לחזור ליסודות: קיר הברזל במקום גדר חכמה

המציאות הנוכחית והאתגרים שבפנינו

מצבה של ישראל בימים אלה מסובך ומורכב. אנו מתמודדים עם מחלה כרונית וממאירה הדורשת טיפול כירורגי, ולשם כך עלינו להיות לא רק מוכנים לטפל בה, אלא גם להכין את התנאים שיאפשרו את יישום הטיפול הנדרש. זוהי המשימה העומדת כיום בפני ההנהגה המדינית, הנדרשת להתמודד הן עם מכשולים חיצוניים והן עם התנגדויות פנימיות.

לקחי העבר: ממלחמת ששת הימים ועד היום

המצב הנוכחי מזכיר במידה רבה את התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. באותה עת, המלחמה פרצה רק כאשר הרוב המוחלט של העם הגיע למסקנה שאין לאן לסגת עוד. העם הבין שהדרך היחידה לצאת מהמלכוד היא להכות באויב בכל הכוח, למרות בגידתה של צרפת, הסתלקותה של ארה"ב מהתחייבויותיה, עוינותה של ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי, והתנגדותן של המדינות ה"בלתי מזדהות".

הסיסמה "לעולם לא עוד" ודברי החוכמה של רבי הלל הזקן – "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?" – העניקו כוח לעם ישראל. העולם כולו נרעד, חלקו בשמחה והערצה וחלקו בבהלה ותדהמה, נוכח כוחו האדיר של העם הקטן והעתיק, אשר נלכד, לכאורה, בפינה שממנה לא היה מוצא.

הפרדוקס של העוצמה הישראלית

מאז אותם ימים השתנה המצב באופן דרמטי. כיום ישראל היא אחת המדינות החזקות בעולם, מדינה שגם מעצמות-העל מתחשבות בה. אולם באופן פרדוקסלי, דווקא ההצלחות הקולוסאליות בהתפתחות המדינה ובעוצמתה הכלכלית והצבאית, שחיזקו את האמונה בכוחה של המדינה היהודית, הביאו לקיפאון בקבלת החלטות גורליות בשאלות ההגנה על ריבונותה של מדינת ישראל ועל ביטחון אזרחיה.

הרצון המובן להגן על חיילינו הוביל למצב מסוכן: העורף האזרחי הפך למגן של החיילים, במקום שהצבא יהיה המגן של האזרחים, כפי שנועד מלכתחילה.

מלכודת הקונספציה החדשה

בדומה לתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, ההנהגה הצבאית נפלה שבי לקונספציה חדשה, הגורסת כי במלחמה מודרנית אי אפשר להשיג ניצחון מכריע. על פי תפיסה זו, כל שנדרש הוא להכיל את התקפות האויב ולהשיב מכה תחת מכה, מתוך תקווה שבסופו של דבר האויב יתעייף, יימאס לו לספוג אבדות בכוח אדם וברכוש, ולבסוף יבין שעדיף להניח לנו תמורת הטבות כאלה ואחרות.

שורש הבעיה: אי-הבנת המניע האידיאולוגי

הסיבה להתפתחותה של תפיסה שגויה זו נעוצה בכך שמנהיגותנו חדלה להבין את המניעים האמיתיים של אויבינו. רבים מסרבים להכיר בעובדה שכוחם של אויבינו נשען על אידיאולוגיה מוצקה ואמונה עמוקה, שלמענן הם מוכנים להקריב קורבנות ואף את חייהם.

נציגי הצד השני הצהירו בגלוי כי הקמת מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה היא רק שלב ביניים בדרך להשגת שליטה ערבית מלאה על כל השטח שבין הים לירדן. כך למשל, בדצמבר 1974, בראיון לעיתון האמריקאי "פילדלפיה אינקוירר", הצהירו ראשי המחלקה המדינית של אש"ף, שפיק אלחוט ונביל שעת, כי הקמת מדינה פלסטינית תהיה מקובלת עליהם כשלב ראשון. הם הוסיפו: "ליישות הזאת אין יכולת להתקיים מבחינה כלכלית, והיא חייבת לכלול בתוכה את ישראל שקיימת כיום. כשמדובר בסוגיות עקרוניות, איננו מאמינים בפרגמטיזם".

הטעות המתמשכת: ראיית הסכסוך כמחלוקת נדל"נית

המנהיגות הישראלית רואה במאבק מחלוקת טריטוריאלית גרידא, סכסוך על נדל"ן, ואינה מבינה שאויבינו מאמינים באמת ובתמים בקדושת כל גרגר חול של הארץ שהם תובעים מאיתנו. רבים בצד הישראלי סבורים כי באמצעות משא ומתן מסחרי, ויתורים נקודתיים והצעות כלכליות מפתות, ניתן יהיה להגיע להסדר שלום.

נבואתו המדויקת של ז'בוטינסקי

בהקשר זה, ראוי להזכיר את דבריו הנבואיים של זאב ז'בוטינסקי, שנכתבו לפני מאה שנה:

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק. […] עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח 'מרוכך' של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה…

ההזיה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, – הזיה ילדותית זו נובעת אצל 'חובבי-הערבים' שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד…

רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת…

ז'בוטינסקי המשיך והדגיש:

התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע…

האזהרה המוסרית והתקווה לעתיד

ז'בוטינסקי התייחס גם לטענות בדבר המוסריות של גישתו:

ראשית, על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים: או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית… ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא.

במקביל, הוא הציע תקווה להסכם עתידי:

כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה […] עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא 'בשום אופן לא', את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים… ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות.

מסקנות לימינו

מאה שנים חלפו מאז פורסמו דברים אלה, והם עדיין רלוונטיים כפי שהיו, במיוחד לאור העובדה שההיסטוריה הוכיחה עד כמה צדק ז'בוטינסקי בניתוחו. מפתיע ואף טרגי-קומי לראות כיצד פוליטיקאים בני זמננו, כולל כאלה המתיימרים להיות ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי, חוזרים על אותן הצעות כושלות שהוא פסל ולעג להן.

הסכנה הגדולה טמונה בכך שבהשפעת ניצחונות העבר התפתחה בקרבנו אמונה בלתי מעורערת בחוסננו הנצחי. זוהי הסיבה שרבים מאנשי הצבא והפוליטיקאים מוכנים לוויתורים טריטוריאליים, המצמצמים בהדרגה את שטחה של ישראל לגבולות שאפילו אבא אבן, שר החוץ ה"יוני" בממשלת אשכול, כינה "גבולות אושוויץ".

נותר רק לקוות כי המציאות תכריח את הנהגתנו לנקוט בכל הצעדים הנדרשים להבטחת ביטחונה של מדינת ישראל, בטרם יהיה מאוחר מדי.