להחזיר את האמת לאקדמיה: מודל חדש לשינוי מבפנים

אנו ניצבים ברגע מכריע במאבק המתמשך על דמותה ועתידה של האוניברסיטה.

מצד אחד, עם פתיחת שנת הלימודים הקרובה, מוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים בארה"ב סובלים ממוניטין נמוך מאי-פעם. האמון הציבורי בהם התרסק, מספר הנרשמים והתרומות צנחו, חברי הנהלה ובוגרים רבים מביעים מורת רוח. הרווארד, פן, קורנל, UCLA, ומספר חסר תקדים של אוניברסיטאות אחרות תרות אחר נשיאים חדשים, ואין זה מקרי.

הגורם המיידי למשבר הנוכחי הייתה התגובה המזעזעת מצד מוסדות רבים להתפוצצות האנטישמיות בקמפוס במהלך המלחמה בין חמאס וישראל. אך הבעיה התגבשה הרבה קודם לכן. במשך רוב העשור האחרון, אותן אוניברסיטאות היו שקועות במחלוקות רבות. אלה כללו ויכוחים על הגבלת חופש הביטוי, על מינוי אנשי סגל מטעמים פוליטיים, ועל רדיקליות 'נאורה' באולמות ההרצאות ובחדרי הישיבות. עם הזמן התברר כי מוסדות האקדמיה המובילים בארה"ב מנוהלים בידי אנשים שאינם מבינים מדוע אוניברסיטאות קיימות.

מצד אחד, המאבק בקיצוניות הגוברת נראה ככזה שסוף סוף מצליח להציג הישגים. שמרנים וליברלים מהזן הישן ניסו לשמר את האתוס האקדמי המסורתי. הם ניהלו את המאבק באומץ ובסבלנות, אף שבמשך זמן רב נראה היה שמאמציהם לשווא. אך לאחרונה הושגה כאמור התקדמות משמעותית בחלק מהתחומים, לא רק הודות לזעם הציבורי לגבי הפוליטיזציה המוגזמת באקדמיה, אלא גם בזכות אסטרטגיה חכמה ורצון להשתמש בכוח פוליטי אמיתי כדי לקדם אותה.

מוקדם מדי לומר האם ניתן להפוך לגמרי את הזרם. אך זהו גם הזמן המתאים ביותר להצטרף למאבק על דמותה של האוניברסיטה, להבין את מטרתו וכיצד התעצב, ולאן נראה שהוא ממשיך מכאן.

משבר האקדמיה הפך למשמעותי בערך במחצית המאה הקודמת, כאשר אוניברסיטאות עילית החליטו בהדרגה להיכנע למבקריהן הרדיקלים ולהפקיד את ניהולן בידי אותם האנשים שנשבעו להרוס אותן. סימן שימושי לכך ראה אור בדפים אלו לפני כחמישה עשורים, אז הפרופ' למשפטים אלכסנדר ביקל מאוניברסיטת ייל תיאר ב'קומנטרי' קהל שהתאסף מחוץ ללשכת גיוס מילואים באחד מהמוסדות היוקרתיים:

חלק מאנשי הסגל והמנהלה באוניברסיטה, כמו במקומות אחרים באותה עת, לקחו על עצמם תפקיד של שליחי האפיפיור אל הברברים, ולעתים קרובות יצאו מחוץ לחומות כדי לדון בביזת העיר. במקרה הזה, מצוידים במיטב הכוונות, אנשי סגל ההוראה הצטרפו אל הקהל לדיון בשאלה האם יש להעלות באש את הבניין. אנשי הסגל, יש להניח, תמכו בתשובה השלילית, בעוד שהיה נראה כי אף אחד מן הסטודנטים התומכים בתשובה החיובית לא הוגדרו כמסיתים את הקהל. לבסוף נערכה הצבעה בעניין בה הפסידו תומכי התשובה החיובית, בפער קטן. אך העובדה שחברי הסגל לקחו חלק פעיל בדיון כזה הפכה אותו ללגיטימי. כאשר מותר לדבר על הכל, מותר גם לעשות הכל.

ביקל היה מודאג במיוחד מן המאבק על חופש הביטוי. אך באותו הרגע, בראשית שנות ה-70, הוא ראה דבר אחר בבהירות רבה, רבה יותר ממה שאנו נוטים לראות כיום. הוא הבחין כי בליבת השינוי עמדה התפיסה העצמית של חברי הסגל ומנהלים, ובהתאם התפיסה העצמית של האוניברסיטה כמוסד.

ביקל הבין כי האנשים המנהלים את האוניברסיטה בחרו בהדרגה לשתף פעולה עם האנשים שרצו לשרוף אותה עד היסוד. במקום לעמוד על החומות ולהגן על הקמפוס, הם בחרו לנהל משא ומתן עם התליין, להזמין אותו פנימה ולרמוז לו כי במקום להרוס את האוניברסיטה, הוא פשוט יכול להמתין ולרשת אותה, ועם הזמן לעצב אותה כרצונו.

בלב הסכסוך בין שני הצדדים עמדה מחלוקת לגבי מטרתה העיקרית של האוניברסיטה, ומחלוקת נלווית לגבי מערכת היחסים בינה ובין החברה בכלל.

באותה העת, האקדמאים המסורתיים שניהלו את העסק היו מאוחדים בתחושה לפיה מטרת האוניברסיטה העיקרית נוגעת להוראה ולמידה, כחלק מחיפוש נרחב אחר ידע ואמת ובמאמץ ליצור בני אדם ואזרחים טובים יותר. הם סברו כי עבודתם תחזק את החברה כולה בכך שתעמיק בהבנת הרעיונות והמוסדות, ותספק לה אליטה אחראית ונאורה יותר.

אלו לא היו המטרות היחידות. עולם ההשכלה הגבוהה היה מאז ומתמיד שילוב מורכב של שימושים ושאיפות, אך הוראה ולמידה עדיין נחשבו כמטרות עיקריות והכרחיות, במיוחד במוסדות המובילים. מטרות אלו הגדירו, וגם הגבילו, את המתרחש בקמפוס.

להבנה זו התנגדו הפעילים הרדיקלים שהתעמתו עם הממסד הוותיק. הם היו אנשי אקדמיה מהפכניים אשר ביקשו לשנות את סדר העדיפויות – לא עוד חיפוש מסורתי אחר ידע ועיצוב סטודנטים לאורו, אלא שינוי חברתי מסוג מסוים: שחרור המדוכאים בכל תחומי החיים. ולשם כך היה צורך לעצב מחדש גם את הסטודנטים.

האמצעים להשגת מטרה זו חרגו מתחום הפדגוגיה. כל ביטוי פוליטי ופעולה חברתית מחוץ לכיתה נתפסו כחלק מאחריות המוסד, שכן שירתו את מטרת השחרור החברתי. אזורי הלימוד בקמפוס אינם יכולים פשוט להמשיך בתפקידם המסורתי; גם הוראה ולמידה צריכות להיות מנותבות למטרת השינוי החברתי ולא לחיפוש האמת. חלקים נרחבים במדעי החברה הרוח פועלים כך כיום. הם אינם מגלים סובלנות כלפי מי שמעז להטיל בכך ספק.

המהפכנים האקדמיים ראו את האוניברסיטה כמתקיימת ביחס מנוגד או ביקורתי לחברה הכללית. הם תופסים אותה כמתנהלת מעל החברה יותר מאשר בתוכה, וכמי שאחראית לשבור את הסדר הקיים כדי לשחרר את בני האדם מכבלי האשליות.

בתחילה, הסטודנטים וחברי הסגל בהם ביקל נתקל לפני יותר מחצי מאה ראו את האוניברסיטה עצמה כאחת מאותן צרות של הסדר הקיים מהן יש להיפטר. אך בהדרגה, כאשר הם עצמם הפכו ליושבי האוניברסיטה והעבירו בה את מרבית זמנם, הם החלו לראות בה מכשיר של ביקורת ואמצעי לפירוק מוסדות אחרים.

בחלק מהמובנים, ההבדל בין אנשי האקדמיה המסורתיים לבין המהפכנים היה פשוט עניין של דגש. מלכתחילה, האתוס האקדמי המסורתי תמיד כלל מרכיב ביקורת – חיפוש אחר האמת דרש רצון מסוים ללכת נגד הזרם ולהצביע על כשלים. ולמען ההגינות, גם בעבודתם של אנשי האקדמיה המהפכניים ישנה מידה רבה של גילוי אינטלקטואלי אמיתי.

אך ההבדל בדגש הופך במציאות למשמעותי, במיוחד בכל הנוגע להתנהלות מנהלי האוניברסיטה – לא רק המחלקות המוקדשות להוראה ולמידה אלא גם אלו שמפעילות את תשתית המוסדות עצמם, מנהלות את כוח האדם המנופח ומנווטות בין אוקיינוס של רגולציות. תחת השפעת האתוס האקדמי המהפכני, אפילו מנהלים בדרג בינוני חוו בהדרגה תהליך של פוליטיזציה.

היה זה החיבור בין החזון הליברלי אודות מטרות האוניברסיטה לבין הפוליטיקה הפרוגרסיבית שהעניק למהפכת הקמפוסים את כוחה. תהליך זה החל בשנות ה-60. מכיוון שהייתה זו תנועת שמאל שכללה בעיקר צעירים, האקדמיה הליברלית של המאה הקודמת פשוט לא יכלה לעמוד בפניה. אך התנועה מעולם לא ייצגה את השמאל כולו, אז כמו גם היום. אנשי אקדמיה רבים (ובחלק מתחומי המחקר, בוודאי מרביתם) אשר בחרו להקדיש את חייהם למחקר והוראה הם ליברלים שעדיין נוטים לכיוון חזון אקדמי מסורתי יותר.

כאשר השמאל באופן כללי הפך לפחות ופחות ליברלי (כלומר – סובלני פחות לדעות שונות ומתעניין פחות בהגנה עליהן), אותם אקדמאים התקשו עוד יותר לנסח וליישם את החזון המסורתי. ויתורם על המינוח הליברלי לטובת זה הרדיקלי אפשר להגדיר מחדש את מטרת האוניברסיטה במונחים מהפכניים. מרצים רבים אמנם ממשיכים בחיפוש המסורתי אחר ידע ובעיצוב הסטודנטים לאורו. אולם את שאלות המדיניות מכריעים בעיקר המהפכנים, שהשתלטו בהדרגה על ניהול המוסדות. כאשר עולות כיום שאלות לגבי דמות האוניברסיטה, הם אלו הקובעים את התשובות.

וכך, במהלך העשורים האחרונים, האוניברסיטה לא נהרסה אלא עברה שינוי מן היסוד. היא שימרה את המעטפת החיצונית אך שינתה לחלוטין את מערכת הערכים והרעיונות. התארים והדיקנים, ישיבות הסנאט והקביעוּת, הגלימות הטקסיות והבניינים עטויי הקיסוס – כולם עדיין שם. אך כיום הם מאוכלסים ברובם בידי אנשים בעלי הבנה שונה לגמרי לגבי מטרות המוסד.

כדי שתומכי הגישה המסורתית בימינו יצליחו להשיב מאבק אפקטיבי, עלינו להבין את אופי המהפכה הזו. משום שמאבק אפקטיבי אמיתי ידרוש אכלוס מחדש של האוניברסיטה באנשי אקדמיה מסורתיים. במובן הזה, עליהם לפעול כפי שהמהפכנים פעלו: להציע ביקורת על המוסד לא על ידי החרבתו כליל, אלא במציאת דרכים להשתלט עליו ולשנות אותו מבפנים.

משמעות כישלון בהבנת אופי האתגר הזה עשויה להיות חמורה. הוא יגרום למסורתיים של היום להילחם נגד האוניברסיטה במקום להילחם עבורה, ובכך להסתכן בהשמדת המוסד האהוב תוך הניסיון להציל אותו.

כדי להימנע מכך, עליהם ראשית להודות כי הם אכן אוהבים את האוניברסיטה. אנשים המוכנים לסבול את מה שאקדמאים מסורתיים נאלצים לסבול כיום ובכל זאת ממשיכים לחקור וללמד עושים זאת כנראה מתוך אהבה, או שעליהם להיות מאובחנים בסוג של אי-שפיות. אך עליהם להכיר בכך שהמוסד אותו הם אוהבים עבר עיוות: לא רק להבין את תוצאות העיוות אלא גם את האופן בו הכל קרה.

האנקדוטה אותה תיאר ביקל מציעה מסגרת שימושית לחשיבה אודות המאבק על נשמתה של האוניברסיטה. הוא תיאר זאת כמאבק בין אנשים מבפנים לאנשים מבחוץ, בין מגינים לפולשים. אך כבר בראשית שנות ה-70 הוא הצליח לראות את ניצני היפוך התפקידים, תהליך שכיום נמצא בשלב מתקדם בהרבה.

האקדמאים המסורתיים, שבאופן טבעי נוטים לחשוב כאנשים מבפנים, גם באוניברסיטה וגם בחברה בכלל, הם כעת האנשים שבחוץ. המהפכנים, שבאופן טבעי נוטים להתנהל כמבקרים, הם כעת האנשים שמנהלים את העסק מבפנים. כדי לנצח במאבק הזה, המסורתיים צריכים להיכנס בחזרה למעגל הפנימי ולקחת אחריות על עתיד המוסדות אותם השחיתו הרדיקלים.

הבנת המאבק על האוניברסיטה באור הזה יכולה להבהיר את מהות האתגר בפניו ניצב תומכי הגישה המסורתית באקדמיה. והיא עשויה לסייע לחשוב טוב יותר על השלב הנוכחי במאבק, שמתחיל ממש עכשיו.

שורשי המשבר: מחצי מאה של כניעה למהפכה

המאבק על נשמת האוניברסיטה התרחש במספר שלבים ברורים.

בראשיתו, בשנות ה-70 ואל תוך שנות ה-80, המתקפה נגד האתוס האקדמי המסורתי הגיעה בצורת גל רלטיביזם מוסרי אגרסיבי בקמפוסים. זו הייתה מתקפה שכוונה נגד הנחת הבסיס המסורתית לגבי מטרת האוניברסיטה: התפיסה לפיה קיים ידע אמיתי אותו יש לחפש ולמצוא. מנגד נשמע קולו של השמאל האקדמי הרדיקלי, שהמשיך לראות בעצמו אאוטסיידר למרות שכבר תפס את השליטה באליטה האקדמית. אנשים אלו התעקשו כי טיעונים מסורתיים בעד חיפוש הידע היו לא יותר מאצטלה שמטרתה לשמר את הכוח הישן. רעיונות אלו לא נבעו רק מן הפקולטות למדעי המדינה או החברה. הם הגיעו בין היתר גם מן החוגים לספרות או פילוסופיה, שהתמלאו בהתרגשות מן הרלטיביזם הרדיקלי של תורת הפירוק (דקונסטרוקציה). המטרה סומנה היטב: העיקרון האינטלקטואלי המרכזי של מחקר לפיו אנחנו כאן כדי ללמוד על מנת שנוכל להפיק משמעות ולהבין טוב יותר את העולם.

באותו שלב מוקדם, המתקפה כללה עדיין תפיסה שלילית בעיקרה, הכחשת השאיפה המסורתית של האוניברסיטה. בשלהי שנות ה-80, אלן בלום היה יכול לטעון בספרו 'דלדולה של הרוח באמריקה' כי מהות המשבר בקמפוס הייתה העובדה שהרלטיביזם "הכחיד את המניע האמיתי לחינוך". אך גם הוא הצליח לראות התחלה של משהו אחר. "זו אינה אי-המוסריות של הרלטיביזם אותה אני מוצא מזעזעת", כתב בלום, "מה שמדהים ומביש במיוחד זו הדוגמטיות בה רלטיביזם מעין זה מתקבל".

גם הדוגמטיזם הגיעה במהרה לקדמת הבמה. בשנות ה-90, בעוד המהפכנים החלו לחוש בנוח עם שליטתם בממסד האוניברסיטאי, הם החלו גם להתרגל לשימוש בכוח אקדמי לטובת קידום מטרות פוליטיות. הכוח המנהלתי התחיל להשפיע על כל תחום בחיי הסטודנטים, בעיקר בצורת מערכת דרישות דוגמטיות ל"גיוון ורגישות", שהתגבשו בהמשך למה שנודע לשמצה כ"תקינות פוליטית".

אותו הבוז למושג הזה, העובדה שבשנות ה-90 החברה שלנו עדיין הייתה מסוגלת להתייחס לתקינות פוליטית כאל בדיחה מגוחכת, סייעה להגביל את התופעה ואפילו לגרום לה להסתתר לזמן מה. אך היא הצליחה לחזור ובגדול ובמהרה הפכה לפנים המכוערות של המהפכה האקדמית שהלכה והשתלטה על החיים בקמפוס עם ראשית המאה הנוכחית.

בשני העשורים האחרונים לפחות, תומכי הגישה המסורתית באקדמיה מצאו את עצמם נדחקים לשוליים, מושתקים ונדרסים בידי אנשי סגל אקטיביסטים והכוח המנהלי שבידם. התהליך הזה צף לתודעה הציבורית בעיקר בעשור האחרון, בשני גלים שונים אך קשורים של שימוש מוגזם בכוח, גל של דיכוי ולאחריו גל של כפיה.

גל הדיכוי כלל את הגבלת מגוון הדעות אותן יכולים להשמיע דוברים בקמפוס, מה שכיום נקרא "תרבות הביטול" ומהווה למעשה מתקפה ממושכת נגד חופש הביטוי. במהותו היה הגל הזה שימוש בכוח בשם העמדה המהפכנית לגבי מטרת האוניברסיטה: אנשים שביקשו לשאול שאלות בנוגע לטיב השחרור החברתי תויגו כאיום על תרבות הקמפוס, נוכחותם הפכה בלתי נסבלת, והפעולות להשתקתם נתפסו לא רק אפשריות אלא מבורכות.

הגל השני הביא עמו עליית מנגנון בירוקרטי רשמי לאכיפת חוקי "גיוון, שיווין והכלה" (DEI). אלו קיבעו מערכת נוסחאות פוליטיות פרוגרסיביות כדוֹגמה אוניברסיטאית רשמית, כולל מה שהייתה בפועל המקבילה לשבועת אמונים מנדטורית.

שימוש גס כזה בכוח נראה רחוק מאוד מרלטיביזם. הקורבנות העכשוויים של האספסוף המהפכני היו שמחים מאוד אילו רודפיהם היו רק רלטיביסטים. אך כמובן, כפי שאלן בלום הבין כבר בשנות ה-80, הטוטליטריות בקמפוסים של ימינו היא פשוט המשך של הרלטיביזם דאז.

גל הביטול וגל חוקי ה-DEI כללו שימוש בכוח כפייה ודיכוי. בתגובה, תומכי הגישה המסורתית נטו להגיב באמצעות טיעונים בעד חירות. זה היה הכרחי ומובן עד לנקודה מסוימת. אך, בסופו של דבר קו התגובה הזה לא הספיק, והוא היה עלול להטעות לגבי טיב הבעיה האמיתית של האוניברסיטה. האירוניה היא ששמרנים הטוענים כיום בעד חופש הביטוי בקמפוס מספרים לנו בדיוק על היפוך התפקידים אותו ביקל חזה לפני חמישה עשורים. אך התובנות של ביקל צריכות לשמש גם כאזהרה: לא להסתמך אך ורק על טיעונים בלתי מובחנים בעד חירות, או במילותיו שלו: "כאשר מותר לדבר על הכל, מותר גם לעשות הכל".

לא ניתן להבין את האוניברסיטה רק כעוד במה בה אדם יכול לומר כל אשר על ליבו. כאלו ישנן רבות כיום. מה שאין מספיק הן זירות ללימוד ומחקר בחיפוש אחר ידע ואמת. לא כל ביטוי משרת את המטרה הזו, ולכן לא כל ביטוי מקומו באוניברסיטה. ישנו מקום לסטנדרטים וגבולות אך סטנדרטים כאלו בקמפוס, כמו מחקר וביטוי חופשי, צריכים להתקיים בשירות חיפוש האמת. הקריטריון הזה דורש סובלנות רחבה מאוד לביטויים מכל הסוגים, אך גם מסביר מדוע שאלת הביטוי אינה הסוגיה החשובה ביותר העומדת בפנינו.

חולשת הטיעונים הבלעדיים למען חופש הביטוי התבהרה עוד יותר במהלך השנה האחרונה, כאשר התברר כי אנו נמצאים בשלב חדש של המשבר בקמפוס, שלב שנפתח בתאריך ברור: השבעה באוקטובר 2023.

מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס נגד ישראל עוררה התפוצצות של שנאה אנטישמית ברבים מן הקמפוסים בארה"ב, והתגובה מצד מרבית הנהלות המוסדות הייתה במקרה הטוב אנמית. ראשי האקדמיה גילו לפתע מחדש את הרלטיביזם, כאשר נשיאת הרווארד טענה למשל כי אנטישמיות תלויה ב"הקשר". לכך הצטרפה קנאות מחודשת לחופש הביטוי. לאחר שנים של כפיית מגבלות ודרישות דוגמטיות על ביטוי, ראשי האוניברסיטאות מצאו עצמן לפתע מספרות לקונגרס שלא יהיה זה נכון לצנזר אפילו קריאות פומביות לרצח של יהודים.

וכך נראה כי תנאי הוויכוח על חופש הביטוי התהפכו שוב, כאשר השמרנים בקמפוס דורשים פעולה מצד האוניברסיטה, ואילו הפרוגרסיבים מתעקשים על נייטרליות, על סף תמיכה בהתבטאויות מלאות איומים ושנאה. זהו היפוך מעניין – תומכי הגישה המסורתית דרשו להגביל איומים ושיח שנאה הפוגע בחיפוש אחר אמת; אך המהפכנים שמנהלים את מרבית מוסדות העילית פועלים מתוך אמונה כי מטרת האוניברסיטה היא לקדם ביקורת נגד יחסי כוחות לא שיווניים במטרה לסייע ולשחרר את מדוכאי העולם.

וכאן המפתח: לא הייתה מחלוקת בין שני המחנות לגבי חשיבות חופש הביטוי. המחלוקת טמונה בשאלת מטרת האוניברסיטה, וכך הייתה מראשיתה. זו הייתה מהות האקטיביזם הרדיקלי בקמפוסים בשנות ה-60 וה-70; זה היה מוקד הוויכוח על רלטיביזם בכלל, וסיבת הקרבות בסוגיית ה-DEI.

אם האוניברסיטה אכן קיימת בעיקר כדי לעסוק במחקר ובהוראה, בחיפוש אחר אמת ובמאמץ לעצב אנשים ואזרחים לאורה, הרי שאינה יכולה לשמש כבמה לאקטיביזם פוליטי או לאמיתות שונות ומשונות. היא אינה יכולה פשוט להשתיק טיעונים רציניים רק משום שאותם טיעונים מטילים ספק בהנחות האליטה המקובלות או מאלצים הסכמה בשתיקה לדוקטרינות פוליטיות דוגמטיות. היא אינה יכולה לסבול איומים מלאי שנאה על ביטחון הסטודנטים.

אך אם האוניברסיטה אכן קיימת כדי לקדם אידיאולוגיה רדיקלית, כפי שטוענים המהפכנים, הרי שהיא יכולה וצריכה לעשות בדיוק את זה. ואכן, זה בדיוק מה שחלק מסוים בשמאל, החלק השולט בוועדות המינויים ובהנהלת המוסדות, סבור שאמורה להיות מטרת האוניברסיטה.

למרבה המזל, זה לא מה שכל אנשי השמאל בקמפוס חושבים. וזה בוודאי לא מה שחושבים אנשי מרכז וימין, או מרבית הסטודנטים, המורים, חברי חבר הנאמנים, קובעי מדיניות או אזרחים בכלל.

התוצאה החיובית היחידה של המשבר בקמפוסים לאחר השבעה באוקטובר הייתה התבהרות מוסרית, שלב חדש במשבר האקדמיה בו מהות הוויכוח ברורה מאי-פעם. ולכן יתכן כי זהו שלב בו הפוטנציאל לפעולה אפקטיבית נגד המהפכה האקדמאית ולהגנת האתוס המסורתי באוניברסיטה הוא המשמעותי ביותר בעשורים האחרונים.

המודל לשינוי: מעוזים של מחשבה אזרחית בלב הממסד

כיצד עשויה להיראות פעולה כזו? כאן אנו יכולים ללמוד לקח מן המהפכנים עצמם. אם המסגרת החיצונית של האוניברסיטה לא השתנתה בהרבה במהלך העידן המהפכני, אך מסדרונותיה התמלאו בידי אנשי סגל ומנהלים המחזיקים בהשקפה רדיקלית ושגויה לגבי מטרת קיומה, הרי שתגובה אפקטיבית תצטרך לכלול את איוש אותה מסגרת באנשי סגל ומנהלים המחויבים לאידיאל המסורתי.

לרוע המזל, מבחינה זו לא צפויה להיווצר תמונת ראי למה שאלכסנדר ביקל ראה בשנות ה-70. תומכי הגישה המסורתית לא עומדים להיות מוזמנים לרשת את האוניברסיטה מידי מנהליה כיום. עליהם לקבל בברכה את הפתיחות לעבודתם שחלק מראשי האקדמיה החלו להפגין, אך תידרש מהם יוזמה אישית כדי להיכנס לחוגים הפנימיים, או הזמנה מצד מחוקקים ומשפיענים אחרים הנמצאים בעמדה מתאימה.

ומה עליהם לחפש? לא לשאוף לפרק את האוניברסיטה, את חוקיה ואת מסורותיה, אלא להשתמש בכל אלו כדי לאייש מחדש לפחות חלקים ממנה. ולמעשה, זה בדיוק מה שהם החלו לתכנן בשנים האחרונות, וכעת מוכנים היטב לבצע.

חלק מהחלוצים סימנו את הדרך מזה עשורים. רוברט ג'ורג' מאוניברסיטת פרינסטון הדגים כיצד הקמת ראש גשר בקמפוס אליטיסטי, אפילו ראש גשר קטן ומבודד, יכולה למשוך סטודנטים ולבנות תרבות בריאה בתוך מוסד חולה. אחרים הלכו בעקבותיו ובעזרתו והשפיעו רבות על חיי סטודנטים רבים. לאחרונה, כמה אוניברסיטאות ציבוריות מובילות לקחו את המודל הזה צעד קדימה והדגימו כיצד שימוש נכון בכוח פוליטי יכול ליצור מרחב גדול יותר לחידוש בקמפוס.

המובילה בתחום הייתה הפקולטה למחשבה אזרחית וכלכלית באוניברסיטת אריזונה סטייט, שנוסדה ב-2017 בתמיכת המושל דאג דוסי ומחוקקים אחרים וכעת מתפקדת כיחידה נפרדת בקמפוס בעלת עצמאות בהחלטות על קבלת מרצים ותקופת קביעות, אישור קורסים והענקת תארים. זה אינו גוף חיצוני בשולי האקדמיה אלא חלק אינטגרלי ממוסד ציבורי מוביל.

גם במקומות אחרים התחילו לשים לב, ומדינות נוספות הקימו בשנים האחרונות גופים דומים במוסדות ציבוריים בפלורידה, טקסס, אוהיו, צפון קרוליינה, יוטה ומיסיסיפי, ויתכן שעוד בדרך. המיזמים האלו שונים ומגוונים, אך חשיבותם בכך שאינם מהווים עוד ראשי גשר בודדים אלא יחידות משמעותיות בתוך אוניברסיטאות גדולות בהן ניתן לנהל, עד לרמה מסוימת, אתוס אקדמי מסורתי. יחידות אלו נוצרו בתמיכת מחוקקים מקומיים שהיו מתוסכלים מן הכיוון בו צועדת האקדמיה, אך הם תיעלו את התסכול הזה לבניית מוקד חדש אליו ניתן למשוך סטודנטים ומרצים, ובו ניתן לקיים בפועל את החזון המסורתי.

וזו אינה האסטרטגיה היחידה בקרב הנוכחי על האוניברסיטה. פיקוח הדוק יותר מצד מחוקקים, מאמצים להקים מוסדות חדשים או להשתלט על קיימים ועיתונות חוקרת אמיצה – כולם סייעו ליצור הזדמנויות לשינוי אמיתי. אך האפשרות למהפך בר-קיימא טמונה ברובה בעלייתם של חוגים חדשים ל"מחשבה אזרחית" או "תפיסה אזרחית", בתוך אותם מוסדות מובילים, המציעים נתיב לחידוש בעל משיכה רחבה יותר.

גם החוגים החדשים האלו יתפסו כמובן כאיום מצד גורמים מתוך ומחוץ לאוניברסיטה. אך במאבק הזה החלוצים נאבקים לא רק עבור עצמם אלא עבור האקדמיה כולה, ואם יתמידו בו יצליחו גם ליצור את הסטודנטים והמרצים שימשיכו כך בעתיד.

הפוטנציאל לשינוי במוסדות האקדמיים החשובים הוא גדול. אותם חוגים חדשים כבר מחפשים לגייס עשרות מרצים בשנים הקרובות, מהלך שהוא רעידת אדמה במונחים של עולם מדעי הרוח ומדעי החברה. תהליך הגיוס הזה ישאף לגיוון אמיתי בדעות והשקפות, ואמור ליצור דרישה לחוקרים הנוטים כלפי האתוס האקדמי המסורתי.

גורם המשיכה של האסטרטגיה הזו אינו נמצא רק בסוג החיים האקדמאים שהיא מציעה אלא גם במהות. המונח "מחשבה אזרחית" חדש יחסית ולא כל המוסדות מיהרו לאמץ אותו. אך הוא נולד בתהליך של דיון בצמרת אותם המוסדות, ובתגובה לצורך בניסוח ודיוק מטרותיהם. עמיתיי במכון American Enterprise, בנג'מין וג'נה סטורי, הגדירו את גבולות המונח כ"דרישות האינטלקטואליות של אזרחות", כזה שיוכל להפוך לדיסציפלינה נפרדת וכרגע כולל בין היתר מרכיבים ממדעי המדינה, סוציולוגיה, משפטים, היסטוריה וספרות. אלו התחומים בהם מרוכז הכוח האמיתי בקמפוסים כיום, ועליית תחום חדש לחלוטין (עם כתבי עת משלו, ארגונים ונתיבי קריירה חדשים) עשוי בעתיד להיות צעד מפתח במימוש מלא של האסטרטגיה.

אך גם אם יהפוך לתחום נפרד וחדש או לא, מדובר במיזם אקדמי חשוב: מטרתו אינה ליצור "מרחב בטוח" וחופש לדעות שונות ומשונות, אלא לאפשר סוג חדש של מחקר המציב בקדמת הבמה את האזרח, וכזה שהיה חסר מאוד באקדמיה. לכן יש להבין את המאמץ הזה לא רק כחידוש במוסדות ציבוריים ובמדינות בעלות רוב רפובליקני, אלא כצעד המושך כבר תשומת לב בעולם האקדמי כולו ועשוי להתפשט למקומות נוספים ברחבי המדינה. אכן, מחוקקים רפובליקנים היו בין הראשונים לזהות את הצורך ואת הפוטנציאל במאמצים כאלו, אך לא רק אנשי ימין, ובוודאי לא רק פוליטיקאים, מבינים את הבעיה ואת הפתרון האפשרי.

אתגרי הביצוע: בין אקדמיה לפעולה

כדי למצות את הפוטנציאל ככל האפשר, תומכי האסטרטגיה הזו צריכים לשים לב לכמה מכשולים אפשריים. ראשית ומעל הכל, המיזם חייב להקפיד על רמה אקדמית ללא פשרות. כפי שכתבו בני הזוג סטורי, "למרות שמדובר ביוזמה שנועדה למלא צורך פוליטי, הצלחתה או כישלונה יקבעו בסטנדרטים אקדמיים". אותם חוגים ובתי ספר צריכים להימנע מן הפיתוי להפוך לחממה ימנית בלבד, ובמקום זאת להוות דוגמה לאופן בו אוניברסיטה צריכה להתנהל לאור החזון המסורתי.

בהתאם, הם יצטרכו להרחיב אופקים מעבר ללימוד תיאוריה מדינית, תחום שבשל היותו מעט יותר סובלני לחוקרים מימין למרכז הפך מזה זמן למועדף על אקדמאים שמרנים. החוגים למחשבה אזרחית יזדקקו לתיאורטיקנים מדיניים, אך עליהם למשוך גם הומניסטים אחרים ומדענים מתחומים אמפיריים וסטטיסטיים, במיוחד כאלו הלהוטים לפתוח מחדש שאלות הנחשבות כסגורות בתחומי המחקר הנוכחיים שלהם. סובלנות למחקר חופשי בחוגים אלו, יחד עם היקף הגיוס המתוכנן, יכולים להפוך את התחום למושך במיוחד עבור חוקרים בעלי תפיסות שונות.

אותם חוגים יצטרכו גם למצוא דרכים ליטול את שרביט ההובלה בתחום החינוך הליברלי, השונה מתחום החינוך האזרחי. לסוקרטס וקיקרו היו מטרות שונות ועמדות חברתיות שונות; היוונים העצימו את ההבנה העצמית של היחיד כדרך העיקרית לאמת, בעוד הרומאים התמקדו באחריות האזרח בעולם האמיתי. אך שתי הגישות היו קשורות באופן עמוק, והן זקוקות אחת לשנייה יותר מאשר נוטים לחשוב.

החינוך הליברלי זקוק לעזרה כדי לא להפוך לציני, והחינוך אזרחי זקוק לעזרה כדי לא להפוך עיוני בלבד.

המחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה עידן בו האתוס הסוקרטי משל בכיפה, בזמן שהמחשבה האזרחית התקיימה במסגרת שראתה את עצמה ביקורתית ביסודה ואופוזיציונית. הדינמיקה הזו כעת מתהפכת הודות למגמות תרבותיות באוניברסיטה ומעבר לה. המוסדות המכילים את המנהגים ההכרחיים של חברה ליברלית יהיו חייבים להצדיק את עצמם במונחים של סולידריות, ולא רק חירות אישית. וכך אקדמיה ליברלית השואפת לשפוט את החברה כולה בסטנדרטים מחמירים תעשה בחוכמה אם תארח בקרבה מוסדות מחשבה אזרחית שיחזקו את יסודותיה.

סטודנטים הנמשכים לשאלות עמוקות ומורכבות (כאלו ישנן בודדות באמת) ימצאו את דרכם לחוגים למחשבה אזרחית ושם יפגשו במורים המוכנים לקבל אותם. אותם מורים יצטרכו גם להסביר להם כי החיפוש הסוקרטי אחר ידע, לפחות בחברה כמו שלנו, דורש בהכרח אחריות עצמית על תפקידנו כאזרחים וגילומו בחוכמה וכישרון. ועבור כל הסטודנטים, החוגים החדשים האלו יציעו תיקון משמעותי לשיטת החינוך באוניברסיטה המודרנית שיכול לסייע בסיפוק הצרכים האינטלקטואלים של מדינה דמוקרטית.

בטווח הארוך, הפוטנציאל לסיפוק צרכים אלו עשוי להיות המרכיב המבטיח ביותר בחוגים החדשים. תהליך כזה יכלול, בראש ובראשונה, מיזם אינטלקטואלי ומודל למחקר, אך עם הזמן עשויות להיות לו גם השלכות מעשיות חשובות. ארה"ב מתמודדת עם משבר פוליטי ותרבותי שיתכן והפתרון לו טמון בהתחדשות אזרחית על בסיס יסודות אינטלקטואלים עמוקים. אנו חיים ברגע הדורש לא פחות מהגדרה מחדש של הפרויקט האזרחי האמריקני. וכך מתברר כי תגובה אפקטיבית למשבר באוניברסיטה יכולה להיות התחלה של תגובה למשבר החברתי הרחב יותר, ביצירת תחום מחקר המתמקד באחריות האזרח, כזה שיזכיר לנו בדיוק מהי האמת אותה שכחנו.

עליית תחום המחשבה האזרחית, והפוטנציאל שלו להשפעה מעבר לאוניברסיטה, מעניקים לנו הזדמנות להניע את האנשים הנוטים לקדם עמדה בעד תחיה אזרחית ולחשוב על מרכיביה. והם מעניקים לנו הזדמנות לחשוף את עבודתם של אנשים אלו לדור חדש של אליטות, לפחות בחלק מן האוניברסיטאות המובילות באמריקה. סטודנטים מאותן אוניברסיטאות יהפכו לבעלי תפקידים ציבוריים ויהיו אזרחים פעילים יותר. אם נסייע להם באופן משמעותי לראות כיצד אמורה להיראות התנגדות אמיתית להתדרדרות חיינו הציבוריים, הדבר עשוי ליצור הזדמנויות עתידיות רבות.

מבט קדימה: תקווה זהירה ומאבק ממושך

זהו רגע מבטיח אך יש לקחת אותו בפרופורציה מתאימה. הנוף האקדמי עדיין רע מאוד וגם התנועה המסורתית שכעת נולדת מחדש לא תצליח להדיח לחלוטין את הרדיקלים בעלי הקביעות. היא תתקשה להשתלט על מוסדות העילית ולהפוך אותם לידידותיים אפילו עבור ליברלים מיושנים, ובוודאי שלא עבור אקדמאים מהימין. הן הדיכוי הן והכפייה שאפיינו את החיים בקמפוסים רבים בעשורים האחרונים ימשכו במרבית המקומות, כולל כאלו בהם מוקמים החוגים החדשים. ובזירה הציבורית הכללית, לא נראים סימנים לדעיכת הטירוף.

אל לנו להפוך אופטימיים לפתע, אך בהחלט ישנן סיבות לקוות ולפעול. ולמרות השיגעון המוחלט אשר שלט בחלק מהקמפוסים בשנים האחרונות, יתכן כי ישנן סיבות רבות יותר לתקווה כיום מאשר לפני עשור. השלב החדש במשבר האקדמיה חשף במובהק את טיב הבעיה עמה אנו מתמודדים, ונראה כי הוא מציע דרך שאפתנית אך אמיתית לפתרון.

הצעה זו כוללת שימוש יעיל בכוח פוליטי, לא כדי לתקוף את האוניברסיטה אלא כדי לקדם את התחדשותה במידה מסוימת. היא תשלב מאמץ פוליטי, אזרחי ואינטלקטואלי במטרה להקים בקמפוסים החשובים בסיסים לאנשי אקדמיה מסורתיים, ולהמשיך ולבנות משם.

היא מציעה את האפשרות למודל חינוך ליברלי המסייע לסטודנטים לחפש אחר אמת מתוך הסדר החברתי הקיים, במקום לשבור אותו קודם. והיא גם מציעה נתיב להפחתת תפקידה של האוניברסיטה כמבקרת חברתית רדיקלית, והדגשת תפקידה ביצירת אליטה אחראית יותר. וזו אולי נקודת המפנה המשמעותית ביותר בעולם ההשכלה הגבוהה מאז פרוץ המהפכה האקדמית במלואה לפני כחצי מאה.

כל אלו מניחים בפנינו הזדמנות לפעול מתוך אהבה לאוניברסיטה ולא להפנות את החברה כולה נגדה. ושמרנים יודעים כי פעולה בשם מה שאתה אוהב, ולא נגד מה שאתה שונא, היא בסופו של דבר הדרך לניצחון.

בכך שנבין במלואם את המקורות ואת הסיכונים בקרב על דמות האוניברסיטה, אנו יכולים להבין במלואו את הקרב למען האוניברסיטה, ולמען האפשרות לחקור וללמד בחיפוש אחר אמת ובמאמץ לעצב אנשים ואזרחים לאורו. בתקופה של פוליטיקה לא רצינית וזירה ציבורית מאכזבת, זהו קרב אשר שווה להילחם בו ביחד.

---

ד"ר יובל לוין הוא מנהל המחקר במכון American Enterprise ועורך כתב העת National Affairs. המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי'.