המתיחות הפנימית בלבנון והמערכה הצבאית יוצרות הזדמנות היסטורית לשינוי ביחסים בין המדינות, במתווה דומה להסכמי אברהם
ואולי מצפון תיפתח הטובה
"תקדים היסטורי אשר ישנה את פני המזרח התיכון כולו", "היינו כחולמים – שלום!", "שלום חדש נולד".
אלו יכולות להיות כותרות העיתונים, אשר יסמנו את סוף המערכה של צה"ל בלבנון ויכריזו על עידן חדש. עידן של שלום ונרמול היחסים שלנו מול שכנתינו הצפונית, ארץ הארזים – לבנון.
מדינת ישראל הגיעה לנקודת מפנה היסטורית. היא מוכרחה להוביל צעד אמיץ ושאפתני אשר יוביל לשינוי עולמי בקנה מידה היסטורי. בצל הדיווחים על המשא ומתן לסיום המלחמה בצפון, ולאור בחירתו של נשיא ארה"ב טראמפ, אני רוצה להציע נקודת מבט חדשה, לפיה אקורד הסיום של המערכה בצפון צריך להיות הסכם שלום ונרמול מוחלט של היחסים עם לבנון במתווה זהה ל"הסכמי אברהם". חשוב להדגיש כי היתכנותו של מהלך דרמטי שכזה נשענת על מספר משתנים מהותיים מהעבר שתקפים עד לימינו אנו.
מבחינה היסטורית, מתום מלחמת העצמאות (משנחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון במרץ 1949) ועד סוף שנות ה-60 עת החלו להתבסס ארגוני הטרור בדרום לבנון, קו הגבול היה קריר ונטול אזורי לחימה. ביקורים (מוגבלים) של אזרחים לבנוניים בישראל הותרו, צליינים ונציגי הקהילה הנוצרית ביקרו מספר פעמים בארץ והיחסים היו שקטים. זאת הודות לכך שבינינו לבין לבנון, צריך לומר בהגינות – אין סכסוכים מהותיים. כמעט ואין סכסוך טריטוריאלי, וסכסוכים אידיאולוגיים גם כבר כמעט ואינם – מאז שישראל נכנסה קצת יותר אל תוך העולם הערבי לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן וכמובן לאחר הסכמי אברהם.
בנוסף, מבחינה דמוגרפית ידועה לבנון בהיותה רב-עדתית וכמדינה המורכבת ממספר מיעוטים. נוצרים-מארוניים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, דרוזים, ארמנים, נוצרים-יוונים-אורתודוקסיים. כל אלו ועוד, מרכיבים את לבנון ויוצרים פסיפס עדתי של ממש. עד מלחמת האזרחים, אשר פרצה ב-1975 בעקבות סכסוכי הדת והמעמדות במדינה (ובמידה מסוימת גם בעקבות התבססותם של ארגוני הטרור בלבנון), היה סדר הכוחות והמעמדות בדרג המדיני מעוגן "באמנה הלאומית" אותה קיבלו הלבנונים מהצרפתים. כך למשל קבעה האמנה ההיא שהנשיא לעולם יהיה נוצרי-מארוני והוא יהיה זה שימנה את ראש הממשלה, שלעולם יהיה בן העדה המוסלמית-סונית.
חיכוכים בין-עדתיים אלו הובילו למלחמת האזרחים, אשר ערכה כ-15 שנים ותוצאותיה היו הרסניות. 150,000 הרוגים, למעלה ממיליון מהגרים וכמובן נזקים אדירים למדינה ותשתיותיה אשר נאמדו בלא פחות מ-25 מיליארד דולר. מה שסימל את סיום מלחמת האזרחים ולמעשה תקף עד היום, היה "הסכם טאיף", אשר שינה את מאזן הכוחות השלטוניים בין העדות השונות ונתן "העדפה מתקנת" למוסלמים הסונים.
כמו אז, כך גם היום. החברה הלבנונית מפולגת ומשוסעת, עומדת על סף מלחמת אזרחים נוספת. ההתערבות האיראנית הגסה, תחושת ההתקרבנות בקרב הנוצרים המארונים, והפליטים הסורים שהציפו את לבנון מאז החלה בסוריה מלחמת האזרחים – כל זאת ועוד גורמים לחברה בלבנון לרתוח וזה משחק לטובתנו. רק ממש לאחרונה, כאשר צה"ל הרחיב את הפעילות שלו בלבנון והורה לתושבים לבנונים לפנות את בתיהם, נחשפנו כולנו לסרטונים של תושבי דרום לבנון, מוסלמים-שיעים, מסורבים להיכנס למחוזות צפוניים יותר המזוהים עם הפלגים הנוצריים עד אשר יסירו סממנים שיעיים או כאלו המביעים תמיכה בחיזבאללה ממכוניותיהם; אזרחים נוצרים סרבו לתת מים או אוכל לתושבי דרום לבנון המזוהים עם חיזבאללה אשר היו תקועים בשיירות הפליטים שעזבו את בתיהם; יתרה מזאת, דיווחים על אזרחי דרום לבנון בני העדה הדרוזית אשר הכו פעילי חיזבאללה שיעים ששיגרו טילים לעבר יישובים ישראלים הופצו אף הם.
לפיכך, ועל בסיס הנחות אלו, על ישראל לנצל את הפילוג בין הפלגים בחברה הלבנונית ולהציע אלטרנטיבה אחרת. כזו שתעזור לחברה הלבנונית להשתקם ולהתגבר על הנזקים של חיזבאללה ולחזק את הפלגים המתונים. עלינו ליזום הסכם נורמליזציה עם לבנון, כזה אשר יגובה על ידי ארצות הברית, צרפת ומדינות ערביות מתונות כגון איחוד האמירויות, מרוקו ובחריין במתווה זהה לזה של הסכמי אברהם.
מודל הלאומיות הלבנונית רואה את בני ובנות ארץ הארזים כחלק מהתרבות הצרפתית – ממש "פריז של המזרח התיכון", וככאלה לא מופרך יהיה אם הם יבחרו להושיט ידם חזרה אל עבר ההזדמנות הניתנת להם לשנות את פני ההיסטוריה של מדינתם ולבחור בעתיד של חיים טובים ושלום, מתוך שיתוף פעולה עסקי עמוק, כפי שבחרו חלוצי העולם הערבי מוחמד בן זאיד, חמד בן עיסא וסעד א-דין.
זה לא שלא קיימים כשלים וחילוקי דעות בין הצדדים, והלבנונים לא חשודים חלילה באהבת ישראל. יש תמיכה לא מבוטלת של שיעים ניציים בפטרון האיראני אשר למענו הם מוכנים להקריב המון, ישנם גם מוסלמים סונים המזדהים עם אש"ף אשר עדיין מייחלים לתקומתה של הישות המדינית הפלסטינית ושאינם ימהרו להושיט יד, וכמובן נוצרים פגועים מניסיונות העבר.
אך אל לנו להתייאש, כבר הוכחנו בעבר בסכסוכים כואבים ומהותיים אף יותר כי ניתן לפתור את הקשות שבמחלוקות. ועם אומץ, תושייה וחזון, ניתן יהיה לצעוד יחד אל עבר כינון יחסים רשמיים ומשגשגים. וכך, אולי, סיום המלחמה בצפון יהיה כאשר – מצפון תיפתח הטובה.
השאלה היא האם אפשר להגיע להסכם משמעותי כאשר מי שיחתום עליו בשם לבנון הוא יו״ר ארגון הטרור אמל – נביה ברי?
הסכמי אברהם וכן ההסכמים עם ירדן ומצרים עבדו כי בצד השני עמד ממשל שיכולנו לסמוך עליו שיצטרף לצד שלנו או לפחות ישב על הגדר בעת מלחמה בטרור. מה שלא היה נכון להסכם אוסלו ולא נכון ללבנון כיום(בניגוד ללבנון של שנות השמונים).
לדעתי, כדי להגיע להסכם צריך קודם להחליש את ארגוני הטרור מספיק כדי שהזרמים המתונים לא יפחדו להיכנס למלחמת אזרחים נוספת(הפעם בגיבוי ישראלי ואמריקני). אנחנו עדיין רחוקים משם ולא בטוח שנוכל להגיע לשם כל עוד אירן בוחשת בקדירה.