החלום של לפיד, הסיוט של שמיר

קשה להיות יאיר לפיד בימים אלה. הוא קיבל את ראשות הממשלה מאחיו היקר בנט, רק כדי לאבד אותה בתום חמישה חודשים בלבד. הממשלה שניבא שתיפול תוך שנה נראית כיום יציבה מתמיד, וברגע השיא דווקא נגסה באופוזיציה עם הקמת ממשלת האחדות בתחילת המלחמה, במה שתכונן להיות ממשלת מאה ח"כים. בני גנץ, המתחרה הקבוע על עמדת מנהיג המרכז והשותף לשעבר הצטרף לממשלה, וזכה מן ההפקר. סקרים בימים והחודשים שלאחר ההצטרפות נתנו לגנץ מספר מנדטים חלומי, כמעט מפא"ינקי ביחס למתחרות, וגם לאחר שפרש מהממשלה נותר הדמות המובילה במחנה המרכז שמאל.

עזה – התוכנית האיסטרטגית
—
לאור קשייה של הממשלה ליצור תוכנית שתתן לצבא ולמערכות המדיניות תכלית איסטרטגית
למלחמה, אני מעלה שוב את תוכנית עזה שפירסמנו כבר לפני חודש. pic.twitter.com/AywGgCyNtn

— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) December 29, 2023

האופוזיציה שלפיד מנהיג מפולגת בינה ובין עצמה. מאמצים כבירים נדרשו מיו"ר יש עתיד להשקיע רק כדי לכנס את ארבעת ראשי המפלגות היהודיות למסיבת עיתונאים אחת, וגם זו באה אחרי שקמפיין "צריך חמש אצבעות" שניסה לפיד לקדם כדי לפרק את הממשלה כשל, ובמקום שהאופוזיציה תגנוב ארבע אצבעות מנתניהו, נתניהו גנב מהאופוזיציה את ארבע האצבעות של גדעון סער.

לפיד מודע לכך, ובניסיון לשקם את מעמדו אחרי שורה של נפילות, הציג ביום חמישי שעבר תכנית מדינית שנפלה בין הכיסאות עקב הכרזת בית הדין בהאג על צווים נגד נתניהו וגלנט, אך רק משום שהיא נבלעה בסדר היום הפוליטי-מדיני, אין זה אומר שלפיד נוטש אותה בזמן הקרוב, ויש גם מי שמעוניין בקידומה בחלונות הגבוהים – בית המלוכה האמירתי, שעיתונו הרשמי דיווח על התכנית.

צריך לומר, זאת לא הפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה או בכלל שלפיד מציג תכנית מדינית. הוא הציג מספר תוכניות לאורך השנים, כך למשל בשנת 2014, ערב היציאה לבחירות, הוא קרא בכנס הדיפלומטים של הג'רוזלם פוסט להיפרדות חד צדדית "בחסות העולם":

"הישראלים והפלסטינים חייבים להיפרד, עלינו להבטיח שיהיה גבול ברור בינינו, גבול גיאוגרפי ודמוגרפי, שנוכל להגן עליו. אנחנו לא מדברים על שלום – ודאי לא בשנים הראשונות, אלא על הסכם שיוביל להפרדה ברורה בין שני העמים שלא יכולים לחיות יחד באותה ארץ. הסכם כזה יכול לעבוד רק אם האינטרסים הביטחוניים של ישראל יובטחו. לא פחות מזה".

שנתיים אחר כך, בספטמבר 2016 לפיד קרא לנתניהו לכנס ועידה אזורית עם הסעודים, מצרים והמפרציות, כדי לפתוח בתהליך של שיקום תמורת פירוז בעזה, שבסופו היפרדות. כשר החוץ בשנת 2021 הוא הציע תכנית זהה ברצועה יחד עם "מנגנוני פיקוח בינלאומיים" בהשתתפות הרשות הפלסטינית. התוכנית האחרונה בשרשרת ההצעות הונחה בנובמבר אשתקד. "התכנית המדינית" שהוצגה במרכז יצחק רבין, אינה אלא עדכון של התכנית מלפני שנה, שמתבססת על העקרונות הבאים:

1. השמדת או ניתוק החמאס מצינור החמצן שלו
2. פירוז הרצועה
3. ניהול הרצועה על ידי צוות בינלאומי בהובלה אמריקנית שיחליף את החמאס ואונר"א ברצועה
4. דה-רדיקליזציה של הרשות כשלב מקדים לקראת ביסוסה ברצועה
5. נורמליזציה עם סעודיה בנוסח הסכמי אברהם, הקמת קואליציה אזורית מול איראן, וכינוס ועידה בינלאומית להסדרת השלטון הפלסטיני שבסופו תחזור ישראל למו"מ.

התכנית ה"חדשה" שהוצגה אינה שונה בהרבה, אם כי הפוקוס השתנה בחלק מהדברים, בעיקר של הנורמליזציה עם סעודיה, שבתכנית מלפני שנה הייתה מעין בונוס, ועכשיו היא הדגל המרכזי, ופתח להקמת הקואליציה העתידית מול איראן והמדינה הפלסטינית שבעקבותיה השלום המיוחל. לפיד קורא לסיים את המלחמה באמצעות עסקת חטופים, שבסופה יוצב כוח בינלאומי של האמירתים, המצרים, והמרוקאים יחד עם זרוע רש"פית אזרחית בתקופת מעבר בת שישה חודשים. חודש לאחר תקופת המעבר תתכנס אותה ועידה בינלאומית בריאד, שאת החלטותיה לפיד כבר קבע מראש, שלא לומר ניסח:

1. הקמת שטח מפורז מחיזבאללה בדרום לבנון שבו יפעל הצבא הלבנוני
2. הסדר בעזה באמצעות הכוח הבינלאומי שהוזכר לעיל
3. קואליציה אזורית נגד איראן
4. נורמליזציה עם סעודיה
5. רפורמה ברש"פ וחזרה למו"מ על הקמת מדינה פלסטינית

הקורא חד העין בטח שם לב למאפיין החוזר בתכניותיו השאפתניות של ראש ממשלתנו הארבע עשר, והוא המאפיין הבינלאומי, בדגש על הקונספט של "ועידה בינלאומית" שמצד אחד תייצר נורמליזציה עם מדינות אחרות, אך מצד שני תחזיר את ישראל למסלול הפלסטיני. יגידו הסניגורים, לפיד רוצה להפוך את ישראל למקובלת, ולשתף אותה כמדינה שווה בין שוות בתהליך בינלאומי שהיא תוביל ותיזום. מנגד הקטגורים יגידו שלפיד, גם אם לא מודע לכך, מציע לכבול את ידי ישראל באמצעות התחייבויות מדיניות שרק יפגעו בה ברגעי משבר.

הרעיון של ועידה בינלאומית לא חדש בדיפלומטיה הישראלית, הזכורה שבוועידות היא ועידת מדריד אליה יצא יצחק שמיר לאחר מלחמת המפרץ. אבל שמיר, מדינאי זהיר ומחושב, שמר על הקו המסורתי שבו דגלו קודמיו גולדה מאיר ומנחם בגין, לפיו משא ומתן לשלום עם העולם הערבי חייב להיות ישיר בלבד. באופן זה נוהל המו"מ מול מצרים, שבסופו הסכמי קמפ-דיוויד. שמיר עמד באותה תקופה בפלוגתא מדינית עם ממשלו של הנשיא בוש האב ועם שמעון פרס, שקראו לקיום ועידה בינלאומית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלסטיני, דבר ששמיר שלל מכל וכל.

בהאזנה ראשונה הרעיון הבסיסי שבוועידה בינלאומית קוסם לאוזן: מדינה דחויה ומבודדת כמו ישראל תשמח להשתתף כשווה בין שווים בפורום בינלאומי רחב ככל האפשר, ולהשמיע את קולה. מאידך, כפי שהבין שמיר, ועידה תכבול את ידי ישראל ותחייב אותה לצעדים מדיניים שיפגעו בה. בזיכרונותיו מספר שמיר על כך בדיוק:

"לי היה ברור, מהרגע הראשון, כי ועידה מן הסוג הזה (הכוונה להצעת ליאוניד ברז'נייב מ-1975 לכנס ועידה בה יישבו מדינות ערב מצד אחד וישראל מצד שני, בתיווכן של חמש המעצמות הקבועות של מועצת הביטחון, ע.א) מזמנת לנו רק צרות צרורות. בשים לב לרשימת המשתתפים […] לוויתור על הדרישה למשא ומתן ישיר עם הערבים – היה זה מרשם בטוח לפורענות. במהרה, כך חשבתי, נמצא את עצמנו מבודדים יותר ויותר, תחת לחץ בינלאומי חזק שלא נוכל לעמוד בו, וכך ניאלץ להיכנע ולדרישות הערבים (שכמעט כל משתתפי הועידה יתמכו בהן) ולחזור למצב הטריטוריאלי הבלתי נסבל שבו חיינו לפני 1967." (סיכומו של דבר, הוצאת ידיעות ספרים, 1994)

לבסוף שמיר נאלץ להופיע במדריד, מה שחיסל את ממשלתו והעלה את ממשלת רבין ואיתה את תהליך אוסלו. הדרישה של לפיד לכנס ועידה בינלאומית אם כן, גם אם מקורה ברצון טוב, תוביל לבסוף לתוצאה ההפוכה, ולכל הרעות האפשריות.

בפועל, לפיד מציע להפקיד את ביטחונה של מדינת ישראל בידי מדינות שטובתה אינה בראש סדר העדיפויות שלהן. במציאות של מעורבות רבת משתתפים ישראל תתקשה להגיב באפקטיביות לאיומים ולהתקפות, כשכל ירי טילים חריג יוצג מיד כ"הסלמה" שמחייבת ריכוך של המדיניות הישראלית באמצעות ויתורים כאלה ואחרים לפלסטינים, בעזה או ביו"ש.

כך יכרסמו הפלסטינים במדיניות הביטחון של ישראל עד שנוצב בפני עובדה מוגמרת מספיק שבעקבותיה כבר נהיה כלואים בתהליך רשמי להקמת מדינה פלסטינית, שתזכה כך להכרה מלאה על אף תוקפנותה התמידית.