המועמד המוביל להחלפת ח'אמנאי – קנאי, אכזר וקיצוני יותר

בעקבות מותו של נשיא איראן, איברהים ראיסי, שנתפס כמקורבו ויורשו הטבעי של המנהיג העליון, בהתרסקות מסוק מסתורית ב-15 במאי 2024, החלה התמודדות משמעותית על זהות המנהיג העליון הבא. בחודשים האחרונים מתרבים הדיווחים על הידרדרות משמעותית במצבו הבריאותי הרופף ממילא של המנהיג העליון האיראני, עלי ח'אמנאי, בן ה-85, הגורמים לקורת רוח בקרב גורמים ישראלים המייחלים למותו, מתוך תקווה לשינוי כלשהו במדיניות של המשטר האיראני. ברם, בדומה ליורשים אחרים, דוגמת הדיקטטורים קים ג'ונג און ובשאר אל-אסד, ששכללו את מידת האכזריות של אבותיהם, כך גם המועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להחלפת ח'אמנאי הוא בנו, מוג'תבא ח'אמנאי, שעולה על מורו ורבו במידת קנאותו ושמרנותו.

דוגמה לרעה שחקוקה בנו היטב הגיעה בעקבות סיכולו האווירי של מזכ"ל חיזבאללה, עבאס מוסאווי, ב-1992, כשהתברר במהרה שהתקוות לשינוי התבדו. יורשו, חסן נסראללה, התגלה כתעמולן ארסי, מתוחכם ואכזר, שידע לשחק בעצבים החשופים של החברה הישראלית. הניסיון מלמד כי חיסול מנהיג עוין ממש אינו מבטיח בהכרח הקלה.

שני המועמדים הבולטים שעלו לדיון הם עלי רזא עראפי (68) ומוג'תבא ח'אמנאי (55). עראפי, איש דת מתון יחסית, מכהן מזה שנים רבות כראש הסמינר הדתי בעיר קום ומחזיק בתפקידים בכירים במערכת הדתית והחינוכית של איראן. לאורך השנים, לא פעם השמיע ביקורת כנגד המשטר בנושאים כמו זכויות אדם, חופש ביטוי ושיטות הדיכוי הברוטליות של מתנגדי המשטר. המשטר האיראני, מנגד, ששואף לשמור על יציבותו ולהבטיח את המשכיות הקו האידיאולוגי הנוכחי, רואה בעלייתו של עראפי איום שעלול לחזק את המחנה הרפורמיסטי ולהוביל לשינויים במדיניות הפנים והחוץ של איראן.

המועמד השני והמוביל לתפקיד הוא מוג'תבא ח'אמנאי, בנו של המנהיג העליון, שנתפס כמי שמזוהה עם הקו השמרני והקיצוני של המשטר. מוג'תבא, המכהן כיום כיועץ בכיר במשמרות המהפכה ומרצה באוניברסיטת טהראן, שיחק תפקיד מפתח בבחירות לנשיאות בשנת 2005, כשסייע למחמוד אחמדינג'אד לנצח את עלי אכבר האשמי רפסנג'אני בסיבוב השני. בחירות אלו, שהיו בין המתוחות בתולדות איראן, סימנו את עליית השמרנות ודחיקת הרפורמיסטים לשוליים. גם בבחירות 2009, מוג'תבא ח'אמנאי תמך באחמדינג'אד, שנבחר לכהונה שנייה במערכת בחירות שהובילה שוב להפגנות המוניות, שדוכאו באכזריות רבה יותר מהמערכת הקודמת, שבה הוצאו להורג 388 אסירים פוליטיים.

מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, נמנע המשטר האיראני ממבנה שלטוני המבוסס על ירושה משפחתית, כדי לבדל את עצמו ממשטר השאה הקודם. לפיכך, קידום מוג'תבא ח'אמנאי לתפקיד המנהיג העליון נתפס כסטייה בסיסית מעקרונות המהפכה ומעורר ביקורת פנימית וחיצונית חריפה. מהלך זה אף נתקל בחשש פנימי משמעותי מפני התדרדרות נוספת ביציבות המשטר, בעיקר בשל החוויה השלילית עם השלטון המלוכני של משפחת פהלווי, שהודחה במהפכה האסלאמית. עם זאת, המשפחתולוגיה, הנפוטיזם הקיצוני, הסיאוב והשחיתות, שנגועים בנימי המשטר, הפכו כבר מזמן לאידאולוגיה הבלעדית השלטת בקרב משטר האייתוללות. כדי להתגבר על ההתנגדות, ח'אמנאי האב משתמש בכוחו הפוליטי והדתי, מקיים פגישות עם בכירים במשטר, בהם חברי מועצת המומחים (הגוף הבוחר את המנהיג העליון) ומשמרות המהפכה, ומגייס את שליטתו האבסולוטית בתקשורת הממלכתית, שבאמצעותה הוא מציג את בנו כדמות המתאימה להנהגה, תוך הדגשת ניסיונו והישגיו.

גילו ומצב בריאותו המעורערים של עלי ח'אמנאי מגלים כי איראן עומדת בפני בחירה ביורשו של ח'אמנאי, המנהיג העליון השני לרפובליקה האסלאמית שמכהן בתפקיד ב-34 השנים האחרונות. בחירה זו עשויה לעצב את עתיד המדינה ואף להשפיע על האזור כולו. הניסיון ההיסטורי מלמד כי יורשי העריצים ברובם המכריע של המקרים לא רק שאינם מביאים לשינוי המיוחל, אלא מחריפים את עוצמות הדיכוי והאכזריות ביחס לקודמיהם, כדי להוכיח שיש להם את מאפייני האישיות וסד הכישורים הנדרשים כדי לרשת את כס השלטון.

הכותב, מנכ"ל בלומברג תקשורת, M.A במדעי המדינה ולימודי משפט, אוניברסיטת בר אילן. יועץ תקשורת למוסדות אקדמיים בישראל.