הפסדנו בנקודות

המתקפה בצפון בחודשים האחרונים השיגה הישגים טקטיים מרשימים מאוד, אין ספק, אך כדי להביא לשינוי המצב באופן יסודי יש צורך בגיבוש הסדר מדיני הולם שישקף את ההישגים האלו. כדי להבין עד כמה המצב כעת גרוע, ננסה לנתח את מצב הסיום המועדף על כל אחד מהצדדים, ולהבין מי יצא וידו על העליונה.

תנאי כניעה מול תנאי ניצחון

מטרתה של ישראל היא להסיר את האיום של ארגון החיזבאללה. זהו היעד הלאומי העיקרי שלנו בחזית הזאת, ושאלת החזרת התושבים לבתיהם אמורה להיות ביטוי של הצלחת היעד הזה. בהיעדר איום, מדוע שלא יחזרו?

הסכם מדיני רלוונטי למטרה הזו חייב לכלול מספר אלמנטים:

א. חיץ פיזי ברור ומוסכם מעבר לקו הגבול ברוחב מספר קילומטרים, שבתוכו אסור שתהיה תנועה אזרחית מכל סוג שהוא. שטח מפורז, שישלול את איום החדירה וירחיק גם את איום הירי קצר הטווח.

ב. אכיפת ההסכם מסורה בידי ישראל עם חופש פעולה מוחלט לפעול נגד התעצמות חיזבאללה, בגיבוי מלא של ארצות הברית והמערב.

ג. התחייבות למאבק בלתי מתפשר של המעצמות נגד חיזבאללה ואיראן, כולל הזרועות האזרחיות והפוליטיות של חיזבאללה בלבנון. דה-חיזבאליזציה של לבנון.

מרכיבים אלו משקפים את ההישגים המבצעיים בשטח, ומבטיחים לישראל כי האיום הצפוני יוסר. הוא מהווה את המשך המלחמה של ישראל באמצעים אחרים.

מצידו של חיזבאללה, מטרתו העיקרית לאחר המתקפה היא שרידותו הארגונית ושיקום היכולות שלו, לצד הוצאת צה״ל מלבנון, והמשך האיום על יישובי הצפון.

הסכם מדיני מיטבי מבחינתו כולל את האלמנטים הללו:

א. צה״ל נסוג מכל השטח שנכבש במבצע.

ב. אכיפת ההסכם מסורה בידי גורם שאינו ישראל, בעדיפות לצבא לבנון שמושפע על ידי החיזבאללה. כך חופש הפעולה של ישראל מוגבל, והחיזבאללה יכול להשתקם.

ג. התחייבויות של המעצמות לשיקום לבנון, בניית תשתיות וכדומה, מה שיוצר השקעות ואינטרסים שלהם במדינה כך שכביכול ״יש להם מה להפסיד״ מהסלמה צבאית.

תחת תנאים אלו, חיזבאללה יכול להשתקם בידיעה שתגובתה של ישראל תהיה מרוסנת ומוגבלת. כל הפרה מצידו תעלה לדיון פוליטי בפורומים שונים, והוא יוכל לשקם את תשתיותיו, להצטייד ולהיות מוכן לסבב הבא.

כך נכנענו לתכתיב של חיזבאללה

כפי שנראה בבירור, תנאי הסכם הפסקת האש מוטים באופן חד משמעי לטובת האינטרסים של חיזבאללה. הוא לא כולל אזור חיץ, חופש הפעולה של ישראל מוגבל והמעצמות מעורבות עד צוואר. אנחנו כבר שומעים בשעות האחרונות על חזרתם לכפרים, שחיקת ההרתעה מול טנקים ולוחמים של צה״ל, הסתובבות צמוד לגבול של ישראל ועוד. עוד לא חלפה יממה מחתימת ההסכם וכבר מדווח על כך שהוראות הפתיחה באש של לוחמינו מוגבלות למקרים של הסרת איום מיידי, ולא לאכיפתו של פרימטר והפרדת כוחות.

הפסקת האש מטילה על ישראל מגבלות רבות, ותגובה רצינית שלה תהפוך במהירות לתקרית בינלאומית, בזמן שהפעולות של חיזבאללה בשטח יכרסמו במהירות בהישג הטקטי הישראלי. זו המשך המלחמה של חיזבאללה בישראל באמצעים אחרים.

חיזבאללה הוא אלוף העולם בהליכה על הסף, שחיקה שקטה ושיטתית של הרתעה, פרימטר ונורמות באזור הגבול, והמצב הנוכחי מתאים לו כמו כפפה ליד. כל ה״יתרונות״ כביכול של ישראל בהסכם הם הבטחות והתחייבויות על דף נייר, שאין להן שום משמעות או תוקף לטווח ארוך.

נכונה הטענה שצה״ל שחוק ושהמבצע בצפון הגיע למיצוי, גם מבחינת מזג האוויר וגם בשל משבר חימושים. הפסקת אש היא לא דבר פסול כשלעצמו, אבל השאלה היא מה תנאיו ופרטיו. והפרטים של ההסכם הזה גרועים ומסוכנים.

ייתכן שהיה עדיף לצאת מלבנון גם בלי הסכם. הפשיטות המוצלחות של צה״ל הסירו את איום הפשיטה ופגעו ביכולת הרקטית של חיזבאללה, וככל פשיטה, היא מסתיימת בנסיגה. במצב של נסיגה בלי הסכם, צה״ל היה יכול להמשיך את מלחמתו בדרכים אחרות. הפצצות, פשיטות מזדמנות נוספות ועוד. הייתרון היחיד של ההסכם – אפשרות להחזרת התושבים – ממילא לא רלוונטי כשהאויב נשאר על הגדרות. ובמצב כזה, עדיף להמשיך להילחם ואולי להגיע להסכם בתנאים טובים יותר תחת ממשל טראמפ, שגם יספק מענה למאבק מול איראן.

ההסכם הזה הוא סיום גרוע למערכה מוצלחת. אחרי מלחמת לבנון השניה ציפי לבני הצהירה ש״ניצחנו בנקודות״ בניסיון לשכנע את הציבור הישראלי שהמלחמה הזו הייתה מוצלחת. הפעם גם את זה קשה לומר. כל ההישגים המדיניים כביכול כבר נכללים באותו ״ניצחון״ של 2006, בהחלטה 1701 של האו״ם. אם אחרי כל מה שעברנו אנחנו חוזרים לנקודת המוצא, אפילו בנקודות כבר אי אפשר לדבר על הצלחה.