ההסכם המתגבש עם לבנון חוזר על כל הטעויות מהעבר: פיקוח בינלאומי כושל, הגבלת חופש הפעולה של צה"ל והסתמכות על צבא לבנון
לא להוכשטיין
לאחר רצף מהלומות היסטורי על ארגון החיזבאללה, כשישראל מנצלת את יתרון ההסלמה המובנה שיש לה על הארגון, דומה שאנחנו נחושים לשוב ולהעניק לארגון חבל הצלה בדמות הסכם מחורר שיתהפך עלינו בעתיד. זה לא חייב להיות כך.
אם יש רגע שבו ראוי לאמץ תודעה היסטורית וראייה ארוכת טווח – זה הרגע. די אם נביט לאחור לכל אחד מהצמתים המרכזיים בהם קיבלנו החלטות לדורות בלבנון כדי להבין את גודל השעה. טעויות שנעשו במלחמת לבנון הראשונה, ביציאה החפוזה מלבנון, באופן שבו הסתיימה מלחמת לבנון השנייה או בהסכם הגבול הימי משפיעות עלינו עד היום. אם יש רגע להשליך הצידה את הלך המחשבה קצר-הטווח, הכבול באמירות לצורכי הרגעה עצמית ויחסי ציבור לזירה הפנימית ש״אם רק יעזו… נגיב בעוצמה… אז תהיה לנו לגיטימציה״ – זה הרגע.
ההסכם המתגבש
נוסחת הוכשטיין, כפי שמסתמן, כוללת את כל הטעויות האפשריות בגיבוש הסכם כזה, זה נכשל בעבר וזה צפוי להיכשל גם הפעם, לרווחתו של ארגון חיזבאללה: פיקוח בינלאומי, הגבלות על חופש הפעולה, משא ומתן עם ״מדינת לבנון״ על תיקונים בגבול היבשתי, הסתמכות על צבא לבנון שישמור עלינו מפני חיזבאללה והמשך ההתייחסות למדינת לבנון משל הייתה ילד מוכה שרשויות הרווחה נדרשות להצילו ממשפחתו האלימה.
לפי מקורות בלבנון, הוכשטיין יצא לישראל לאחר סדרת דיונים אינטנסיביים. אלה כללו שתי פגישות עם נביה ברי ודיונים מרתוניים בין צוותים אמריקאיים ללבנונים בהובלת יועצו של ברי, עלי חמדאן. בין הדרישות שהועלו לפי עיתון אל אח׳בר: דרישה לנסיגה ישראלית לקווי ה-6 אוקטובר 2023, הבטחה לקיום משא ומתן בנושא תיקוני גבול בהתאם לתביעותיה של לבנון, החזרת שבויים וגופות של מחבלי חיזבאללה שישראל מחזיקה ומנגנוני פיקוח על יישומה – החלקי יש להדגיש – של החלטה 1701 מדרום לליטאני. לפני מספר ימים התבטא ראש הממשלה הזמנית בלבנון, נגיב מיקאתי, ביחס למשא ומתן והבהיר שלבנון מחויבת ליישומה של החלטה 1701 מדרום לליטאני. בין השורות אפשר להבין את צורת הדברים שיבואו: חיזבאללה לא יפורק – כמו שדורשת ההחלטה המלאה – ונוכחותו תיאכף מדרום לליטאני באופן כזה שיאפשר שחיקה לאורך השנים במתכונת המוכרת מתקופת הביניים שבין סוף מלחמת לבנון השנייה לחזרתו של חיזבאללה לגבול במשנה תוקף – תקופה שהתפרסה על פני מספר שנים. תחת משטר הפיקוח הבינלאומי המוכר, ישראל תתקשה להגיב צבאית, שלא לדבר על נטילת יוזמה. ״ספקות בלבנון סביב משימתו של הוכשטיין בתל אביב: ההסכם נעשה בלבנון, אז כיצד יגיב האויב? ״כך בישרה הכותרת בעיתן אל אח׳בר המקורב לחיזבאללה. אם יש דאגה בלבנון, היא נובעת מהעובדה שהוכשטיין עזב לישראל לאחר שלבנון קיבלה את מה שרצתה מה שמעלה ספקות ביחס לנכונותה של ישראל לקבל הסכם שנתפר בהתאם לצרכיו של ארגון חיזבאללה.
נדרש שינוי כיוון אסטרטגי
תחת האילוץ הידוע שלאמריקאים – דמוקרטים ורפובליקנים כאחד – יש תשוקה שאינה בת כיבוש להציל את לבנון תוך גילוי רמה מחפירה של בורות, ישראל נדרשת לגבש מדיניות שתענה על האינטרסים הלאומיים שלה מחד, ותתכתב עם גבולות האפשר מול הממשל האמריקאי. זו אם כן השעה להרחיק ראות ולפעול תחת הנחות עבודה של ריאל-פוליטיק.
מטרת ההסדרה וההבנות עם הממשל האמריקאי – שלילת נכסים חיוניים לשיקומו וחיותו של ארגון חיזבאללה – כך נשיג מטרה זו:
- הבטחת חופש פעולה אופרטיבי מלא לישראל – השנים החולפות בלבנון ומה שהתגלה במלחמה מטרים ספורים מהגבול, מעמדות צבא לבנון ומעמדות יוניפי״ל הם בבחינת מצבה לכשלונם של מנגוני אכיפה, פיקוח, ערבות ובוררות בינלאומיים בלבנון. ישראל צריכה להתעקש על חופש פעולה אופרטיבי מלא בכל הגזרות, בכל זמן. כל ויתור בנושא זה יהפוך לסדק שדרכו יחלחלו כוחות חיזבאללה בחזרה אל הגבול. מסירה של הפיקוח על הגבולות למנגנונים במעורבות זרה – רוסיה וצרפת הן הגרועות שבבחירות – יאפשרו את התעצמותו מחדש של ארגון חיזבאללה.
- לא יהיה שיקום של קו כפרי המגע – הם יעמדו בשיממונם, יוקם אזור חיץ ואיסור הכניסה אליו ייאכף באש. חיזבאללה יודע שמקור כוחו בזירה הלבנונית טמון הרבה ביכולתו לשוב ולשקם את העדה השיעית – אסור לאפשר לו לעשות זאת. דימויו כ״מגן לבנון״ ומגן העדה השיעית חייב לקבל אזכור יומיומי לשנים קדימה של הטעות שעשה כשנכנס למלחמה. בהיבט הצבאי – רק אזור חיץ פעיל וקשוח ימנע את התבססותו המחודשת של חיזבאללה בקו הגבול. לחיזבאללה יש סבלנות – לקח לו שנים לשוב אל הגבול ולבנות את איום הפשיטה – אבל ישראל צריכה להגיב בנחרצות ב״אוטובוס העקורים״ הראשון, עוד בטרם נטה ״האוהל הלבן״ הראשון בכפר כלשהו מכפרי המגע.
- כפיית עימות עם איראן – המטבע הקשה שארה״ב שממשל טראמפ יכול לשלם בו על ויתורי ריאל-פוליטיק בלבנון ובעזה הוא לחץ על איראן. חיזבאללה בלי תמיכה איראנית המצוי תחת לחץ מתמיד לא ישרוד במרחב. בנוסף לרתימת האמריקאים ללחץ על איראן, ישראל צריכה לשמר את חופש הפעולה במרחב, בין היתר כדי לגרום לאיראן לעשות טעות ולפעול. ישראל חייבת לסיים את המלחמה הזו כשאיראן אינה מהווה שחקן המסוגל להקרין עוצמה באמצעות שלוחיו ולחולל כאוס במרחב. שום בעיה אסטרטגית שלנו לא תיפתר בלי טיפול במקור כל הבעיות.
- גדיעת ציר הכסף – ארגון חיזבאללה הוא לא רק ארגון טרור אלא גם תמנון עסקי עברייני חובק עולם. ישראל חייבת לרתום את הממשל החדש בארה״ב לחידוש המאמצים לריסוק פעילותו העסקית-עבריינית של ארגון חיזבאללה בכל מקום בו היא מתרחשת. היו שנים בהם המאמץ הזה נוהל ואף הביא להישגים, הגיעה העת להחיות את ״מבצע קסנדרה״.
- אופי הסיוע ללבנון חייב להשתנות – זו אולי הנקודה החשובה ביותר שבה ישראל צריכה להשקיע מאמץ מול הממשל החדש. ככל הנראה לא נצליח למנוע את הרצון האמריקאי לתמוך במדינת לבנון באמצעים המסורתיים – סיוע כספי נדיב, תמיכה ישירה בצבא לבנון בכסף, ציוד ואימון. אבל היחס הסלחני והמתן ללא תמורה חייבים להשתנות.
ארה״ב יכולה וצריכה לעשות הרבה יותר בהעמדת מקלות לצד הגזרים. לארה״ב כלים שאין לאף מדינה אחרת בכל הקשור להטלת סנקציות כלכליות על ארגונים ופרטים. השימוש האנקדוטלי שנעשה בכך בעבר אינו מספק והוא חייב להפוך לשיטת עבודה – עבדו איתנו או שנעצור את הכסף, צייתו לכללים או שנרדוף אתכם אישית.
הפעם, בניגוד לעבר, הממשל וזרועותיו יהיו חייבים לדרוש מפוליטיקאים ופקידים בלבנון לבחור בין כניעה שקטה לחיזבאללה, בין פרישה מהמשחק ובין עמידה בכללים שארה״ב תכתיב – על כל הסיכונים הכרוכים בכך. אם פקידים ופוליטיקאים לבנונים ימשיכו לפחד יותר מחיזבאללה מאשר הם מפחדים מסנקציות כלכליות או מצווי הסגרה ומעצר – הכסף הטוב שארה״ב תשפוך בלבנון ימשיך לתדלק מטרות רעות. - תביעה להקאת חיזבאללה ושלוחיו מהמערכת הפוליטית – מאז יציאת הסורים מלבנון ב-2005, חיזבאללה הוא מכתיר הנשיאים של לבנון. את המשא ומתן הנוכחי מקיים עמוס הוכשטיין מול ראש הרשות המחוקקת – יו״ר הפרלמנט נביה ברי – בעל ברית של חיזבאללה. האנומליות הללו חייבות לקבל מענה נחרץ. החוק האמריקאי אינו מבדיל בהגדרת ארגון חיזבאללה כארגון טרור בין הכנף הצבאית לכנף הפוליטית. הלבנת שליחי ציבור הפועלים בתיאום מלא עם חיזבאללה חייבת לעבור מן העולם. ממשל טראמפ הטיל בעבר סנקציות על מקורבים לנביה ברי אך נציגי הממשל משתי המפלגו עלו ועולים אליו לרגל למרות שהוא הזרוע המבצעת של אסטרטגיית השיתוק שבה נוקט חיזבאללה בכל פעם שהוא לא מצליח לגייס את הרוב הדרוש לבחירת נציגו לנשיאות. חיזבאללה הוא ארגון שיש לו מדינה והשילוב בין עוצמה צבאית ועוצמה פוליטית הם סוד כוחו. לצד טיפול בצד הצבאי, יש לשנות גישה מהיסוד ולהשחיר כל מי שבא במגע עם חיזבאללה ומשמש כשליחו במערכת הפוליטית. התביעה לבחירה צריכה להיות ברורה והיא חייבת לשאת תג מחיר ברור: סנקציות קשות.
- שינוי הגישה לצבא לבנון – צבא לבנון שורד בזכות תמיכה אמריקאית מחד, ומהווה עבור חיזבאללה במקרה הטוב גורם לא-מפריע ובמקרים רעים יותר – נכס של ממש. הפרקטיקה היא שילוב של הסכמות שבשתיקה לצד שיתופי פעולה. ארה״ב תמשיך לתמוך בצבא לבנון משום שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה לאפשר ללבנון ליפול. גם כאן, בכוחה של ארה״ב לתבוע את ניקוי השורות ולפעול בנחרצות נגד משתפי פעולה ברמה האישית והארגונית.
- הפחתת השפעתם ומעורבותם של שחקנים בינלאומיים שכשלו – יוניפי״ל כשל באופן מחפיר. הגדלתו או ״חיזוקו״ לא יובילו לתוצאה שונה אלא יקשו עוד יותר על ישראל במימוש מדיניות שתכליתה הבטחת האינטרסים החיוניים שלה בחזית זו. צרפת אינה יכולה לקבל תפקיד פעיל בשום מנגנון פיקוח, בוררות או תיווך – די אם נזכיר שתחת החוק בצרפת, ארגון חיזבאללה מוגדר כארגון טרור רק בחלקו הצבאי.
- דחייה על הסף של כל דיון בנושא תיקוני גבול מול לבנון. פשוט לא.
להיערך לממשל חדש
נוסף על הצורך להשיב את פניו של הוכשטיין ריקם ביחס להצעת ההסכם המתגבשת, ישראל צריכה להיערך מול הממשל החדש בשורה של נושאי מפתח – מינויים ותהליכי אישור תקציביים לתמיכה בלבנון – גישה זו צריכה להחליף את הגישה לפיה יש להעניק לממשל הנכנס מתנת כניסה ולממשל היוצא מתנת פרידה – המחיר גבוה מידי ביחס לתמורה השולית. מדובר באינטרסים חיוניים ובהזדמנות היסטורית לשנות את משגי העבר.
ישנם כמה מינויי מפתח חשובים בזירה זו – מינוי שליח לענייני המזרח התיכון, ככל שיוחלט למנות שגריר חדש ללבנון ושליח מיוחד ללבנון במקומו של עמוס הוכשטיין, מנהל חדש לסוכנות הסיוע USAID האחראית למימוש חלק ניכר מכספי הסיוע ללבנון – כל אלו מינויים שיעברו שימועים בסנאט. הקצאות תקציבים לסיוע ללבנון ולצבאה עוברים אף הם דיונים בוועדות השונות. מיפוי מקדים של אנשי המפתח בבית הנבחרים, בסנאט ובממשל יאפשרו לישראל להיערך מבעוד מועד ולתדרך אותם ואת הצוותים שלהם. העובדה שממשל טראמפ צפוי להיות אוהד יותר ומשובץ באוהדי ישראל בתפקידי מפתח אינה יכולה להיתרגם להנחת עבודה אפריורית ש״יהיה בסדר״. ישראל צריכה לפעול באופן פרו-אקטיבי כדי להשפיע על מדיניותה של ארה״ב מול לבנון ואיראן בשלבים המוקדמים ביותר. זה מתחיל במעקף של המלכודת שטומן לנו ההסכם הזה. רק כך נוכל לעלות על מסלול שתכליתו החלשת חיזבאללה עד לירידתו מעל במת ההיסטוריה. זו העת להשליך הצידה ראייה קצרת טווח ששמה את מסגרת ההסדרה כהישג עליון על תוכנה. בכל דרך פעולה מסורתית אחרת – אנו נידונים להילחם בעתיד את מלחמת לבנון הרביעית.
לביבי יש היסטוריה ארוכה של תבוסה לשמאל. במלחמה הזאת ביבי עבר למגמה מעורבת, הוא לא נכנע לשמאל לתבוסה במלחמה מאידך הוא כן נכנע לשמאל לנהל אותה באופן כושל ולהשאיר את התפקידים הבכירים בידי השמאל. ניהול כושל כמובן עדיף על תבוסה. חייבים להבהיר לביבי כל הזמן – אפשר איכשהו להכיל כשלונות במלחמה הזאת אבל תבוסה היא מעבר לקו האדום.
לא יהיה הסכם. כל הקשקושים של חזבאללה ושל ״מדינת לבנון״ על ״חיוביות״ ו-״קונסטרוקטיביות״ רק נועדו לזרות חול בעיניים. לא חזבאללה ולא ״לבנון״ יקבלו את התנאים של ישראל כפי שהם צריכים להיות. ולכן, ברגע שהוכשטיין יציג את מה שחזבאללה ו-״לבנון״ ״הסכימו״ לו לראש הממשלה, הכל ייפול ולא יאושר בחיים. כל הסיפור של ״ההסדרה״ הוא רק כלי כדי להראות שהצד השני לא באמת מעוניין לקבל את המצב – שחזבאללה ו-״לבנון״ מפסידים במלחמה ושישראל בתהליכי ניצחון – ולחתום על הסכם תוך הבנה שאנחנו בישראל עם ידינו על העליונה ושהם חייבים להיכנע ולחתום על מה שנגיד להם. משכך, תהיה לנו עוד לגיטימציה להמשיך את המלחמה עד שהצד השני ייכנע ויקבל את התנאים שאנחנו נכתיב. אני חוזר ואומר – לא תהיה הסדרה ולא תהיה הפסקת אש עד כניעת חזבאללה!
לעמוד על שלנו באופן מלא ביבי!
לא בטוח שתיקוני גבול הם רעיון כל כך גרוע.
כמובן זה רק בתנאי שמדובר על החלפות שטחים תוך תכנון אסטרטגי של מיקום הגבול.
חוץ מזה, הכותב צודק לגמרי ונקווה שההסכם של הוכשטיין לא יתרחש במתכונתו הנוכחית.