חרפה או תקומה – רגע האמת של קבינט המלחמה

היום לפנות ערב יתכנסו חברי הקבינט לדיון מכריע ויתבקשו לאשר את הסכם הפסקת האש בין ישראל ולבנון. בהסכם הזה, כך לפי הפרסומים, אין אזור חיץ, יש פתח למשא ומתן על תיקוני גבול וישראל מפקידה את חופש הפעולה המבצעי שלה, הלכה למעשה, בידי שורת מתווכים בעייתיים, כאשר מנגנוני האכיפה הכושלים מהעבר – צבא לבנון ויוניפ״ל, יקבלו חיזוק. הדבר יבטיח את שרידותו של חיזבאללה כארגון צבאי וישות פוליטית, ויאפשר את שיקומו מחדש ככוח צבאי מאיים על ישראל. לחזרה על משגי העבר שוב ושוב יש כידוע שם לא מחמיא ותוצאה ידועה מראש: זו איוולת שתיגמר בכישלון אחד יותר מידי.

סביר להניח שיש אמת בתדרוכים היוצאים מכיוון לשכת ראש הממשלה בדבר האיומים הקשים של ממשל ביידן אם ישראל לא תיעתר להסכם – מאמברגו נשק ועד להחלטה שסנקציות בצידה במועצת הביטחון, אולי גם הכרה במדינה פלסטינית. ידענו ששלהי תקופת ביידן תהיה מסוכנת – לממשל ביידן נותרו עוד 55 ימי כהונה והוא ינסה לקבע הישגים ולהותיר חותם כשהוא משוחרר משיקולים אלקטוראליים.

יש רגעים בחיי אומה שניתן לזהות אינטרסים חיוניים בבהירות. ברגעים הללו, עמידה על האינטרסים האלו גוברת על שיקולים אחרים. ישראל חוותה רגעים כאלו למכביר מאז ה-7 באוקטובר 2023. עם ישראל על מרבית מרכיביו התעלה לגודל השעה, וממשיך להתעלות, חרף מחירים כבדים. לאורך השנה ידעו יחסי ישראל-ארה״ב עליות ומורדות – מהתמיכה הנחרצת בשעתה הקשה של ישראל ב-7 באוקטובר ועד לאמברגו נשק אפור ולחצים קשים לסיים את המלחמה ולכל הפחות למנוע את התרחבותה. למדנו שבכוחנו להתנגד גם לדרישות מפורשות מבעלת הברית הגדולה שלנו, הוכחנו גם שלא נירתע מהחלטות שערורייתיות של בית הדין הפלילי בהאג. אם יש רגע לעשות זאת שוב וביתר שאת – זה הרגע.

זה ניצחון וזה שכרו?

ידעו חברי הקבינט – אלו המשמעויות של אישור ההסכם העומד על הפרק:

1. ההסכם מיטיב עם חיזבאללה וכובל את ישראל. חיזבאללה יקבל אותו באנחת רווחה גדולה שכן הוא עוצר את הדימום ומאפשר לו שיקום בלי סיכון שיפורק. ישראל מצידה תכבול את עצמה פעם נוספת למנגנונים כושלים: יוניפי״ל, צבא לבנון, ועדות פיקוח מולטילטרליות. ישראל תגלה פעם נוספת שהחלטות מועצת הביטחון מחייבות רק אותה.
2. בהיעדר חיץ מינימלי מצפון לגבול, חלק ניכר מתושבי הצפון יסרבו לשוב לבתיהם ואף גרוע מכך: חלק מאלו שישובו ינטשו בשנית. לישראל אין יכולת להבטיח את מניעת התבססותו של חיזבאללה שוב על קו המגע בהיעדר חיץ. זה הלקח מהשביעי באוקטובר וכוחו יפה כל עוד חיזבאללה מהווה כוח צבאי. השבת השיעים לכפרי הדרום, בפרט לכפרי קו המגע, היא המנגנון שבאמצעותו ישיב חיזבאללה את כוחו הצבאי המאיים לקו המגע. ארגוני החזית ה״אזרחיים״ של חיזבאללה ילבשו כסות חדשה – ״ירוק ללא גבולות״ ו״ג'יהאד אל בינא״ יפורקו ובמקומם יוקמו ארגונים חדשים, אותם ייקח שנים למפות ולסמן כארגוני טרור. תחת ארגונים אלו ישוקם הדרום בכסף איראני, ישוקמו השטחים שחושפו על ידי צה״ל, קו החיץ ההרוס יהפוך לתווך אזרחי שוקק חיים כשכסף איראני ומערבי משמשים בו בערבוביה. שיקומו הצבאי של חיזבאללה יקרה טיפין טיפין, בחסות השיקום האזרחי, בלי שלישראל תהיה אפשרות להגיב. על המוטיבציה לפתוח במלחמה יזומה במעלה המסע של חיזבאללה בחזרה אין צורך להכביר מילים – זה לא יקרה.
3. ישראל לא תוכל לשמור על חופש פעולה מבצעי בלבנון לאחר ההסכם. הלכה למעשה, צעדיה יוגבלו להסרת איום מידי בלבד. ההתמודדות עם התעצמות צבאית, שיקום מאחזים ובניית תשתיות שיתבצעו כולם בתחבולות, בתחכום תחת מגן אנושי אזרחי, תתבצע רובה ככולה מול מנגנונים כושלים, מוטים, שהוכיחו את אזלת ידם בעבר.
4. ישראל, הצד המנצח בעימות הצבאי, תיכנס למחול שדים חדש-ישן של איומים ודילוגי תיווך דיפלומטיים בדבר תביעות לתיקוני גבול. המשא ומתן יבוצע להלכה מול מדינת לבנון, ולמעשה מול חיזבאללה. זה ניצחון וזה שכרו?

חרפה או תקומה

חברי הקבינט צריכים לבחור אם הם ייזכרו כקבינט החרפה או כקבינט התקומה. קבינט של ממשלת ימין שיאשר הסכם כזה ישים עצמו באותה הסירה עם ממשלתו של לפיד שחתמה על הסכם החרפה לדורות עם לבנון בתיווכו של אותו עמוס הוכשטיין. אישור הסכם כזה לאחר שנה של לחימה, לאחר השביעי באוקטובר ולאחר הכאת חיזבאללה שוק על ירך בשדות הקרב בלבנון יעמידו את האיוולת הזו בליגה משל עצמה: לימין יהיה סוף-סוף אוסלו משלו.

בשנה האחרונה עמדה ישראל בחזית המלחמה בטרור וברוע העולמי. חזית נוספת, בהירה פחות, היא החזית בה ישראל נלחמת מול כוחות המבקשים להעניק סמכויות כמו-מדינתיות לארגונים וישויות בינלאומיות – בית המשפט הפלילי בהאג, עצרת האומות המאוחדות ומועצת הביטחון. מה שווה חברותנו בארגונים הללו אם בסופו של דבר לממשלת לבנון הקורסת ולארגון החיזבאללה המוכה יש יותר עוצמה בזירה זו שכן הוא הפר ויפר בלי למצמץ החלטות מועצת ביטחון בעוד שאנו נצמדים לכל פסיק ותו הכתובים בה? מה הועילה 1559 הקוראת לפירוק חיזבאללה? מה הועילה 1701 הקוראת להסגתו המיידית מצפון לליטאני ומצטטת את החלטה 1559 וקוראת ליישומה. מה תועיל ההחלטה הבאה, נקרא לה החלטה 2600, לישראל אם חיזבאללה יפעל מהיום הראשון להפיכתה לאות מתה?

אם ממשל ביידן מאיים – יש להתעמת איתו, אם אמברגו על הפרק – יש להחזיק מעמד בדיוק עוד 55 ימים. אם האיום הוא העברת החלטה ברוח מה שעבר בימי אובמה האחרונים – החלטה 2334 – לו יהי. אם כלו כל הקיצין וארה״ב מאיימת בהעברת החלטה ובגיוס השיניים הנושכות של פרק 7 במגילת האו״ם המאפשר הפעלת סנקציות או כוח צבאי – זה הרגע לא למצמץ ולשחק צ׳יקן עד הסוף, אגב גיוס הממשל הנכנס והקונגרס האוהד הנוכחי להצהרה חותכת שכל מדינה שתשתף עם החרפה הזו פעולה תחשוף עצמה לסנקציות. בארה״ב נפל דבר – טראמפ ניצח, הקונגרס רפובליקני, תומכי ישראל מובהקים ימונו בקרוב לעמדות מפתח. אם ישראל תתנגד ותעמוד על שלה – היא תצליח. ישראל חייבת להבהיר שמה שהיה לא יהיה. אם קבינט ימין לאחר שנה של ״מלחמת תקומה״ לא מסוגל להתנהל כך – מה ערכו?

כיצד תתקבע מלחמה שהחלה באסון ה-7 באוקטובר בדרום, בנס הטבח שלא קרה בצפון ותסתיים בהסכם מדיני שאין בכוחו אפילו להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם ״בביטחון״? כיצד נשקול את הקורבן הכללי והפרטי, את ההתעלות הקולקטיבית לגודל השעה של רוב מוחץ בעם מול חוסר יכולתה של הממשלה לעמוד איתן בלחצים הבינלאומיים גם כאשר מדובר בקווים אדומים ממש שעליהם אין מתפשרים? לוחצים עליכם? מאיימים עלינו? אחרי שנה כזו ובעיצומה של המלחמה בשתי החזיתות, כשאנחנו עומדים על מפתן ההכרעה, אנחנו מסרבים להתרגש ודורשים מכם להידבק בגבורת העם. זו משמעותה המעשית של נטישת הלך המחשבה הכושל של ערב השביעי באוקטובר. העם מבין את זה, הציבור מבין את זה, הבייס מבין את זה – עכשיו תורכם.