מיכאל איתן: בדרכו שלו

מיכאל איתן היה מהדמויות המורכבות בפוליטיקה הישראלית – לוחם נחוש באקטיביזם השיפוטי שהתעקש על חשיבותה של הדמוקרטיה, איש ימין שדגל בשמירה על זכויות הפרט, ופוליטיקאי ותיק שלא חשש לבקר את המערכת בה פעל. סיפור פרישתו מהכנסת מלמד על מורשתו יותר מכל.

הפריימריז בליכוד של שנת 2012 היו סוערים וקשים. היה ברור שחלק מחברי הכנסת המכהנים, כולל שרים, ייפלטו החוצה מהרשימה. מיקי איתן היה אז חבר כנסת ותיק (אם אינני טועה הוותיק ביותר) ויצא לקרב על עתידו הפוליטי. הוא נלחם כפי שיודע להילחם מי ששרד כמעט שלושים שנה של פוליטיקה בליכוד. ובכל זאת, כפי שהרבה צפו, איתן נפלט מהמקומות הריאליים ברשימה ובכך באה לקיצה קריירה פוליטית ארוכה.

באותן בחירות, כפעיל ליכוד צעיר, עבדתי במטה פריימריז אחר, של שר שהגיע לצמרת רשימת הליכוד. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לסייע למיקי. הוא הראשון שפתח לי דלת בפוליטיקה והיה עבורי מגדלור של אתיקה, יושרה וערכים. בהסכמת הפוליטיקאי שעבדתי עבורו התפניתי מעת לעת כדי לסייע למיקי עם טלפונים, פוסטים בפייסבוק, מה שהיה צריך. ראיתי שועל קרבות ותיק, נמרץ ואגרסיבי שנלחם על אמון הציבור.

לכן, הופתעתי לראות את שלוות הנפש שלו באירוע הפרידה שערך מהפוליטיקה הישראלית, אירוע מצומצם במסעדה, אליו הזמין קומץ פעילים, חברים ושותפים לדרך מתחנות שונות בחייו הפוליטיים. על פני השטח שידר אכזבה, אבל בעיניו היה ניתן לראות שאיתן לא מצטער באופן מיוחד, הוא ידע שהוא לא נולד לכסא והכסא לא נוצר עבורו. הוא נשאר משרת ציבור, וכשהציבור החליט שהוא מעוניין בנציגים אחרים, קיבל זאת בהבנה. אותו אירוע פרידה כלל ארוחה חביבה, ואולי איזה כוס יין או שניים. היו גם מור״קים, לעתים משעשעים ולעתים תמוהים, משלושים שנות כנסת. ולבסוף, כאילו שזה מובן מאליו, כמו שירת המנון ״התקווה״ שהיא חלק מפרוטוקול כל טקס רשמי, נעמדו כל החברים, שרו את שיר בית״ר, לחצו ידיים ואמרו שלום.

שיר בית"ר לא נבחר במקרה לחתום את הערב. הוא שיקף את תפיסת עולמו של איתן ואת הדרך בה ראה את האיזון העדין בין מרכיבי הזהות הישראלית.

שיר בית״ר שנכתב על ידי זאב ז׳בוטינסקי בנוי משלושה בתים:

הבית הראשון – התעוררות של עם ששורשיו הטמונים עמוק תחת אדמת הארץ, ביודפת ומסדה, חוזרים לחיים ומצמיחים גזע חדש. לא גזע מלשון race, אלא גזע של עץ, שישא את התפתחות הענפים שעליהם עוד יצמחו הפירות.

הבית השלישי והאחרון – יציאה לקרב ודחיית ה-״קונספציה״, כאילו אם נפייס את סביבתנו ונהיה בשקט, אולי עוד יהיה בסדר. זהו בית שקורא לגבורה וחתירה למגע.

שני הבתים הללו משרטטים את המאבק הלאומי. כמו סנדוויץ׳, הם כורכים את הבית האמצעי. זהו הבית שמזכיר שאם עבד או אם הלך – נוצרת בן מלך. המילוי של הסנדוויץ׳ הוא חופש הפרט, האוטונומיה המקודשת של היחיד והכבוד שיש לריבון שהוא העם.

זה שיר שמגדיר במילים מעטות את הציונות: יהודית ודמוקרטית. עם קו קטן באמצע שמחבר ביניהן. לא במקרה המנון בית״ר חתם את מסעו הפוליטי של מיכאל איתן. במידה רבה הוא היה השמרן האחרון שהתעקש שיהודית ודמוקרטית אינן עומדות בסתירה זו לזו, אלא הן הרכיבים השונים של השלם.

בחוג בית שערכתי פעם אמר איתן משפט שמהדהד בראשי מאז: ״הציונות תמיד פעלה בכוחו של המתח המובנה שבין יהודית לדמוקרטית. זה מתח רצוי״, אמר איתן, ״כי כשיש מתח קבוע ומאוזן בין השניים, נוצר החשמל, נוצרת האנרגיה הזאת, שאפשרה את סיפור ההצלחה המרשים של הציונות. אם האיזון יתערער ולא יהיה מתח בריא וקבוע בין יהודית לבין דמוקרטית – לא תיווצר האנרגיה הזו שמניעה אותנו קדימה״.

מגוב ריקבון ואפר

מיקי איתן האמין בדמוקרטיה, בפרוצדורה ובאזרחים.

הוא התנגד למהפכה המשפטית של אהרן ברק והתריע נגדה בחריפות כבר בזמן הדיונים בכנסת על חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו. הוא היה ממתנגדיה הנמרצים ביותר של גישת האקטיביזם השיפוטי. בעיניו, הריבון הוא האזרח, והדרך לשמור על ריבונותו ולהביע את רצונותיו היא הבחירה הדמוקרטית בנבחרי ציבור.

אבל איתן לא האמין שהממשל הוא כל-יכול. הוא לא האמין שאם כך וכך מנדטים הצביעו, משמע שהקואליציה יכולה לחוקק כאוות נפשה והממשלה יכולה לפעול רק על פי רצונה. כחבר כנסת הוא זימן את נציגי הממשל לדיונים חריפים בהם אילץ אותם לעמוד בפני הבוחר ונבחריו ולתת תשובות למחדליהם, לעיוורונם. כך עשה בתקופת ההתנתקות כשסירב לקבל אטימות וערלות לב של זרועות הממשל כלפי האזרחים הנעקרים מבתיהם. הוא האמין שערבים ויהודים, דתיים וחילונים – כולם בני מלך ואל לו לממשל לרמוס את חירויתיהם וזכויותיהם.

הוא גם לא חסך את ביקורתו מהכנסת עצמה. בנאומו שנשא כחלק ממסעו האינטנסיבי לקידום חוקה לישראל אמר: ״מה לנו חברי הכנסת כי נלין על בית המשפט שנטל מאיתנו ומהעם את סמכויות כינון החוקה? שהרי גם על פי דבריו הנכוחים של כבוד הנשיא ברק שבו אנו תולים את כל תסכולינו, בכוחנו אנו חברי הכנסת לשנות את אותה חוקה להוסיף עליה או לגרוע ממנה, לכתוב אותה מחדש או לשפצה, פרקים פרקים או כמסמך אחד, הכל ככל שהרוב הנדרש בכנסת יחליט״. במילים אחרות, אמר איתן, אם אנחנו, נציגי העם, רוצים לבטא את רצון הבוחר – הבה נעשה זאת ברצינות הנדרשת ונכונן הסדרים חוקתיים ולא נבכה שניטלה מאיתנו הסמכות, כשאנחנו מזלזלים באחריות.

מאז אותו ערב סיכום שערך איתן לקריירה הפוליטית שלו ונחתם בשיר ביתר, נדמה שהמסגרת שהחזיקה יחד את היהודית והדמוקרטית הולכת ונחלשת. המחנה הלאומי הפך למחנה ״אמוני״. יש בו זרמים של בוז עמוק לעקרונות של חירויות פרט וערכים אוניברסליים שתמיד היו רכיבים בציונות, כולל זו הרביזיוניסטית. המחנה שרואה עצמו כמחנה ליברלי מנסה להתנתק יותר ויותר משורשיה היהודיים של המדינה. אפילו תפילה ביום כיפור בעיר העברית הראשונה מעלה בחלקים מהמחנה הזה חמת זעם וחרדה. קבלת שבת בגן הילדים נחשבת ל-״הדתה״. המחנות הולכים ומתבדלים זה מזה ומוכנים להכשיר הכל בשם אותה התבדלות.

מותו של איתן סימל מותה של תקופה, מותו של ימין מסוים, מותו של שיח ציבורי ספציפי. אבל אולי הוא יהיה אנדרטה דווקא לתיקון, בעת שבה ישראלים רבים חוזרים מהמילואים, יוצאים מהמקלטים, ומחפשים את הדרך לאותו תיקון נכסף.

חזרה לאיזון: הדרך קדימה

יכול להיות שהגיע הזמן לכונן יחד הסדרים חוקתיים, כפי שניסה לקדם ללא הצלחה מיקי. הסדרים שייוולדו מתוך פשרה והקשבה. הסדרים שיתחילו מכך שהכנסת לא תפעל רק נגד האקטיביזם השיפוטי שנטל ממנה סמכויות, אלא קודם כל ובראש ובראשונה בעד הסדרים חדשים שהיא מכוננת מתוקף הסמכות שניתנה לה. לא ריאקטיביות אלא פרו-אקטיביות. ולא רק של רוב רגעי בכנסת, אלא רוב מוצק בעם.

הסדרים חדשים בהם המאסה הגדולה של נבחרי ציבור שמייצגים את הציבור הציוני הרחב, בשמאל, בימין ובאמצע, יגדירו מחדש כללי משחק מוסכמים, גם בשאלות הפרוצדורליות – מתי אנחנו מקדשים את ריבונותו של היחיד ומגינים עליו מפני עריצות הרוב, ומתי ואנחנו מקדשים את ריבונות העם ובחירתו הדמוקרטית ברוב קולות. אבל גם בשאלות אחרות: מיהו אזרח, למה הוא זכאי מהמדינה ומה הן חובותיו. מה ההסכם בין הפרט למדינה ובין הפרטים לבינם. ואיך אנחנו מנהלים ויכוחים בריאים ששומרים על הקו הקטן הזה שמחבר בין היהודית לדמוקרטית ולא מפוררים את החיבור. איך אנחנו מייצרים אנרגיה מהמתח התמידי בין שני קצוות ולא מפרקים את החברה למאבק ביניהם.

היה שלום, מיכאל איתן היקר,
תודה על מה שהענקת לנו עד כה ועל מה שאולי עוד תעניק לנו הרוח שלך שעדיין מנשבת בינינו.

ברק הרשקוביץ כיהן כיועץ רה״מ נפתלי בנט ומנהל ההסברה של הממשלה ופעל לצידו של מיכאל איתן ז״ל בתקופה בה כיהן כשר. בנוסף, הוא מגיש ההסכת ״דעה לא פופולרית״