה ב' ליתר דיוק.

עמוס עוז לא היה חשוב אילו לא מילא תפקיד חשוב כל כך בעיצובה של תפיסה ישראלית החדשה, שהפכה את הבגידה לדבר חסר משמעות במקרה הטוב, ולעיטור של כבוד במקרה הרע, ויעיד על כך באסל רטאס, חבר כנסת מטעם בל"ד, שהבריח טלפונים לטרוריסטים מורשעים, שישראל הפכה אותם לאסירים. רטאס שלכאורה עבר על סעיף הבגידה בחוק העונשין, שנשפט לשנתיים מאסר על מרמה והפרת אמונים, הצדיק סיוע לאויב בטענה ש"מעשיי נבעו ממניעים אישיים מצפוניים והומניטריים כלפי האסירים". בריטניה של צ'רצ'יל ראתה באזרחים כמו רטאס בוגדים, שחלקם התנדנד על חבל התליה. אבל בישראל, הרבה ב"זכות" עוז, רטאס הוא היום אזרח חופשי ומאושר, ואנונו גיבור, אודי אדיב מלמד באוניברסיטה ובל"ד בכנסת.

בסופו של דבר: בוגד הוא בוגד

התמורה העמוקה שחלה ביחס של החברה הישראלית לבוגד לא יכולה לשנות דבר אחד בסיסי: יהיו מניעיו אשר יהיו, הבוגד לעולם יישאר גרוע מרוצח, לעולם יאיים על קיומה של המדינה ויסכן את חיי אזרחיה. זאת תמיד הייתה הסיבה ליחס הבלתי נסלח כלפיו, ואין דבר חדש תחת השמש שיכול להצדיק את הפיכתה של הבגידה מאות של קלון לעיטור של גבורה.

ד"ר צבי סדן הוא היסטוריון, פובליציסט, וחבר ב'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי'