החתרנות המדינית של הרצי הלוי

ההודעה השבוע של הרמטכ״ל, ראש השב״כ וראש המוסד על כך שאין בכוונת החמאס להתפשר על סיום המלחמה וכי יש לקבל את תנאיו לעסקה, היא השיא במשבר מתמשך בין ראשי מערכת הביטחון לבין הממשלה בניהול המלחמה. בעוד הממשלה שבראשה נתניהו שואפים להשמדה של החמאס ולשליטה בשטח, במה שמכונה ״ניצחון מוחלט״, ראשי המערכת, ובעיקר הרמטכ״ל הרצי הלוי, חותרים למן הרגע הראשון לעסקה מול החמאס וסיום המלחמה.

בתוך המתח הזה ישראל מתנהלת כבר למעלה משנה, כאשר הדרג הצבאי לא מקבל את מרותו של הדרג המדיני, ומנסה לנהל את המלחמה בהתאם לתפיסותיו ומטרותיו. כפי שנראה להלן, הרמטכ״ל הלוי פועל בחתרנות מתמשכת נגד המטרות שהגדיר הדרג המדיני, כך שהאופציה הריאלית היחידה תישאר זו המועדפת עליו: עסקת חטופים, יציאה מעזה והפסקת המלחמה.

סימפטיה לסרבנות

ההתנהלות החתרנית של הלוי לא התחילה במלחמה, אלא הייתה שם למן הרגע הראשון. כזכור, הרמטכ״ל הלוי נבחר בספטמבר 2022 על ידי ממשלת בנט-לפיד היוצאת בעיצומה של מערכת בחירות, בתקופתה כממשלת מעבר, ונדמה שלמין הרגע הראשון הוא חש נטע זר בממשלה החדשה.

הביטוי הראשון לכך היה כמובן במחאה נגד הרפורמה המשפטית, יוזמת הדגל של ממשלת נתניהו, אשר הרמטכ״ל הלוי נדרש אליה סביב סוגיית הסרבנות. תנועת הסרבנות, הפסקת ההתנדבות או אי התייצבות – תקראו לזה באיזה שם שתרצו – איימה על לכידות הצבא ופגעה בכשירות הלוחמים ובהרתעה. אלו עובדות שאין עליהן עוררין, וכפי שנראה, הרמטכ״ל הלוי הכיר בכך והודה בכך פעם אחר פעם.

אבל למרות שהנושא מצוי בתחום אחריותו הבלעדי, ולמרות שבידיו הכלים הפיקודיים לטפל בתנועת הסרבנות הפוליטית הזו, הוא מעולם לא נקט בשום פעולה שיכלה להביא את הפארסה הזו לסיום. לא הדחה, לא הקפאת שירות, לא נזיפה ולא בירור. בכל התקופה הזו הוא הסתפק בהצהרות כלליות נגד סרבנות, והפנה את האחריות ואת הדרישה לפעולה דווקא לממשלה הנבחרת.

האירוע הראשון שחייב פעולה פיקודית נחושה היה ב-22 במרץ 2023, כאשר ראשי אחים לנשק כינסו מסיבת עיתונאים והצהירו על ״פירוק הצבא״. כך אמר שם רון שרף:

״אנחנו רוצים להודיע על הסלמת המאבק. אם חוקי הדיקטטורה יחוקקו לא יוכל להתקיים צבא העם. במידה ויחוקקו החוקים אנחנו ועוד עשרות אלפים שאיתנו יפסיקו את התנדבותם למילואים. הצבא מתפרק. אנחנו רואים את זה, הצבא מתפרק. אנחנו חלק בלתי נפרד מהצבא, והצבא שאנחנו כל כך אוהבים מתפרק. היום נתחיל להחתים באופן אקטיבי את כל מתנדבי המילואים״.

התגובה הנדרשת למשמע איומים מסוג זה צריכה להיות פיקודית ונחרצת. הדחה מיידית. אולם הרצי הלוי לא עשה דבר. במקום זאת, כמה ימים לאחר מכן (27 למרץ) הוא שלח ״איגרת הרמטכ״ל״ עם אמירות כלליות:

״מקומם של ביטויי מחאה הוא בזירה הציבורית, אין להם כל מקום בצה״ל כי כאן פגיעתם אנושה. הם חותרים תחת הערבות ההדדית ואויבינו מפרשים זאת כחולשה וכשעת כושר למזימתם״.

כמה ימים לאחר מכן הוא חזר על הדברים בכנס עם מפקדי מילואים:

״סרבנות היא קו אדום. היא לא צריכה להיות בפרוטוקול. לא נכון לדבר סרבנות. לא נכון לעשות סרבנות״.

״קו אדום״, ״פגיעה אנושה״, הכל מילים יפות אבל אם זה מעשה כל כך חמור ומסוכן, מדוע מפקד הצבא לא נוקט בפעולה? שאלה טובה.

חקיקת הרפורמה התעכבה כידוע בשל ״ליל גלנט״ והמחאה שבעקבותיו, אך היא נמשכה במושב הקיץ. אז הסרבנות הפכה לעניין ממשי כאשר אלפי קצינים במערכים קריטיים חתמו על עצומות שארגנו ״אחים לנשק״ והודיעו שלא יגיעו למילואים, ובחלק מהמערכים – כמו חיל האוויר – נפגעה באופן מעשי הכשירות בשל חוסר באימונים.

הרמטכ״ל הכיר בכך שהכשירות נפגעת, אך במקום לפעול בצעדים פיקודיים ומשמעתיים נגד הסרבנים, הוא הפנה את האחריות על כך לנתניהו, כפי שדווח הוא הציג לראש הממשלה דו״ח מצב על הפגיעה בכשירות, כשלצידו כמובן, הרל״ש הנאמן שלו – יואב גלנט.

בפומבי הוא מצהיר ביולי כי "כל מי שקורא לאי התייצבות בימים האלה פוגע בצה"ל, פוגע גם בביטחון המדינה" ובספטמבר 2023, ממש חודש לפני המלחמה, הוא אמר "לנוכח האתגרים הביטחוניים, לנהל ויכוח מקטב זו יהירות. ההנחה כי צה"ל חסין מהשלכות הקיטוב ההרסניות היא קונספציה מסוכנת".

בכל התקופה הזו הצבא מתפרק, יחידות יוצאות מכשירות, ההרתעה נפגעת והאויבים שלנו מזהים שעת כושר, אבל כל זה לא מניע את הרצי הלוי לפעולה. הוא יושב על הגדר. מתריע ומזהיר כאילו הוא פרשן צבאי במהדורת חדשות או חוקר יחסי חברה-צבא באיזה כנס משמים, ולא המפקד העליון של צה״ל, זה שהלכידות, הכשירות וההרתעה מצויים בתחום אחריותו הישיר.

מדוע הוא נוהג כך? אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו יכולים לומר בבירור הוא שבמעשיו כמפקד, בהחלטות ובפעולות שלו – הרצי הלוי מביע למעשה סימפטיה למחאה ולסרבנות. הוא מאפשר להם לפעול, מייצר להם לגיטימציה ולא בולם אותם כשהדבר היה נתון בידיו. למרות שיש לי חשדות גם בתחום הזה, דעותיו האישיות כבר אינן חשובות, הרמטכ״ל מדבר דרך מעשים. ובמעשים שלו הרצי הלוי הפך את הצבא לסניף של אחים לנשק, ואיפשר ניצול של הצבא למטרות פוליטיות.

מלחמת חרבות ברזל

זה הרקע החתרני אליו מגיע הרמטכ״ל למלחמה. והחתרנות הבסיסית הזו, ההתנהלות של הרצי הלוי כאילו הנאמנות שלו מצויה במקום אחר מזה של הממשלה הנבחרת, תאפיין את ההתנהלות שלו לאורך כל הדרך.

הפיצוץ הראשון בינו לבין נתניהו התרחש כבר בשבועות הראשונים למלחמה. צה״ל הודיע פומבית שהוא ״מוכן למתקפה קרקעית״ אך נתניהו הוא זה שמעכב את האישור. הרקע למתח הזה היא חוסר שביעות רצון בלשכת נתניהו מהתכניות שהציג הדרג הצבאי. כפי שנודע לנו, בשלב זה צה״ל תכנן תמרון מוגבל בהשתתפות כוחות מועטים שנועדו לבצע מערך של פשיטות מוגבלות בהיקפן ולא כיבוש מלא ורחב היקף של הרצועה. בצה״ל נאלצו להכין תכניות חדשות וזו חלק מהסיבה לכך שהתמרון הקרקעי התעכב.

זו נקודת הפתיחה של המלחמה, אבל גם השלב הראשון שלה, שנקרא אז ״השלב העצים״ הסתיים בינואר למעשה לפני שהמרחב טוהר ולפני שהושגו מטרות המלחמה. כאשר נתניהו דרש להתכונן להמשך המערכה ברפיח הוא הופתע לגלות שצה״ל שחרר למעשה כבר את רוב כוחות המילואים. בצה״ל היו עסוקים באותה עת בתדרוכים על כך שחטיבות העיר עזה של החמאס ״פורקו״ וכי למעשה מטרת המלחמה בחלק הצפוני של הרצועה הושגה. מי שמחפש סמל לפארסה הזו יכול למצוא אותו בדברים שאמר אז דובר צה״ל דניאל הגרי על ״חטיבת ג׳באליה״, מקום אליו צה״ל חזר לפעול באופן ״עצים״ כבר בפעם השלישית:

“בסופה של לחימה עיקשת ונחושה, פירקנו את המסגרת הצבאית של החמאס בג’באליה. החמאס לא מתפקד באזור הזה באופן מאורגן, ושללנו את יכולות הטרור המרכזיות במרחב… אנחנו השלמנו את פירוק המסגרות של חמאס בצפון הרצועה״.

כפי שאנחנו יודעים היום, שיטת הפעולה של צה״ל בצפון הרצועה לא הוכיחה את עצמה, והעובדה ששנה לאחר מכן נדרשים לפעול שוב ושוב באותם מרחבים וסופגים אבידות קשות מוכיחה זאת היטב. צה״ל פועל במתכונת של פשיטות גדולות, אך אינו מצליח להגשים בכך את מטרות המלחמה. זה נושא לדיון ארוך ורציני, אך אני מזכיר זאת כאן כדי להמחיש את המתח בין הממשלה לרמטכ״ל בעניין הזה. פשיטות אפילו אם הן ״עצימות״, ו״פירוק מסגרות״ לא נועדו להשמיד את יכולותיו של החמאס, אלא להפעיל לחצים להביא לעסקה. גם אם לא מודים בכך בפה מלא, הרמטכ״ל כמו שאמרנו מדבר במעשים. והפקודות שלו, התכניות המבצעיות, חתרו לשם.

הלאה. נחזור לכרוניקה. בינואר פורסם שהרמטכ״ל החליט על הקמת צוות תחקיר פנימי בהובלת שאות מופז וסמי תורג׳מן. הדבר מגיע לעימות קולני בקבינט. וכך דווח:

מירי רגב שאלה "על הפרסום לפיו צוותי חקירה הוקמו כדי לחקור את ההתנהלות של מה שקרה ב-7 באוקטובר". הרמטכ"ל התחמק "לא החלו תחקירים". בן גביר הקשה: "השאלה היא האם מונה צוות לחקור?". גם לו הרמטכ"ל השיב בהתחמקות: "טרם התחלנו תחקיר". סמוטריץ סיכם ״אז אתה לא מכחיש״.

הדברים הגיעו לעימות כאשר שרים נוספים הצטרפו לשאלות. אבל שימו לב לתגובה של גלנט, שאומרת הכל:

״לא ידעתי על התחקיר, אבל אני נותן לרמטכ"ל גיבוי מלא. זה תפקידו לבדוק ולחקור. אם הרמטכ"ל החליט להקים צוות חקירה – אני מגבה אותו"

אתם מבינים? שר הביטחון, מי שאחראי על פי חוק על הצבא, אפילו לא ידע על כך שהרמטכ״ל החל בביצוע תחקירים. במקום להעיר על כך ולהעמיד את הלוי במקום, גלנט בוחר להגן עליו באופן אוטומטי, ומועל בכך בתפקידו.

אבל העיקר הוא זה: הרמטכ״ל ממנה צוות תחקירים פנימי על דעת עצמו, לא מעדכן את שר הביטחון ולא רואה לנכון אפילו להסביר את מעשיו מול חברי הקבינט. הוא מתחמק מתשובות, מפזר ספינים ואבק פיות ובסיומה של הישיבה הדברים אף מודלפים לתקשורת באופן שמציג את הרמטכ״ל כאדם אחראי ושקול ואת שרי הקבינט כאלימים ומשתלחים.

הכל הפוך באירוע הזה. במקום יראת כבוד והבנה של יחסיו עם הממשלה, הרמטכ״ל מגיע זחוח ויהיר. איש לא יגיד לו מה לעשות, ובוודאי שלא קבינט המלחמה והממשלה הנבחרת. כך מתנהל רמטכ״ל סורר.

החתרנות נחשפת

העימות החשוב הבא מתרחש כבר בפברואר כאשר התפרסמה ידיעה על כך שהרמטכ״ל הלוי תיאם פגישה עצמאית שלו עם מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ללא נוכחותו של נתניהו. הפגישה אפילו הופיעה ביומנו הפומבי של בלינקן ורק כאשר נודע ללשכת נתניהו על כך באיחור הוא התנגד לכך והפגישה בוטלה.

זה אירוע דרמטי שחושף הרבה: הרמטכ״ל רואה את עצמו כמי שאינו כפוף לדרג המדיני, ושיכול לנהל שיחות ומגעים עם נציגי ממשלה זרה ואפילו בלי לטרוח לעדכן – שלא לומר לבקש רשות – מראש הממשלה. זו חתרנת מדינית פר-אקסלנס, כאשר הלוי חוצה את הקווים ומנהל שיחות מדיניות עם גורמים מדיניים זרים. הפגישה הרשמית הזו בוטלה, אבל היא חושפת לא רק את תפיסת ההפעלה של הלוי, אלא את העובדה שהתקיימו ככל הנראה מגעים רבים בינו לבין אנשיו של בלינקן במשך התקופה. זהו דבר חמור מאוד.

התוצאה של הדיאלוג הזה שבין הלוי לפנטגון, התגלתה די מהר. ימים ספורים לאחר הפגישה שלא התקיימה, פורסם כי נתניהו דרש מצה״ל להכין תכניות לכיבוש רפיח, אולם הרמטכ״ל הלוי מתנגד ואומר שיש ״היבטים מדיניים״ שצריכים להיות מטופלים קודם. זה הרמטכ״ל של בלינקן, לא של נתניהו.

באפריל, בנאום לציון חצי שנה לפרוץ המלחמה, הרמטכ״ל הלוי קורא לממשלה למעשה לבצע עסקת חטופים – הדבר שלשמו הוא פועל למעשה ומנחה לאורו את כל המלחמה.

״אנחנו נמשיך לפעול בכל דרך. נמשיך במאמצים מודיעינים ומבצעיים להשיב את החטופים כולם מהר ככל שניתן. את המשא ומתן הזה צריך לעשות באחריות ובהקפדה ואת פרטיו להשאיר בחדרים הנכונים.
צה״ל חזק מספיק כדי שמדינת ישראל תדע לשלם מחירים למען השבת בניה ובנותיה. יש לנו חוב מוסרי כלפיהם, וצה״ל ידע לעמוד גם במחיר לא פשוט, וידע גם לחזור ולהילחם בעוצמה״.

אלו ימים של פעילות אינטנסיבית בנושא העסקה, כאשר ראש הממשלה מביע עמדות קשוחות בנושא הזה ומסרב להתפשר על חלק מהקווים האדומים. הרמטכ״ל, במקום לגבות את הממשלה הנבחרת שהוא אמור להיות אחראי כלפיה, מנהל מדיניות עצמאית ומצטרף ללחצים הפומביים בעד עסקה. לא יאומן.

בהמשך החודש מתפרסם תדרוך נוסף לעיתונות, בו הרצי הלוי מאשים את נתניהו בכך שצה״ל נדרש לפעול שוב בג'באליה במה שמביא לנפגעים בקרב חיילי צה״ל. קשה להאמין שהדברים נאמרים אבל הוא מאשים את הממשלה בעצם במותם של לוחמים.

כך מדווחת מוריה אסרף בחדשות 13, שמביאה ציטוטים בשמו של הרמטכ״ל:

״אנחנו פועלים פעם נוספת בג'בליה כל עוד לא יהיה מהלך מדיני שיצמיח גורם משילותי שאינו חמאס ברצועה. אנחנו נצטרך לפעול שוב ושוב שם ובמקומות נוספים כדי לפרק את תשתית חמאס. זה יהיה מאמץ סזיפי״.

והיא מציינת כי ״ההתנהלות הזו פשוט מסכנת חיי אדם… למעלה משמונה מאות חללים נוספו למניין הנופלים בשנה האחרונה. ואני חושבת שבערב הזה הדברים של הרמטכ״ל מתסכלים עוד יותר״.

למרות ההצהרות החגיגיות על ״פירוק״ חטיבת ג׳באליה, התכניות של הרמטכ״ל הלוי לא השיגו את המטרה הזו למעשה, אבל מי אשם במחדל? הדרג המדיני שלא עשה ״מהלך מדיני״ שהצבא לקח בחשבון בתכניותיו. לצה״ל של הרצי הלוי היו תכניות מדיניות לרצועת עזה – עסקת חטופים, הצמחת ״גורם שלטוני״ ועוד שלל רעיונות משונים – אבל הדרג המדיני מסרב למלא פקודות. קשה לתאר גרוטסקה חמורה מזו.

ביוני, מתפרסם במפתיע כי צה״ל הודיע על הפסקת אש הומניטרית ברפיח. ״כדי להגביר את היקף הסיוע ההומניטרי הנכנס לעזה״, כאשר מה שחשוב כאן הוא הנימוק: ״בעקבות דיונים נוספים בנושא עם האו"ם ועם ארגונים בינלאומיים, תתקיים הפסקה מקומית וטקטית של פעילות צבאית למטרות הומניטריות מ-08:00 עד 19:00 מדי יום עד להודעה חדשה". כלומר – בעקבות דיונים של צה״ל עם האו״ם וארגונים בינלאומיים התקבלה החלטה משמעותית הנוגעת לניהול המלחמה – הפסקת אש במשך רוב שעות האור – וכל זאת בלי לעדכן את הדרג המדיני.

רק לאחר שפרסום ההחלטה גרר ביקורת, בצה״ל התקפלו והודו שהיה ראוי לעדכן בכך את הדרג המדיני בטרם פרסום.

דוגמה נוספת מהקיץ האחרון מגלה הרבה על רמת החתרנות של הלוי. ב25 ביולי בנאום לאומה נתניהו הסביר על המגעים לשחרור החטופים והסיבה לעיכובים בעסקה וטען כי בחודשים אפריל-מאי לא הייתה התקדמות כי ״הלחץ הצבאי לא היה מספיק חזק״.

זו כל ההערה שהשמיע נתניהו בנושא, והיא כמובן מבוססת על עובדות שלא ניתן להתכחש להן. אבל להלוי זה הספיק והוא דרש מנתניהו התנצלות.

זהו רמטכ״ל סורר שלא מבין את מקומו בהיררכיה המשטרית ואת כפיפותו לדרג הנבחר. באיזה עולם ראש ממשלה צריך להתנצל בפני הרמטכ״ל על ביקורת מקצועית? מי כפוף למי? מי מפקד על מי? לא רק שמותר לראש הממשלה ולשרים לבקר את פעולות הצבא, זו חובתם הציבורית והדמוקרטית, ואם הם לא עושים כך הם מועלים בתפקידם הבסיסי. העובדה שהרמטכ״ל הלוי חושב שהוא נמצא בעמדה לדרוש התנצלויות מסוג זה מלמדת הכל. הוא לא כפוף לאיש ולא צריך להישמע לאיש. הוא הסמכות העליונה במדינה, ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות.

חזי נחמה כמקרה בוחן

בנקודה הזו אנחנו חוזרים לחזי נחמה. מדוע האירוע שלו כל כך דרמטי? לא רק בשל האופן שבו הוא הודח ובכך שנחשף שוב עד כמה הרמטכ״ל הלוי לא מסוגל להתמודד עם ביקורת ועם שיח ענייני. יש כאן משהו מעבר.

שימו לב. אל״מ במיל חזי נחמה, יחד עם עשרות קצינים במילואים הבינו כבר בדצמבר-ינואר שמשהו לא מתנהל כשורה. הם זיהו שהמלחמה שהם מנהלים בצפון הרצועה, לא עולה בקנה אחד עם המטרות שהציבה הממשלה וקלטו שיש פער בין הפקודות שהם מקבלים מהפיקוד והאוגדות לבין המטרות המוצהרות. הם ביקשו להיפגש עם הרמטכ״ל ולשוחח איתו, להציג בפניו חלופות ולדון בהמשך המלחמה. אולם הם נתקלו בחומה בצורה של השתקה וסרבנות. הרמטכ״ל לא הסכים להיפגש עימם, והם אף ננזפו על מכתב שהם שלחו.

בעקבות כך, נחמה החליט בחודשים האחרונים לצאת לציבור בפומבי ולהיאבק על עמדותיו בדעת הקהל. וזו מהות העניין: הביקורת של נחמה וחבריו אינה סתם עוד ביקורת, אלא היא נוגעת בליבת העניין. הם זיהו בזמן אמת את העובדה הבסיסית שהוצגה בשורות אלו: הרמטכ״ל מתנהל בחתרנות, פועל נגד מטרות המלחמה המוצהרות ומונע מהממשלה להגשים את מטרותיה. במקום לשאוף להכרעה והשמדה הוא שואף לעסקה, זה היה שם כבר בתחילת הדרך והם קלטו את זה בזמן אמת.

חזי נחמה הוא הילד שצעק שהגנרליסימו הוא ערום. והוא משלם על כך את המחיר, אבל זה לא משנה את העובדה שכולם יודעים את האמת: הממשלה, הציבור והחמור מכל: אויבינו.

העובדה שהשבוע הצהירו ראשי מערכת הביטחון כי הם מוותרים למעשה על הניצחון במלחמה, וכי ״אין ברירה״ אלא לקבל את תנאיו של חמאס לעסקה, מוכיחה את כל מה שעוד לא היה ברור. הם מעולם לא חשבו שניתן לנצח, לא פעלו בהתאם, לא תכננו תכניות רלוונטיות ולא הפעילו את הצבא להביא לתוצאה הרצויה. וכשהם מצהירים פומבית שצריך להיכנע, זו שיאה של חתרנות שאין לה אח ורע בתולדות המדינה.

את הרצי הלוי היה צריך להדיח תיכף עם הקמת הממשלה ובעוד אינספור צמתים במעלה הדרך. זהו מחדלו וכשלונו של נתניהו. אבל עוד לא מאוחר לתקן. עם רמטכ״לים סוררים אי אפשר לנצח מלחמות.