הבריחה מתבונה: תסמונת היען הטפילית

פרק מתוך הספר 'פרזיטים': בין הכחשת מדע לדחיית מציאות – כיצד אנחנו מצליחים לשכנע את עצמנו להתעלם מאמיתות שסותרות את האידיאולוגיה שלנו

פרזיטים מאת גד סעד. צילום: הוצאת שיבולת; גייג' סקידמור, סורפרייז אריזונה, ארה"ב CC BY-SA 2.0

זהו פרק 6 מתוך הספר פרזיטים מאת ד"ר גד סעד. הספר זמין לרכישה בהנחה מיוחדת עבור מנויי מידה באזור האישי, להצטרפות לחצו כאן.


רוב האנשים מבכרים להכחיש אמת קשה מאשר להודות בה. – ג'ורג' ר"ר מַרְטִין

הדרך הקלה ביותר לפתור בעיה היא להכחיש את קיומה –אייזק אָסִימוֹב

המוח האנושי יכול להגן עלינו מפני ראייה והרגשה של מה שהוא מאמין שנתקשה לסבול. זה יכול לגרום לנו להכחיש את מה שלא מתאים לתפיסת העולם שלנו, למזער אותו או להצדיק את דחייתו. – בַּנְדִי ז' לי

 

המדע אמור לחתור לאמת, ולא לגונן על אידאולוגיה פוליטית מועדפת או על אמונות אישיות. ריצ'רד לוֹוֵנְטִין וסטיבן ג'יי גוּלד המנוח, שני מדענים בולטים באוניברסיטת הרווארד, היו מבקרים נחרצים של הסוציו-ביולוגיה, תחום החקר שקדם לפסיכולוגיה האבולוציונית, בין השאר משום שהיא לא תאמה את השקפת עולמם המרקסיסטית. עוינותם כלפי עמיתם בהרווארד אדוארד א' וילסון, ממובילי הסוציו-ביולוגיה, הפך לחלק ממלחמת התרבות הרחבה יותר שהתחוללה באקדמיה בשנות השבעים. אבל את ההתנגשות הגדולה ביותר בין המרקסיזם למדע תזמר בברית המועצות האגרונום טְרוֹפִים לִיסֶנְקוֹ. הוא דחה את מנגנוני התורשה המוכרים (התורשה המנדליאנית), ובמקומם הציע את התאוריות הפסבדו-מדעיות שלו, שנתפסו כמתאימות לקולקטיביזם המרקסיסטי. תחת הנהגתו של יוזף סטלין, השינוי הזה אפשר לו להשיג השפעה פוליטית ומדעית רבה, כולל יכולת להעניש בחומרה מדענים סובייטים סוררים שהעזו למתוח ביקורת על שרלטנותו. בדחותו תאוריות מבוססות גנטיקה הוא רצח לא רק את האמת. תורתו הולידה בברית המועצות ובסין שיטות חקלאיות שהובילו כנראה להרעבתם של מיליוני אנשים.

אקטיביזם נגד חיסונים הוא הגרסה המודרנית של תורת ליסנקו. ב-1998 פרסם אנדרו וֵייקְפִילְד בכתב העת הרפואי המוביל לנסט מאמר (שהוסר מאז) שהוכיח לכאורה קשר בין החיסון המשולש נגד חצבת, חזרת ואדמת (MMR) ובין אוטיזם. הוא שימש זרז רב-עוצמה לתנועת מתנגדי החיסונים (אנטי-וקס) שנולדה בהובלת כמה ידוענים מהוליווד, ובראשם השחקנית ג'ני מֶקָארְתִי, שבנה סובל מאוטיזם. מעטים ההורים המוכנים לקבל את העובדה שילדם נולד עם נטייה לאוטיזם. פסיכולוגית, מנחם הרבה יותר להאשים גורם סביבתי. זה מפתה במיוחד במקרה של אוטיזם, שמאובחן בדרך כלל בערך בזמן שילדים מקבלים את חיסון ה-MMR, ולכן חלק מההורים יוצרים קשר מדומיין בין שני האירועים, ואפילו מסיקים, בתקווה, שאם חיסון ה-MMR "גרם" לאוטיזם, אולי ייתכן טיפול קל לריפוי המחלה.

רופא הילדים והווירולוג פול א' אוֹפִיט עמד בחזית המאבק נגד מתנגדי החיסונים, וכתב כמה ספרים על הסכנות בשלילת מדע החיסונים ובהסתמכות על המלצותיהם של ידוענים ופוליטיקאים בתחום הבריאות. חוקרים גילו שכמעט מחצית מהעצות שפורסמו בתוכניות כמו המופע של ד"ר אוז והרופאים היו חסרות בסיס מדעי או מנוגדות לראיות מדעיות קיימות. אחד המאמרים הפופולריים ביותר שלי בסייקוליג'י טודיי עסק בבעיית הידוענים שדנים בנושאים מדעיים. אם חלק ניכר מהאוכלוסייה מחליט להימנע מלחסן את ילדיו משום שג'ני מקארתי שיתפה את "האמת שלה", יש לנו בעיה. לעימות בין אנקדוטות אישיות ובין המדע יש השלכות שעלולות להיות קטלניות, מכיוון שילדים נחשפים ללא צורך לנגיפים מסוכנים. באמצעות הדגשת הקונצנזוס המדעי נגד שרלטנותם של מתנגדי החיסונים, אפשר להפוך את המגמה המסוכנת הזו של הכחשת המדע.

תסמונת היען הטפילית

כמובן, הרצון להכחיש את המציאות מרחיק לכת מעבר למדע. יכולת ההונאה האנושית (וההונאה העצמית) היא אדירה; למעשה, יש מדענים שחושדים שאחד הטעמים לכך שתבונתנו התפתחה כל כך הוא שנוכל להונות אחרים בהצלחה. בשירותה של הכוונה הזאת פיתחנו נטייה מקבילה להונאה עצמית, המקילה עלינו להסתיר את השקרים שלנו. השיעור הראשון שלומד שקרן טוב הוא: האמן בשקר שלך.

הסיבות האבולוציוניות להונאה מניבות יתרונות הסתגלותיים, אך יש צורה אחת של הונאה עצמית שנראית מוזרה למדי. לפעמים אנחנו מכחישים עובדות ברורות כשמש. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פְרוֹיְד, הזכיר את היכולת האנושית להדחיק מידע לא נעים וכינה אותה "טקטיקה של בת יענה". אפקט היען האנושי – המבוסס על הדימוי הקומי של יען הטומן את ראשו בחול כדי לחמוק ממציאות לא רצויה (למעשה, זוהי התנהגות שהיען לא באמת מפגין בטבע) – תועד בהקשרים רבים, כולל בתחום ההשקעות. לפני כמה שנים, כשהבנתי שפתוגנים רעיוניים גורמים ליותר ויותר אנשים לדחות את המציאות, טבעתי את המונח תסמונת היען הטפילית (תי"ט). כך הגדרתי את ההתקפה האיומה הזאת על ההיגיון:

ההפרעה הזאת גורמת לאדם לדחות מציאויות שהן בדרך כלל ברורות כשמש. הסובלים מתי"ט אינם מאמינים לעיניהם השקרניות. הם בונים מציאות חלופית המכונה "ארץ חדי הקרן". בעולם כזה נדחים המדע, התבונה, כללי הסיבתיות, סף הראיות, הכמות האינסופית כמעט של נתונים, תהליכי ניתוח הנתונים, ההסקה הסטטיסטית, הכללים האפיסטמולוגיים הטבועים בשיטה המדעית, כללי ההיגיון, הדפוסים ההיסטוריים, הדפוסים היומיומיים והשכל הישר. במקום כל אלה, הקשקושים ההזויים של הסובלים מתי"ט מתעקשים על מִתאמים מתעתעים, על קשרים סיבתיים בלתי קיימים ועל קלישאות פרוגרסיביות נעימות למחשבה. היגיון היען מועבר תמיד ברוח של עליונות מוסרית מתנשאת.

פעם ביקרתי אצל רופא כי סבלתי מהתקפי ברונכיטיס חוזרים ונשנים. כשישבתי במשרדו הוא עישן בשרשרת. שאלתי אותו אם זה רעיון טוב לעשן בזמן טיפול בחולה אסתמטי שסובל מדלקת סימפונות. הוא צחק. אני משתף את הסיפור הזה כדי להזכיר לאנשים שמומחים אינם חסינים משיפוט לקוי ומהנמקה שגויה. אף שטבעתי את המונח תי"ט, אני עצמי נכנעתי להיגיון היען כשחשבתי שאם אתעלם מהשמנתי היא תחלוף (במקום זאת, היא הוסיפה לי עוד 15 קילו).

שש דרגות של סיבתיות מזויפת

מי שנדבקו בתי"ט נכנעים למגוון רחב של הטיות קוגניטיביות כדי להגן על עצמם מפני המציאות. אחת מההטיות כרוכה בטוויית רשת אשלייתית של משתנים מקושרים. תופעות חשובות רבות בחיי היומיום שלנו מאורגנות ברשתות, למשל בתופעת העולם הקטן (הקישוריות האנושית), בנוירונים במוח שלנו (המחוברים זה לזה בסינפסות), באינטרנט, ברשתות חשמל, ברשתות חברתיות (כמו פייסבוק) ובמערכות ביולוגיות. העובדה שהעולם שלנו מורכב ממספר אינסופי של רכיבים המחוברים זה לזה אחראית למה שמכונה אפקט הפרפר – הרעיון ששיבוש קטן בתנאי היסוד של מערכת יכול להניב השפעות גדולות במורד הזרם. אמת, עולמנו מורכב מאינספור רשתות של משתנים מקושרים, אבל הבעיה מתעוררת כאשר אנשים בונים רשתות של סיבתיות מזויפת כדי להסביר תופעה קיימת.

לדוגמה, ביל נַיי (המכנה את עצמו "איש המדע") מצא ב-2015 דרך לקשר את מתקפת הטרור האסלאמי בפריז לשינוי האקלים, ואמר:

הגיוני [להסיק] שהצרות האחרונות בפריז הן תוצאה של שינוי אקלים. יש מחסור במים בסוריה, זאת עובדה – חקלאים קטנים ובינוניים נטשו את שדותיהם כי אין מספיק מים, אין מספיק גשמים. ובמיוחד הצעירים שלא גדלו שם, שחייהם לא הוקדשו למחיה מן האדמה, הלכו לערים הגדולות בחיפוש אחר עבודה. אין מספיק עבודה לכולם, אז לארגוני טרור קל יותר להעסיק ולגייס את הצעירים המנוכרים, כפי שאומרים – הצעירים שלא מאמינים במערכת, שמאמינים שהמערכת נכשלה, שלא מאמינים בכלכלה – ואז הם בסופו של דבר מגיעים לפריז ויורים באנשים. אפשר לטעון ששינוי האקלים אינו קשור בעקיפין לטרור, אלא קשור אליו ישירות. וזאת רק ההתחלה. ככל שניתן למצב הזה להימשך, כך יהיו יותר צרות. אתם יכולים לומר, "נרמוס את המחבלים", אבל כשכולם עוזבים את החוות שלהם בגלל מחסור במים, הבעיה גדלה.

נותר רק לתהות מדוע צ'ילה לא ייצרה יותר טרוריסטים בהתחשב בכך שמדבר אטקמה הצ'יליאני הוא אחד המקומות הצחיחים עלי אדמות. אבל זהו קסמו של הקישור המשוער: הוא מאפשר לקשר כל דבר לכל דבר אחר, אם רק אינכם מחויבים להיגיון ולכללי סיבתיות מבוססי עובדות.

מדוע אנשים נכנעים לחשיבה עלובה כזאת? בספרו התנהלותה של חקירה כתב הפילוסוף אברהם קפלן: "נוסף ללחצים החברתיים מהקהילה המדעית, פועלת גם תכונה אנושית מאוד של מדענים יחידים. אני קורא לזה 'חוק המכשיר', ואפשר לנסח אותו כך: תן לילד קטן פטיש, והוא יגלה שכל מה שהוא פוגש דורש מכה. אין זה מפתיע לגלות שמדען מנסח בעיות כך שפתרונן ידרוש בדיוק את הטכניקות שהוא עצמו מיומן בהן במיוחד". הפסיכולוג ההומניסט אברהם מַאסְלוֹ הוסיף בפסיכולוגיה של המדע: "אני מניח שזה מפתה, אם הכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, להתייחס לכל דבר כאילו היה מסמר". זה קשור מאוד לרעיון הקיבעון המתודולוגי, המתרחש כאשר חוקרים מתקבעים על שיטה אחת לאיסוף נתונים או לניתוחם, ללא קשר להתאמתה לבעיית מחקר נתונה. אם אתה פעיל אקלים, כל האסונות נובעים משינויי אקלים מעשה ידי אדם. אם את פמיניסטית רדיקלית, הפטריארכיה והגבריות הרעילה אשמות (אין פלא אולי ששינויי האקלים הואשמו בגבריות רעילה). אם אתה חבר בכת הגיוון, ההכללה והשוויון, מטבע הדברים כל התחלואים נובעים מהיעדר גיוון, הכללה ושוויון. אם אתה חבר במפלגה הדמוקרטית, כל הבעיות מקורן בדונלד טראמפ.

בפילוסופיה של המדע, עקרון "התער של אוקאם" פירושו שכאשר יש הסברים שונים לאותה התופעה, שהם בעלי הסתברות שווה, יש להעדיף את ההסברים הפשוטים על פני המפותלים (מגן שימושי מהאפיסטמולוגיה השגויה של סיבתיות מזויפת). בעקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע קבע סר אייזק ניוטון: "אל לנו להכיר בסיבות נוספות לאלה שנכונות ומספקות כדי להסביר את הופעת של הדברים הטבעיים. לכן אומרים הפילוסופים שהטבע אינו עושה דבר לשווא, והשווא רב יותר כשהתועלת פחותה; כי הטבע מרוצה מהפשטות וסולד מפאר הסיבתיות המיותרת". הבעיה עם מי שנופלים במלכודת שש הדרגות של הסיבתיות המזויפת היא שהם יוצרים רצפים ארוכים של נתיבים סיבתיים הזויים. לעיתים זה הכרחי כשאתה מבקש לפרסם קשקושים פרוגרסיביים שקריים בעליל.

גבולות פתוחים – הגיוון הוא כוחנו

מכל הסיסמאות הבוטות של ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, הוא ידוע במיוחד במנטרה "הגיוון הוא כוחנו". נראה שהוא מאמין שכל בעיה תיפתר בשינון סיסמאותיו עד שהבעיה תיעלם. הגדלת הגיוון היא הפתרון לכל האתגרים: הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים, הסביבתיים או הביטחוניים. כל שעליך לעשות הוא להכפיל את המגוון התרבותי, האתני והדתי של זרם המהגרים האדיר לקנדה ולצפות בכולנו מחזיקים ידיים באחווה ובאחדות בעודנו שרים את "אימג'ן" של ג'ון לנון. זהו שוב היגיון היען המחריב את עתיד המערב. יש צורות רבות של העשרה תרבותית, כולל מסעדות עם מאכלים מגוונים, הנובעות מחיים בחברה הטרוגנית ופלורליסטית, אך ערכי התרבות והדת שחלק מהמהגרים מביאים איתם למערב אינם מוסיפים לכוחנו. הם רק זורעים שנאה, אי סובלנות ופילוג. חברי הטוב פרופ' סלים מַנְסוּר העיד על כך ברהיטות בפני ועדת האזרחות וההגירה בבית הנבחרים הקנדי ב-1 באוקטובר 2012:

זרם ההגירה לקנדה מרחבי העולם, ובמיוחד הזרם ממדינות מוסלמיות, פירושו שלחברה הליברלית נוהרים המונים בני תרבויות שאינן ליברליות, במקרה הטוב. אבל אנחנו יודעים ממחקרים ומהתבוננות שעירוב התרבויות הבלתי ליברליות מציב דילמה גדולה ואתגר חסר תקדים לחברות ליברליות כמו שלנו, כאשר אין עוד דרישה מהמהגרים להיטמע בערכים הליברליים המכוננים של המדינה שהיגרו אליה. במקום זאת, מדיניות שגויה ומוטעית לחלוטין של רב-תרבותיות מעודדת את ההפך …

ייתכן שנרצה שרמת ההגירה השנתית לקנדה תימשך כפי שהיא כיום פחות או יותר. אך איננו יכולים להמשיך עם זרם כזה של מהגרים תחת ההסדר הנוכחי של מדיניות הרב-תרבותיות הרשמית, המבוססת על הנחת היסוד שכל התרבויות שוות, כאשר הדבר אינו נכון. המדיניות הזאת היא אתגר חמור, אולי אפילו קטלני, לדמוקרטיה ליברלית כשלנו …

אל לנו לאפשר להתמדה בירוקרטית לקבוע לא רק את המדיניות אלא את הרמה הקיימת של מספר המהגרים לקנדה מדי שנה ואת ארצות מוצאם. יש לנו תקדים של חסימת הגירה באופן בררני ממדינות הגוש הסובייטי בשנות המלחמה הקרה, ועלינו לשקול לעשות זמן מה אותו דבר לגבי הגירה ממדינות מוסלמיות, בהתחשב בעוצמת השיבוש של המטען התרבותי של ערכים לא ליברליים שמיובאים כתוצאה מכך.

במילים אחרות, אנחנו משלהבים תסיסה רבה בארצנו, כמו זאת שחזינו לאחרונה באירופה.

במקרה שאחד מחברי הוועדה ירצה להטיף לי שדעותיי אינן תקינות פוליטית או גרוע מכך, אבקש שהחברים ישימו לב שאני בא לפניכם כמוסלמי דתי שיודע מניסיון, מבפנים, כמה הפכפכה, משבשת, אלימה ומיזוגינית תרבות האסלאם כיום, כמה הייתה כזו במהלך חיי, וכמה היא מאיימת עד מאוד על הדמוקרטיה הליברלית שלנו, שאני מוקיר משום שאני יודע מהו היפוכה.

קשה לטעון שמנסור הוא אסלאמופוב, גזען ותומך עליונות לבנה, בהתחשב בכך שהוא שחום עור, מוסלמי דתי ממוצא הודי. הוא אדם ישר שמכיר בכך שתרבויות אינן שוות בליברליות שלהן.

הרעיון שגיוון חסר מעצורים הוא תרופת פלא שיוצרת חברות יציבות ושלוות הוא אידיוטי. המדע אומר לנו שהומופיליה (משיכה לדומים לנו) תועדה במגוון רחב מאוד של הקשרים חברתיים. לדוגמה, אם הצלחה זוגית היא מטרתכם, המחקרים בעניין ברורים מאוד: בחרו מישהו שדומה לכם. אנחנו גם בוחרים את חברינו בין השאר על סמך הומופיליה גנטית, את הכלבים שלנו על סמך‌‌ הומופיליה מורפולוגית, ואת שותפי הסחר הבינלאומי שלנו על סמך הומופיליה תרבותית. מכאן נובע שבכל הנוגע להגירה, אנשים בעלי ערכים בסיסיים דומים נוטים יותר להסתדר זה עם זה מאשר עם מי שאינם חולקים אותם ערכים. חברה ליברלית קלאסית, מודרנית, פלורליסטית וחילונית תיתקל בתוצאות מרות אם תפתח את דלתותיה בפני אינספור מהגרים שמורשתם הדתית והתרבותית נטועה בעליונות דתית, הומופוביה, שנאת נשים, חוסר סובלנות כלפי מיעוטים דתיים ושנאה מיוחדת ליהודים, ודחיית חופש הביטוי וחופש המצפון. זאת לא "שנאת זרים"; זוהי הכרה במציאות ברורה כשמש.

אלטרואיזם הדדי הוא מנגנון הסתגלותי (המערב מעניק כניסה לפליטים במספר שניתן לניהול מתוך ציפייה מלאה שהם יגמלו לנו באימוץ הערכים החילוניים, הליברליים והמודרניים שלנו); אמפתיה אובדנית אינה כזאת. אל לנו להתפשר על המרקם של החברות המודרניות שלנו כדי לעסוק בהלקאה עצמית תרבותית אדוקה. אני אומר זאת כמהגר קנדי גאה. מי שמטיחים שוב ושוב "גזען!" בכל מי שמבקש לדון במדיניות הגירה הגיונית סובלים מגרסה ערמומית של תסמונת היען הטפילית.

אין קשר לאסלאם

מאז מתקפות הטרור האסלאמיות בארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001, טרוריסטים מוסלמים ביצעו יותר מ-35 אלף פיגועים ברחבי העולם. הפיגועים התרחשו במדינות מגוונות בכל מדד, כולל גזע, מוצא אתני, תרבות, דת, שפה, חיוניות כלכלית ומערכת פוליטית. שום דת אחרת לא התקרבה אפילו מעט לאסלאם בעידוד טרור, בהצדקתו או בתמיכה בו. אך האינטליגנציה הפרוגרסיבית מתעקשת שאף אחד מהפיגועים הללו לא קשור לאסלאם. במקום זאת הוצעו אינספור "סיבות" אחרות לקיומו. לפני שאעמיק בכמה מהסיבות הללו, ראוי לציין שהערפול מתחיל בשימוש במכבסת מילים ובהטעיה פנטסטית לגבי פיגועי הטרור. ככל הנראה, פיגועים הם מעשי אלימות אקראיים וחסרי סיבה; הם רצח המוני נטול אידאולוגיה שקורה ללא סיבה; הם ביטוי של קיצוניות תוצרת בית; הם תופעות של עבריינות או אלימות במקום העבודה; וכפי שממשל ברק אובמה הזכיר לכולנו, הם אסונות מעשה ידי אדם.

האחראים ל"אסונות מעשה ידי אדם" האלה נדחפים כביכול להתקפות הנתעבות הללו מכיוון שהם משוללי זכויות, מודרים, מנוכרים, מבודדים, נואשים או מושפלים. יתר על כן, חסרות להם תקווה, מטרה או מערכות יחסים. הם מפסידנים בחברתם או דחויים במשפחתם. רבים מהם הם "זאבים בודדים". רבים מהם גם צעירים (מי מאיתנו לא נסע בנעוריו לא-רַּקַּה כדי להצטרף לדאעש ולזרוק הומואים מהגגות? זו משובת נעורים). "סיבות שורש" אחרות הן שינויי אקלים, גבריות רעילה, משחקי מחשב אלימים, קולוניאליזם מערבי ואפילו מסעות הצלב (כנראה נקמה היא מנה שעדיף להגיש קרה ממש). למעשה, בעיני הפרוגרסיבים כל דבר – מלבד המובן מאליו, הדוקטרינה המוסלמית – יכול להיות גורם שורש לטרור המוסלמי. יש להגן על האמונה האצילית בכל מחיר.

כיצד חולי תסמונת היען הטפילית מגינים על האסלאם

יש אינספור הטיות קוגניטיביות שהסובלים מתי"ט נכנעים להן בניסיונותיהם הנואשים לדחות כל ביקורת כנה על האסלאם. בני אדם פיתחו העדפה לסמוך על אמיתותן של אנקדוטות אישיות על פני נתונים מצטברים "קרים". אנחנו חיות שמספרות סיפורים, ולכן לחוויותינו האישיות יש משקל רב בעיצוב השקפותינו על העולם. עכשיו דמיינו שאני מוסלמי שגדל אצל הורים אוהבים, אדיבים וסובלניים. הם מעולם לא ביטאו אפילו מעט שנאת יהודים בחייהם. הם חברים מכובדים במסגד שלהם. לאדם כזה קל מאוד לטעון שהוריו מדגימים את האסלאם האמיתי. זה מניב שתי צורות של היגיון יען. האחת היא שקר "לא כל המוסלמים" ("אבי, אחי, דודי או החבר שלי אחמד הוא מוסלמי, והוא אדם אדיב, שלו, סובלני וליברלי מאוד") והאחרת היא כשל חד-הקרן המוסלמי ("אבל האסלאם האמיתי היא דת פמיניסטית שאוהבת יהודים והומואים, והיא תומכת בחופש המצפון"). האסלאם הוא מערכת אמונות. מוסלמים רבים בוחרים את החלקים שהם רוצים לדבוק בהם ודוחים את החלקים שהם רואים כבעייתיים. אם חברכם אחמד אוכל חזיר ושותה ויסקי, זה לא אומר שהאסלאם מתיר את ההתנהגויות האלה. באופן דומה, כפיית המוסר האישי שלך על הדת שלך אינה משנה את תוכנה. אם ההורים המוסלמים שלך לימדו אותך לאהוב ולכבד יהודים, זה לא אומר שהאסלאם מוקיר יהודים.

חברה יהודייה קנדית יצרה איתי קשר בדוא"ל ב-2010 כדי שאעזור לה להבין טוב יותר את האסלאם (בפרט, היא בקשה לדעת אם הוא מכיל דוקטרינות של שנאה). באותה העת הייתה לה חברה, אישה מוסלמית מקסימה כנראה, שלמדה באוניברסיטה מובילה בקנדה. כפי שקורה בדרך כלל לאנשים שחלו בתי"ט, חברתי התקשתה ליישב בין הקשר האישי שלה עם מוסלמית ליברלית ושוחרת שלום ובין העדויות ההולכות וגוברות לכאוס העולמי האינסופי שנגרם בשם האסלאם. בין השאר שלחתי לה לקט קטעים המדגימים את שנאת היהודים העמוקה בחברות אסלאמיות: ילדים, פוליטיקאים, אימאמים, אנשי דת ואנשי טלוויזיה פולטים שנאה כמעט בלתי נתפסת וקוראים לרצח עם. למרבה הצער, היא וחברתה הגיבו בנחשול קלישאות: בכל הדתות יש קיצונים אלימים, התנ"ך מכיל קטעים אלימים, רוב המוסלמים הם אנשים נחמדים. טיעוניהן הסתכמו באפולוגטיקה חסרת היגיון, והיא סיימה את אחת משיחות הדוא"ל המתוחות שלנו במילים: "אתה מתחיל להישמע פנאטי בעצמך, גד". למרבה הצער, היא בהחלט לא היהודייה ה"פרוגרסיבית" היחידה שעוסקת בחשיבה מופרעת כל כך בכל הנוגע לאסלאם.

אסטרטגיית ההכחשה שננקטה כאן היא הגנה פרוגרסיבית נפוצה מאוד על האסלאם. בהצביעם על מציאות מכוערת במקומות אחרים, הפרוגרסיבים מקווים לפטור את האסלאם מביקורת. הכשל "בכל הדתות יש קיצונים" מוליך שולל עד מאוד. נכון שמספר זעום של נוצרים השתמשו באמונתם כהצדקה לתקוף שירותי הפלות בארצות הברית ב-25 השנים האחרונות. אך אנשים בעלי מוח מתפקד מכירים בכך שהיקף התופעה חשוב. האסלאם אינו מחזיק במונופול על אלימות אידאולוגית, אך הוא בהחלט תורם לאלימות הרבה יותר מאשר, למשל, מאמיני הג'ייניזם הקיצונים (שהיו משתמשים במטאטא כדי להבטיח שלא ידרכו בטעות על נמלים). גם אִגרוּף וגם באולינג הם ענפי ספורט, ובכל זאת איננו מניחים שהם יניבו פציעות בסבירות שווה. הדתות אינן שוות ביכולתן להתמודד עם אלימות ושנאה רצחנית. מי שאומר אחרת טועה ללא תקנה או עוסק ברמאות ענפה. שתי הכחשות פופולריות אחרות הן "אבל מה לגבי מסעות הצלב?" ו"אבל גם בתנ"ך יש קטעים אלימים". מסעות הצלב היו תגובה למאות שנים של תוקפנות אסלאמית, והם התרחשו בזמן ומקום מוגבלים מאוד, לפני אלף שנה כמעט. לגבי התנ"ך, אפשר לספור על יד אחת את האנשים שהשתמשו בקטעים אלימים מספר דברים כדי להצדיק פעולות טרור במאה ה-21. מצד שני, אינספור ג'יהאדיסטים ברחבי העולם משתמשים בדוקטרינה האסלאמית כדי להצדיק את מעשיהם האלימים. קנה המידה משנה.

תחבולה קלאסית נוספת המשמשת את האפולוגטיקה של הטרור המוסלמי היא הכשל המכונֶה "שום סקוטי אמיתי". הם טוענים שמדינות מוסלמיות שלמות, ממשלות מוסלמיות והוגים מוסלמיים מובילים הם נציגים "מזויפים" של האמונה האמיתית. אם אתה מצביע על חוקי השריעה בסעודיה, התשובה היא שהם לא מייצגים את האסלאם האמיתי. באופן דומה, המולות של איראן כנראה אינם מייצגים את האסלאם האמיתי. אוסאמה בן-לאדן היה מוסלמי "מזויף". מוסלמים "מזויפים" אחרים הם חאג' אמין אל-חוּסֵיינִי (המופתי של ירושלים, שהיה ביחסי ידידות עם אדולף היטלר), השייח' חסן אל-בָּנָא (מייסד האחים המוסלמים), האייתוללה חוּמֵיינִי (מנהיג המהפכה האיראנית ב-1979), השייח' יוסוף אל-קַרְדָאוִוי (בלי ספק התאולוג הסוני המוביל כיום), והח'ליף אבו בכר אל-בגדדי (המנהיג המנוח של דאעש). זוכרים את חבר שלכם אחמד, שהוא הומו, אוכל חזיר ושותה קוניאק? הוא מוסלמי אמיתי; כל האחרים "מזויפים". הכחשה היא מלכודת חזקה מאוד.

הסובלים מתי"ט משתמשים גם באסטרטגיית "ספירלת הדה-לגיטימציה האינסופית", שנועדה לדה-לגיטימציה של המותחים ביקורת על האסלאם. לגבי רוב תושבי המערב, נדרשת שאלה אחת בלבד כדי לפוסלם ממתיחת ביקורת על האסלאם: האם אתה מדבר ערבית? אבל שאלות אחרות עשויות לכלול: האם גדלת במזרח התיכון? האם אתה מוסלמי? האם אתה מבין בפילולוגיה של הקוראן? האם אתה חאפיז (אדם ששינן את הקוראן בשלמותו)? האם למדת באוניברסיטת אל-אזהר (המוסד הנחשב למוביל האסלאם הסוני)? אתה אימאם? או, אם כל השאר נכשלו: האם אתה אחד מבני הלוויה הנאמנים של מוחמד? לא? טוב, אז שתוק. אין לך זכות לבקר את האמונה האצילית. בהתחשב בכך שערבית היא שפת אמי ושאני מלבנון, נדרש יותר זמן לעשות לי דה-לגיטימציה. לרוב המערביים אין סיכוי נגדה.

אסטרטגיית דה-לגיטימציה עדינה יותר היא להסיט כל בחינה ביקורתית של האסלאם באמצעות קלישאה היסטורית. לדוגמה, "כיצד אתה מסביר את הדו-קיום השלו של מוסלמים, יהודים ונוצרים באנדלוסיה במאה ה-15?" תשובה אחת – מקובלת לחלוטין – היא: "ובכן, זו הייתה אנדלוסיה במאה ה-15. בואו נדבר על היום". אבל רוב הקלישאות ההיסטוריות שהפרוגרסיבים הציגו הן שגויות, וגם העידן האנדלוסי של דו-קיום שלו לכאורה הוא מיתוס היסטורי. בני עַם הספר (יהודים ונוצרים) נסבלו לפעמים כאזרחים סוג ב' אם לא ג', אבל הם היו צריכים לדעת את מקומם במרקם הגדול של החברה האסלאמית. הם החזיקו במעמד של ד'ימי, דבר שדרש מהם לדבוק בחוקים מסוימים, לרבות תשלום הג'יזיה (מס הגנה). בחברות המוסלמיות, מי שאינם מוסלמים נסבלים עד שהם לא – ובשלב הזה כדאי לברוח מהר ככל האפשר. אתה אף פעם לא יודע מתי זה יקרה, אבל אתה יודע שהתקף הלב ממשמש ובא נמצא ממש מעבר לפינה. המשפחה שלי חיה בלבנון בביטחון יחסי – עד שנאלצנו להימלט על נפשנו.

בשאיפה להיראות עמוקי-הבחנה, אקדמאים רבים יטענו שתופעה מסוימת (כמו הג'יהאד העולמי) נובעת ממגוון רחב של גורמים מקושרים ומשורשרים המייצגים בעיה מורכבת ורבת גורמים. אני קורא לזה "אסטרטגיית השרשור". תכופות לעגתי לצורה הזו של דו-פרצופיות אינטלקטואלית. בכל פעם שהתרחש פיגוע טרור נוסף שמבצעיו צעקו "אללה אכבר", הזכרתי לאנשים (באופן סאטירי) שהמניעים האמיתיים של הטרוריסטים אולי לא ייוודעו לעולם, אבל הם כנראה נובעים ממפגש של גורמים פלאו-בוטניים, סוציו-תרבותיים, ביו-פוליטיים, נוירו-פיזיולוגיים, פסיכו-כלכליים, הטרו-היסטוריים, גאו-אורגניים ואתנו-קטוגניים. ככל שתוכלו לפזר יותר מונחים מופרכים, כך תגדל האשליה של הסבר מעמיק.

אויבי התבונה וחובבי ה"ניואנסים" אוהבים גם להשתמש במכבסת מילים כדי להסוות מציאות בלתי תקינה פוליטית עד כדי כך שאי אפשר אפילו לציין אותה. לפיכך, המערב אינו נלחם בטרור האסלאמי, אלא אנו נלחמים בקנאות המיליטנטית האלימה הקיצונית מעשה ידי אדם (האידאולוגיה האיומה המכונה קמאקמי"א). בעלי יושרה רבה יותר יודו שהאלימות קשורה לאסלאם, אבל הם ישתמשו באלגוריתם ה"איזם" כדי לחטא את המציאות: האלימות לא נובעת מהאסלאם, אלא מהאסלאמיזם. זה לא אסלאם אלא ג'יהאדיזם, והביזם או סלָפיזם. לחלופין, הם יציבו מילה ממַתנת שתבחין בין האסלאם לאסלאם הרדיקלי או הקיצוני. לרבים יש סלידה חזקה מהטחת האשמות ישירות באסלאם, מכיוון שהם מרגישים שהכללה כזאת תיראה גסה או לא סובלנית. הם מעדיפים להימנע מהתייחסות לאסלאם ולהטיל את האשמה על גרסה "מעוותת" כביכול של האמונה. למעשה, המציאות היא שלאסלאמיזם אין ספרי קודש שונים מאלו של האסלאם. האסלאמיזם, האסלאם הפוליטי, הוא רכיב אינטגרלי של הדת. למרבה המזל, רוב המוסלמים מתעלמים מהחלקים הפחות נעימים של הדת שלהם, אבל זה לא אומר שהם פועלים לפי גרסה אמיתית יחידה ומדומיינת של אסלאם. אם מרדכי רובינשטיין בוחר לאכול בשר חזיר ושרימפ, הוא לא פועל לפי צורה ליברלית יותר של יהדות. הוא פשוט מתעלם מחוקי הכשרות שקשה לו מדי לעמוד בהם מבחינה קולינרית.

בהתמודדותם עם אופיין הבלתי נעים של דוקטרינות אסלאמיות רבות, פרוגרסיבים טוענים שאי אפשר להתייחס אליהן ברצינות מכיוון שפרשנות הטקסט (הרמנויטיקה) היא תרגיל סובייקטיבי, ומצוות האסלאם הברורות מאוד שדורשות רצח עם רווי שנאה, כך אומרים לנו, תורגמו לא נכון, פורשו לא נכון והובנו לא נכון (אני מכנה זאת "השילוש הקודש של האפולוגטיקה"). באמצעות הפילוסופיה הפוליטית של רב-תרבותיות, הסובלים מתי"ט נמנעים מביקורת על מנהגים תרבותיים ודתיים מתועבים ממש, כמו מילת נשים, נישואי קטינים ורצח על כבוד המשפחה, במסווה של יחסיות מוסרית ותרבותית. מתברר ששגוי ליישם עקרונות מוסר אוניברסליים בהערכת צוויה של חברה נתונה. לכן מבקרים מערביים שותקים, ולעיתים תומכים במפורש במנהגים תרבותיים ודתיים שאלמלא כן היו נתקלים בגינוי כלל עולמי, מכיוון שיהיה "גזעני וקנאי" לפקפק במסורות של אחרים. ואכן, לפני שהפך לראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו הכריז שהוא כועס יותר על כך שאפשר להכריז על מנהגים כאלה כברבריים מאשר על המנהגים עצמם.

פמיניסטיות מערביות רדיקליות מאפשרות התעללות מחרידה בנשים תחת תפיסה מוטעית דומה של יחסיות תרבותית. לפי תפיסת עולמן המפותלת, הבורקה, הניקאב והחיג'אב הופכים לסמלי העצמה נשית, והביקיני מתפרש כסמל לדיכוי פטריארכלי. באמצעות מדרג הקורבנות, הסובלים מתי"ט מסרבים לבקר את האסלאם כי זה יהיה "מגעיל וגזעני" (אם להשתמש במילים הידועות לשמצה של בן אַפְלֶק). במקום לבקר את האסלאם, הם מעריצים את כל המוסלמים כאצילים, שלווים ואדיבים מטבעם, ביטוי חדש של מיתוס הפרא האציל (כל האנשים החומים הם מקסימים ואילו האדם הלבן אשם בכל תחלואי העולם).

שיתפתי פעם בעמוד הפייסבוק האישי שלי סרטון של אסטרונום עיראקי שטען שלפי כתבי הקודש המוסלמיים, כדור הארץ אכן שטוח. קיבלתי תשובה זועמת ממדענית "פרוגרסיבית" מערבית לבנה, שהטיפה לי על ששיתפתי סיפור כזה. לדעתה אנחנו צריכים להיות נחמדים יותר למוסלמים. עמיתתי למחקר המדעי לא זעמה על השטויות שהבחור העיראקי הזה פולט, אלא כעסה עליי משום ששיתפתי את הטמטום שלו. בניסיון להיות תקינה פוליטית, היא הייתה מוכנה להרוג את האמת.

בספרו זה פוגעני! התייחס סטפן קוֹלִינִי לרצון הפרוגרסיבי המוטעה להגן על קבוצות מסוימות מביקורת שווה.

טיעונים דומים חלים על הניסיונות לפטור את דעותיה או טעמיה של קבוצה מהערכה מנומקת ומשיקול דעת מדוד. אף שייתכן שהם מונעים מכוונות טובות, כל הניסיונות האלה הם, בסופו של דבר, מתנשאים. הם מניחים שבנושא נתון, מי שנמצאים ב"מיעוט" מקופח (כולנו במיעוט בנושאים מסוימים) זקוקים – לצד המאמצים לתקן את קיפוחם – להגנה נוספת, כך שאמונותיהם היקרות להם ביותר לא ייבחנו בקפידה. זה למעשה מעמיד חברה דו-שכבתית מבחינה אינטלקטואלית, כשה"מבוגרים" מחליטים לא רק מה אפשר להגיד או לא להגיד מול הילדים, אלא גם מי ייחשבו לילדים מלכתחילה. בסופו של דבר מקובל לבקר, ללעוג או להעליב את מי שנחשבים בעלי זכויות יתר, אך לא את מי שנחשבים למיוחסים פחות – מצב של א-סימטריה מוסרית שמאכּל את הכבוד והשוויון.

האם חוקי השריעה תואמים את אמות המידה המשפטיות של המערב?

אם הייתם נדרשים לציין את מערכת המשפט המנוגדת ביותר לזו האמריקנית, השריעה הייתה מועמדת מובילה. ובכל זאת, רבים מהסובלים מתי"ט יטענו אחרת. מערביים רבים עלולים להירתע מהעונשים הגופניים הקשים במיוחד של השריעה על גנבה (כריתת יד) וניאוף (סקילה). אתם עשויים לחשוב שמעמדן הנמוך של נשים בכל הנוגע לתוקף עדותן המשפטית או לזכויות ההורשה שלהן (חצי משל הגברים) עשוי להיראות גרוטסקי לבעלי רגשות מערביים. אין ספק שרוב בני המערב יחשבו שזה אכזרי ובלתי צודק להפליא, אם לא מטורף, שחוקי השריעה דורשים מקורבן אונס להיתמך בעדות ראייה של ארבעה גברים כדי שטענתה תיחשב לאמינה.

אבל חוקי השריעה מנוגדים לאמות המידה המשפטיות המערביות גם ברמה עקרונית יותר, מכיוון שהאסלאם דוחה את הרעיון המערבי של צדק נטול פניות המיושם באורח הוגן ללא קשר לזהותו של הפרט. לפי השריעה, העונשים מופעלים בהתאם לזהות הקורבן והמבצע. גבר יהודי שהורג גבר מוסלמי נשפט אחרת מגבר מוסלמי שהורג גבר יהודי. חוק השריעה קובע במפורש שאין לנקוט שום פעולת תגמול כשמוסלמי הורג אדם שאינו מוסלמי, והפיצויים תלויים בזהות הצדדים:

04.9 (א: עבור הפסיקות מטה, מכפילים את השבר הנקוב בפיצוי המתאים לסוג הכוונה לגרום מוות או פציעה ולנסיבות רלוונטיות אחרות שקובעות את סכום הפיצוי של מוסלמי זכר (ראה 04.2-6 ו-04.13)).

הפיצוי עבור מותה או פציעתה של אישה הוא מחצית מהפיצוי המשולם על גבר.

הפיצוי המשולם עבור יהודי או נוצרי הוא שליש מהפיצוי המשולם על מוסלמי.

הפיצוי המשולם עבור זורואסטרי הוא החלק האחד מ-15 מהפיצוי על מוסלמי.

זה מה שעושה פוליטיקת זהויות למערכת משפטית – וזוהי אמת המידה שהפרוגרסיבים דבקים בה. גברים יכולים להיות סקסיסטים, אבל נשים לא. לבנים יכולים להיות גזענים, אבל שחורים לא. השיח המותר תלוי בזהות ובנאמנות הפוליטית. גבר שמרן, סטרייט, נוצרי ולבן צריך לסתום את הפה ולתת את הבמה לאישה הטרנסית, הילידית, המוסלמית, הפרוגרסיבית, של צבע. דע את מקומך, גבר לבן. אל תדבר לפני שהותר לך. לפיכך, גם השריעה וגם פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית דבקים באותו עיקרון. ההשלכות של ההתקפה הבסיסית הזו על זכויות הפרט מתבטאות אחרת בשתי הסביבות, אך הלך הרוח זהה כמעט. ההבדל היחיד הוא שהפרוגרסיבים תומכים ברעיון השוויון, שלא מופיע כלל בשריעה. ובכל זאת, שוויון פרוגרסיבי הוא סוג מיוחד של שוויון. הוא תואר באופן הטוב ביותר במילותיו האלמותיות של ג'ורג' אורוול בחוות החיות: "כל החיות שוות, אך יש כאלו אשר שוות יותר מאחרות".

אִפְיוּן הוא גזעני!

את קיץ 1983 וקיץ 1984 ביליתי בישראל, שרבים מבני משפחתי המורחבת מתגוררים בה. באחת הנסיעות עוכבתי בגבול ובסופו של דבר נקראתי לחקירה, כי הייתי צעיר יליד לבנון. ניסיתי להסביר שאני יהודי לבנוני עם משפחה ענפה בישראל. הסוכן הישראלי כתב את שמות בני משפחתי (שמו של אחי הבכור הוא משה, וגם שמי הוא מקראי), שאל אותי בעברית אם אני יהודי, והעניין נפתר במהירות. ב-1999 חזרתי לישראל כדי להציג מאמר בכנס. באותו ביקור יצאתי לחופשה קצרה בדהב (בסיני המצרית). כשחזרתי לישראל, נחקרתי שוב. הסוכן הישראלי ביקש הוכחה שאני מרצה ודוקטור, ועל כך השבתי שאני לא נוהג לשאת איתי את הדוקטורט שלי, אבל העניין נפתר במהירות.

לאחרונה, סמוך יותר למולדת, עוכבתי בגבול האמריקני במשך יותר משעה כשניסיתי לפלס את דרכי לאוניברסיטת קלרקסון כדי להרצות בה. נסעתי עם אשתי וביתי הצעירה (שהייתה אז בת שנתיים). העיכוב היה לא נעים, אבל בסך הכול לא חמור במיוחד. אני מעלה את התקריות האלו כדי לשאול שאלה: האם הישראלים והאמריקנים הם גזענים נוראים שמתעמרים באדם מזרח תיכוני תמים שעורו בצבע זית? האם הם שונאי זרים מרושעים העוסקים באפיון מפלה? התשובה היא חד-משמעית "כן" – אם חליתם בתי"ט. התשובה היא "לא" אם יש לכם מוח מתַפקד.

אם סמטה חשוכה מקצרת את דרככם הביתה, האם מידת הסבירות שתלכו בסמטה זו משהבחנתם שמסתובבים בה ארבעה גברים צעירים שונה ממידת הסבירות שתלכו בה משהבחנתם בארבע נשים מבוגרות? השכל הישר יאמר שאתם מבינים שגברים צעירים נוטים להיות מסוכנים יותר מנשים מבוגרות, ואולי תלכו בדרך אחרת אם תראו את הצעירים. זה לא הופך אתכם לסקסיסטים או גילניים. רוב הגברים הצעירים אינם אלימים, אבל יש סיכוי גדול יותר שהם יהיו אלימים, וזה מצדיק את החשש. כבר ב-1993 גזען לבן נוראי השמיע את המילים המושמצות הבאות: "אין דבר שכואב לי יותר בשלב הזה בחיי מאשר ללכת ברחוב ולשמוע צעדים, לחשוב שזה שוד, ואז להביט מאחוריי ולראות אדם לבן, ולהרגיש הקלה". אוי, רגע, לא. מי שאמר את זה לא היה האשף הגדול של הקו-קלוקס-קלאן, אלא לא אחר מאשר הפעיל האפרו-אמריקני ג'סי ג'קסון. האם הכומר ג'קסון סובל משנאה מופנמת נגד הגזע שלו? או שאולי הוא מזהה דפוסי עבריינות מבוססי גזע המבוססים על נתונים מצטברים ומגיב בהתאם?

בסמסטר הראשון שלי כדוקטורנט באוניברסיטת קורנל, קראתי את רצח, ספר שחיברו שניים ממובילי הפסיכולוגיה האבולוציונית, והוא השפיע עמוקות על הקריירה המדעית שלי. מחבּריו משתמשים בעדשה האבולוציונית כדי לנתח מגוון התנהגויות פליליות, כולל התעללות בילדים ואלימות במשפחה. שתיים מהמסקנות העוצרות נשימה שעולות מהניתוחים הן שהדרך הטובה ביותר לחזות פגיעה בילד (סבירות רבה פי מאה) היא אם הילד גדל עם הורה חורג (מה שמכונה "אפקט סינדרלה"); וכן שהאדם המסוכן ביותר בחייה של אישה הוא בן זוגה. בפרט, גברים נוטים לנקוט אלימות כשהם חושדים בבגידה או מגלים אותה. אלו הן עובדות אוניברסליות שמתעלות מעל התרבות והזמן, בדיוק משום שהן נטועות בחשבון אבולוציוני המעצב יסודות אפלים של הטבע האנושי המשותף שלנו. לא מפתיע לפיכך שכאשר המשטרה חוקרת רצח של אישה, האדם הראשון שהם חושדים בו הוא בן זוגה. הם יודעים היטב שרוב הגברים לעולם לא ירצחו, אבל המשטרה גם יודעת (מניסיון אם לא ממחקר) שהחשד בהם מוצדק. באופן דומה, אפקט סינדרלה מתקיים על אף קיומם הברור של הורים חורגים אוהבים ודואגים. אנקדוטות אישיות אינן פוסלות את המציאות הסטטיסטית. המוח שלנו הסתגל לזהות חוקיות סטטיסטית בסביבה שלנו. פעולה בהתאם לידע הזה אינה גזענית או מלאת שנאה; היא ניצבת בבסיס ההכרה האנושית. הפליה, במובן של הבחנה ששורשיה במציאות הסתברותית, היא אנושית. אפיון הוא אנושי.

מי שנדבקו בתי"ט דוחים את ההיגיון הזה. במקום זאת, מתוך הרצון לדבוק בעקרונות "המציאות היא גזענית" של הפרוגרסיביות, הם מסרבים להשתמש באפיונים כי מדובר באפליה (במובן הפוגעני של המילה). הם שייכים למה שההומוריסט הפוליטי אוון סָאיֶט כינה "כת חוסר ההבחנה". לכן נבחרה באקראי ביתי, כשהייתה בת שנתיים, לבדיקה ביטחונית יסודית בנמל התעופה של מונטריאול בדרכה לדרום קליפורניה ב-2011. לכן הסיכוי שקבוצה של נזירות קשישות תיבחר לבדיקה ביטחונית זהה לסיכוי שהבודקים יבחרו בקבוצת צעירים מפקיסטן, תימן וסוריה שנוסעים יחד. בארץ חדי הקרן, לכל האנשים יש סבירות זהה להיות טרוריסטים. אם אתם חושבים אחרת אתם גזענים רוויי שנאה. תי"ט היא מחלה נוראה של המוח האנושי.


מיוחד למנויי מידה! רכשו את הספר ב-60 ש"ח בלבד. פרטים נוספים באזור האישי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. דוקטור אנדרו מולדן:
    איננו צריכים לחסן עבור כל הפתוגנים על פני כדור הארץ, מכיוון שכל הפתוגנים מעוררים מחלות ומוות ונכות באמצעות מנגנון משותף יחיד.
    המנגנון הזה הוא זה שצריך לטפל בו לפי הצורך. עכשיו ניתן לעשות זאת – תמיד היה ניתן לעשות זאת.
    תיאוריית החיידקים של לואי פסטר הייתה בדיוק זה, תיאוריה. בני דורו, ד"ר אנטואן בשמפ וד"ר רודולף וירצ'וב, היו קרובים יותר לאמת באשר לסיבת המחלה.
    באופן מדהים, זה אומר שהרבה ממה שאנחנו עושים ברפואה המערבית הוא שגוי, אנחנו עוסקים ברפואה במצב של בלבול בין סיבה לתוצאה וגורמים ליותר נזק, גלובלית, מתועלת – כבר למעלה מ-200 שנה!
    Dr. Andrew Moulden
    https://vactruth.com/…/dr-andrew-moulden-interview-what…

    1. דוגמה מצוינת לתי״ט.
      לא רק שיש שפע ראיות לצורך במלחמה בחיידקים (ובגורמים נוספים) ולהשפעתם אלא שהעובדות פה אינן אפילו נכונות:
      אמת שפסטר (שחקר את השפעת החיידקים ואת המורך להילחם בהם) ובשמאפ(שחקר את חשיבות השמירה על אורח חיים בריא) הדגישו חלקים שונים של השמירה על הבריאות אבל שניהם גם הודו שיש אמת בשני הצדדים והמציאות היא שילוב שלהם. ואכן בכך דוגלת המערכת הרפואית.