קץ עידן סייקס-פיקו: מפה חדשה למזרח התיכון

בספרם משנת 1994 הציגו שמעון פרס ואריה נאור את חזונם ל'מזרח תיכון חדש', אך התעלמו מהבעיות המובנות שנוצרו בעקבות החלוקה המלאכותית של האזור, מהסיבות שיצרו אותן ומהפתרונות האפשריים להן.[1]

במאמרו 'הרהורים על חלוקה מחדש של מפת מזרח התיכון', כתב החוקר האמריקאי רובין רייט: "מאה שנה אחרי שההרפתקן-סוחר-דיפלומט הבריטי, סר מארק סייקס, והשגריר הצרפתי פרנסואה-ז'ורז פיקו חילקו את האזור, הלאומנות מושרשת בדרגות שונות במדינות אשר בתחילה הוגדרו בהתאם לטעמים קיסריים ואינטרסים מסחריים (בריטיים וצרפתיים) ולא בהיגיון".

המומחה להיסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון, פרופסור ברנרד לואיס, מהחוקרים המשפיעים ביותר בתחום מאז מלחמת העולם השנייה, היה אחד הראשונים שהצביע על הפתרון האפשרי לבעיות של המזרח התיכון המודרני. במאמרו "חשיבה מחדש על המזרח התיכון", חזה פרופסור לואיס כי במזרח התיכון יתחיל תהליך ההתפוררות של המדינות הקיימות ויבוא סוף לרעיון של "הפן-ערביות". כך הסביר פרופסור לואיס:

"רוב המדינות במזרח התיכון (מצרים – חורגת מכך באופן ברור) הן מבנים מלאכותיים אשר נוצרו לא מזמן והן חשופות לתהליך של ריסוק. במקרה של היחלשות משמעותית של השלטון המרכזי, לא קיימת במדינות אלו חברה אזרחית אמיתית, אשר יכולה לשמור במשותף על המערכת הפוליטית, אין תחושה אמיתית של זהות לאומית משותפת או נאמנות למדינת הלאום החזקה מכל דבר אחר. במקרה כזה, המדינה מתפוררת…, כאשר היא מוצאת עצמה בתוהו ובוהו של סכסוכים, איבה, כתות, שבטים, אזורים ומפלגות נלחמות".

כתחליף לחלוקתו המלאכותית של המזרח התיכון הציע פרופסור לואיס מפה המבוססת על היסודות האתניים והדתיים המאפיינים את התושבים המתגוררים בו.

גרסה שונה של רעיון 'המזרח התיכון החדש' הוצגה ב-21 ביולי 2006 בתל אביב במסיבת העיתונאים של מזכירת המדינה קונדוליסה רייס. כדבריה: "מה שאנחנו רואים היום מייצג למעשה את תחילת חבלי הלידה, כאשר כתוצאה ייוולד 'המזרח התיכון החדש'. יחד עם כל מה שאנחנו עושים או נעשה, אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שאנו נעים לכיוון מזרח התיכון החדש הזה, ולא נחזור לישן".

ביוני 2006 בכתב העת הצבאי האמריקאי פורסם המאמר של הקולונל ראלף פיטרס מהמטה הכללי של צבא ארה"ב שכותרתו הייתה "גבולות הדמים – איך המזרח התיכון יוכל להיראות טוב יותר". לדברי הקולונל פיטרס:

"הגבולות הבינלאומיים מעולם לא היו הוגנים באופן מוחלט. לעומת זאת, מידת העוול שהם מביאים לאלה שאותם הם מאחדים או מפרידים, מכילה בתוכה את ההבדל העצום. לעתים קרובות זהו ההבדל בין החירות לדיכוי, בין סובלנות לאכזריות, בין שלטון החוק לטרור ואפילו בין מלחמה לשלום.

הגבולות השרירותיים והבלתי הוגנים ביותר היו קווי החלוקה באפריקה ובמזרח התיכון. הגבולות, שאותן שרטטו האירופים (שסבלו רבות כאשר ייצבו את הגבולות שלהם עצמם) מתוך אינטרסים שלהם בלבד, שנקבעו למדינות אפריקה, ממשיכים להיות הגורם למותם של מיליוני תושבים מקומיים. הגבולות הלא צודקים במזרח התיכון הביאו, כפי שהתבטא צ'רצ'יל, ליותר בעיות מכפי שניתן לחוות במקום אחד. אם גבולות אלה יישארו ללא שינויים משמעותיים, אזי לעולם לא נראה את המזרח התיכון שלו יותר".

קולונל פיטרס טוען כי שינוי הגבולות בהתאם להרכב האתני והדתי של האוכלוסייה יפתור את הבעיות של המזרח התיכון המודרני באופן יסודי. "ובאשר לאלה שמסרבים לחשוב 'על משהו שלא יעלה על הדעת' וטוענים כי לא ניתן לשנות את הגבולות, וזהו זה. כדאי להזכיר להם שבמשך מאות בשנים הגבולות מעולם לא חדלו להשתנות. הגבולות מעולם לא נשארו אותו הדבר, גבולות רבים, החל מקונגו דרך קוסובו ועד לקווקז, משתנים אפילו עכשיו (כמה שהשגרירים והנציגים המיוחדים ינסו להסיט את עיניהם בהעדיפם להתמקד בברק של כנפיהם). אה, ועוד סוד קטן אחד ומלוכלך אחר של היסטוריה בת 5000 שנה: הטיהור האתני עובד".

התכנית הציעה לפצל את עיראק לשלוש מדינות ולהעביר חלקים נרחבים משטחי טורקיה, איראן וערב הסעודית למדינות עצמאיות חדשות.

הצעתו של הקולונל פיטרס מבקשת לתקן את הפגיעה בזכות להגדרה עצמית של העמים הגדולים באזור, כמו הכורדים, האזרים, הבאלוצ'ים והערבים, אך היא עדיין רחוקה מלהיות מושלמת.

כעת נבדוק איך יכולה להשתנות מפת מזרח התיכון בחלוקתו לפי הרכבו האתני והדתי.

סוריה

לאחר מלחמת העולם הראשונה העניק חבר הלאומים לצרפת ולבריטניה את המנדט למשול בשטחים הדרומיים של האימפריה העות'מאנית לשעבר בהם הרכב האוכלוסייה מורכב כפסיפס רב הפנים של עמים השונים.

בשנת 1920, חילקה צרפת את שטחי המנדט שלה על פי ההרכב האתני והדתי של האוכלוסייה לארבע מדינות נפרדות: לבנון רבתי ובה רוב האוכלוסייה היה נוצרי, המדינה העלאווית, מדינת חלב עם האוכלוסייה המעורבת הכוללת ערבים, כורדים וטורקמנים ומדינת דמשק של הערבים הסונים. בנוסף לכך, בשנת 1921 יצרה צרפת את המדינה הדרוזית, ג'בל אל-דרוז, וגם אזור מופרד נוסף – סנג'ק אלכסנדרטה בו רוב האוכלוסייה היה טורקי.

אך כבר בשנת 1922 סיימה צרפת את הניסוי הקצר במתן הזכות להגדרה העצמית ואוטונומיה למיעוטים האתניים המקומיים. בצעד ראשון איחדה צרפת את מדינות חלב ודמשק לפדרציה הסורית.

בשנת 1936 גם המדינה העלאווית וגם ג'בל אל-דרוז, לאחר דיכוי המרד של הדרוזים, נכללו בסוריה. בשטחה הוקמו יחידות הצבא הצרפתי בלבנט, Troupes du Levant, אשר התבססו בעיקר על נציגיהם של המיעוטים הלאומיים: העלאווים, הצ'רקסים, הדרוזים והכורדים.

בשנת 1938 נכנעה צרפת ללחץ הטורקי והכירה בסנג'ק אלכסנדרטה כמדינה עצמאית תחת השם האטיי. ביוני 1939 חתמה צרפת על החוזה של עזרה הדדית והסכימה לצירופה של האטיי לטורקיה, בניסיון למנוע את הצטרפותה לציר צבאי של גרמניה. כדרישתם של הטורקים, העבירו הצרפתים את 14 אלף תושבים ארמנים ללבנון.

ב־22 בנובמבר 1943 הכירה צרפת רשמית בעצמאותה של לבנון ובשנת 1946 הוכרה עצמאותה של סוריה. בשנת 1949 השלטון בסוריה נתפס על ידי מפקדי הצבא הסורי, שרובם היו קצינים העלאווים, ששירתו עוד בצבא הצרפתי בלבנט. העלאווים, המהווים כ-11% מכלל האוכלוסייה בסוריה, המשיכו לשלוט בצבא ובמנגנון הממשלתי של סוריה בעזרתה של הדיקטטורה של המפלגה הלאומנית הסוציאליסטית "הבעת'".

בשנת 2011 קרסה הכלכלה הסורית, בעיקר כתוצאה מהמשבר החמור בהספקת המים לחקלאות שלה, הענף שבו עוסקת אוכלוסיית הרוב הסוני, המהווה כ-74% מכלל האוכלוסייה במדינה. המשבר הכלכלי הוביל להתפתחות תסיסה חברתית אשר עד מהרה הפכה למלחמת האזרחים.

חלוקת השליטה בשטח כיום משקפת במידה רבה את הפיזור האתני והדתי של האוכלוסייה.

ממשלתו של באשר אסד שומרת על שליטתה המלאה גם בשטח של מחוז לטקיה על חופו של הים התיכון בו רוב האוכלוסייה היא עלווית, וגם באזורים שבהם גרים המיעוטים הנוצרים והדרוזים החוששים מהאיום של הקיצונים האסלאמיים הסונים. ממשלתו של אסד בסיוע של איראן ורוסיה השתלטה גם על מרכז המדינה בו רוב האוכלוסייה היא הסונית.

הכורדים הביסו את כוחותיה של הח'ליפות האסלאמית הסונית בסוריה ועיראק והשתלטו על צפון המזרח של סוריה. בכך, למעשה, הם התחברו ברצף טריטוריאלי עם בני עמם בכורדיסטן העצמאית דה פקטו הקיימת בצפון עיראק. הטורקים השתלטו על חלקים משטחה של צפון סוריה ועל מחוז אידליב, בו מרוכזים כוחות האופוזיציה למשטר אסד. לאחרונה כוחותיה של האופוזיציה הסונית בתמיכתה של טורקיה הצליחו להשתלט על חלב – העיר השנייה בגודלה בסוריה.

במקרה של קריסה סופית של סוריה והתפלגותה לפי השיוך האתני והדתי של האוכלוסייה, העלווים והדרוזים יכולים לנסות להקים מחדש את מדינותיהם: העלאווים במחוז לטקיה, והדרוזים – בג'בל אל-דרוז, בדרום סוריה.

מיליציות של הדרוזים השתלטו על דרום סוריה. הגיע זמן לחזור להצעתו של יגאל אלון עוד מתקופות מלחמת שש הימים וממלחמת יום הכיפורים: לסייע לדרוזים לחדש את מדינתם בג'בל אל-דרוז שהרסו הצרפתים בשנות ה-30 של המאה ה-20.

במכתבו לאשכול אלון כתב, כי "מדינה דרוזית בדרום סוריה תהווה מעין מדינת חיץ בין סוריה, ירדן וישראל. תוצע למדינה הדרוזית ברית הגנה הדדית עם ישראל, על כל הכרוך בכך, מתוך הנחה שהמדינה הדרוזית תכיר באחיזתנו הקבועה ברמת הגולן".[2] למרבה הצער, הצעתו לא התקבלה וישראל החמיצה את ההזדמנות לשנות לטובתה את המצב האסטרטגי בגבולה הצפני.

הפתרון המתבקש עבור הנוצרים הסורים עשוי להיות בחיבורו של השטח בו מרוכזים רובם ללבנון, שבה לנוצרים עדיין יש מעמד חזק וכוחות צבאיים משמעותיים. מהלך כזה יחזק את עצמאותה וריבונותה של לבנון מה שיתרום לשמירה על הביטחון והשלום בר קיימא במזרח התיכון.

שתי מדינות – לבנון וג'בל אל-דרוז יכולות לחזור על הניסיון המוצלח של שוויץ ולהקים מנגנון שלטוני משותף אשר יזכה גם לתמיכה מדינית, כלכלית וביטחונית של ישראל. השטח המשותף שיהיה בשליטתם של לבנונים ודרוזים יהיה כפול מזה של לבנון לבדה ולרשותם יעמוד נמל ביירות, אחד הנמלים החשובים במזרח התיכון.

כך, במקום סוריה אשר אוחדה באופן מלאכותי על ידי הצרפתים, נוצרה אפשרות להיווצרות של לפחות ארבע מדינות חדשות.

מדינות אלה עשויות לפתח שיתוף פעולה שוויוני עם יחסים הדומים לאלו הקיימים באיחוד האירופאי. שיתוף פעולה כזה עשוי להוביל לשגשוג כלכלי ולשלום יציב לכל אחת מהמדינות.

בעוד סוריה מתפרקת על רקע המרד הסוני נגד שלטון המיעוט העלאווי, בעיראק התרחש תהליך דומה על רקע המאבק בין שיעים לסונים.

עיראק

בשנת 1920, במקביל לפעילות הצרפתים ליצירת סוריה, פעלו גם הבריטים להקמת ממלכת עיראק והכתירו את פייסל ההאשמי כמלך הראשון שלה. גם הבריטים התעלמו מהמתחים העדתיים והלאומיים באזור. הם לא התחשבו בסכסוך בין הערבים לכורדים, ולא נתנו דעתם על היחסים המתוחים בין העדות השונות, ובהם המוסלמים – ערבים, כורדים וטורקמנים. במיוחד בולטת התעלמותם מהאיבה בת 1400 השנה בין סונים לשיעים. הם אף התעלמו מיחסם של המוסלמים לנוצרים האשורים.

אם בסוריה הגורם לקריסתה היה הרוב הסוני שהתמרד נגד שלטונו של המיעוט העלאווי, אזי בעיראק היה זה הרוב השיעי שהתנגד לשלטונו של המיעוט הסוני. קריסתה של עיראק כמדינה התרחשה כמעט מיד לאחר נפילתו של משטר של מפלגה הלאומנית-סוציאליסטית "הבעת". הכיבוש האמריקאי-בריטי של המדינה בעקבות מלחמת מפרץ בשנת 2003 עיכב את תהליך התפוררותה הסופית למרכיבים הנלחמים זה בזה ויצר מראית עין של שלמות טריטוריאלית של עיראק.

אך עוד בשנת 2002, העיתון הטורקי Hyurriet פרסם תכנית לחלוקתה של עיראק, אשר פותחה על ידי המרכז האמריקאי ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים ביוזמתו של סגן נשיא ארצות הברית, דיק צ'ייני, וסגן שר הביטחון האמריקאי פול וולפוביץ. על פי תכנית זו, אזור מרכז עיראק, המאוכלס על ידי המיעוט הסוני, אמור היה להשתלב בממלכה ירדן של מלך עבדאללה השני. באזורים בצפון ובצפון-מערב של עיראק, המיושבים בעיקר על ידי הכורדים, הייתה אמורה לקום המדינה העצמאית כורדיסטן. החלקים הדרומיים של המדינה, שבהם חיים בעיקר שיעים, היו צריכים להתאחד עם כווית.

כך כתב פח'רי שהאב (Fakhri Shehab), יועץ כלכלי ראשי לשעבר לאמיר של כווית, במאמר שפורסם על ידי העיתון הבריטי The Independent באוקטובר 2005:

"אנחנו צריכים לחשוב על משהו שלא יעלה על הדעת: על פירוקה של עיראק… אי אפשר לבנות שלום בר-קיימא בכוח ובתקוות שלא התגשמו. גם זה וגם זה הם סימפטומים של אסטרטגיה שפשטה את הרגל. בבסיס של האסטרטגיה הזאת נמצאת ההנחה המוטעית המקובלת על הכול, ולכן, לא ניתן לדון בה, כלומר, ששלמותה הטריטוריאלית של עיראק צריכה להישאר בלתי ניתנת להריסה…

הגיע הזמן לבטל את הטאבו הזה כל עוד לא מאוחר מדי לעצור את מלחמת אזרחים הבלתי נמנעת. זה הזמן לחשוב על משהו שלא יעלה על הדעת: לשקול את האפשרויות לשינויים במפה (פוליטית) שהוכנה בחיפזון לפני 80 שנים. היום עיראק היא אנכרוניזם. כישות מדינית היא חסרה את הלגיטימיות ההיסטורית, את הריאליזם ואת ההיגיון. כמו מושבות האחרות, היא הומצאה לנוחיותם של אלה שיישבו אותה ולא לאלו  שחיים בה".

ניסיון נוסף להתמודד עם המצב המורכב הגיע מכיוון הממשל האמריקאי. במאי 2006 הציג הסנטור ג'ו ביידן תכנית מפורטת להפיכת עיראק למדינה פדרלית עם שלטון מבוזר. התכנית, שהוכנה בסיוע לסלי גלב, יועץ לשעבר למדיניות החוץ בתקופת ממשלו של הנשיא קרטר, קראה למימוש תכנית זו על פי החוקה העיראקית, שאומצה בשנת 2005.

על פי תכנית זו, עיראק הייתה צריכה להיות מחולקת לשלושה אזורים: הכורדים בצפון, השיעים בדרום והסונים – באזור מרכז המדינה ובו עיר הבירה בגדד ובה הוצע למקם את הממשלה הפדרלית הממונה על חלוקת הכנסות מהייצור והמכירה של נפט ועל ביטחון גבולות המדינה.

הוועדה הדו-מפלגתית של הסנאט של ארה"ב לחקר עיראק הזהירה בהמלצותיה שהוגשו בחודש דצמבר 2006, כי החלוקה הפונקציונלית יכולה לגרום לתנועת הגירה מאסיבית של האוכלוסייה, לקריסה של כוחות הביטחון העיראקים ולהוביל לסכנה של טיהורים האתניים שעלולים לבצע מיליציות החמושות. אך הסנטור ביידן טען, כי כל האפשרויות האחרות נכשלו והקבוצות האתניות בעיראק כבר ממילא מפולגות. בספטמבר 2007 תוכניתו של ביידן זכתה לתמיכתו של הסנאט של ארצות הברית. עם זאת, במאמר שפורסם בספטמבר 2007 ב'וושינגטון פוסט' תחת הכותרת "פילוג של עיראק":

"…וושינגטון טרם הבינה את המציאות הנוספת – מה שקורה זהו פילוג של עיראק. והפילוג הזה מתבצע מלמטה – כמו כל דבר אחר בעיראק בימינו… מה שקורה היום – זה לא החלוקה הגיאוגרפית בסגנון הקולוניאלי… היום, הגבולות נוצרים על ידי קהילות ושבטים שיש להם תודעה וזהות לאומית או אחרת. סוג זה של מודעות עצמית הופך את התקניות והסדרים החדשים לחזקים ועמידים יותר. זאת איננה התוצאה הטובה ביותר, אבל זה הרבה יותר טוב מהדיקטטורה הפראית והמסוכנת שהפלנו. וזה טוב לאין שיעור ממה שיכול לקרות אם נוותר במחצית דרכנו ונעזוב, ונאפשר בכך לתהליך של פילוגה של עיראק להפוך לכאוס נוראי".[3]

איראן ניצלה את ההזדמנויות שנפתחו בפניה והשתלטה על חלק מההנהגה השיעית בעיראק. היא מממנת את המיליציות החמושות שלהם ובכך משפיעה על יחסי הכוחות הפנימיים במדינה. הנסיגה הסופית הצפויה בקרוב של כוחות ארה"ב מעיראק מחד גיסא, והיחלשותה של איראן בגלל הבעיות הפנימיות הקשות בכלכלתה, עשויות להביא את ההסדר השברירי בין הפלגים השונים הקיים בעיראק כעת להתפוררות במרוצת הזמן. עיראק עשויה ללכת בנתיב העקוב מדם של יוגוסלביה ולא בדרך של צ'כוסלובקיה שהתפצלה בדרכי שלום לצ'כיה וסלובקיה.

מי שכבר ניצל את המצב שנוצר בין סונים לשיעים בעיראק היו הכורדים שפעלו במרץ לחיזוק עצמאותם דה פקט ומהממשלה בבגדד. אם הכורדים בעיראק ובסוריה ישכילו לאחד את ההנהגה שלהם ולאחד את הכוחות החמושים שלהם לצבא מאוחד שיציית להנהגה האזרחית המשותפת, הם יוכלו להגיע להקמת מדינה עצמאית וחזקה.

יכולת הכורדים להקים מדינה עצמאית התחזקה עם השתלטותם על שדות הנפט העשירים באזור קירקוק בעיראק ובצפון מזרח סוריה. המצב הכלכלי והאסטרטגי של כורדיסטן עשוי להתחזק עוד יותר אם הכורדים יצליחו להשתלט גם על האזור עשיר לא פחות בנפט של מוסול הסמוכה. נזכיר כאן כי החיבור של אזור מוסול לכורדיסטן היה חלק מתוכניתו של סנטור ביידן שהוגשה לעיונו של הסנאט בשנת 2006.

גבולות כורדיסטן כתוצאה מהאירועים בעיראק ובסוריה, כמו גם הגבולות שהוצעו על ידי הקולונל פיטרס, אינם עונים במלואם על שאיפותיהם הלאומיים של הכורדים, שהעדיפו לקבל את הגבולות שהוצעו לכורדיסטן בכנס של האו"ם בסן פרנציסקו בשנת 1945, שאפשרו למדינתם יציאה גם לים התיכון וגם למפרץ הפרסי.

ניסיון מוקדם להקמת מדינה כורדית התרחש תחת חסות הכוחות הסובייטיים שהיו מיוצבים בחלקה המזרחי של איראן בזמן מלחמת העולם השנייה עד שנת 1946, כאשר הוקמה הרפובליקה הכורדית של מאחבד. עם פינוי הכוחות הסובייטיים, דיכאו הכוחות האיראניים את הרפובליקה הכורדית.

המצב הצבאי והפוליטי שנוצר בסוריה ובעיראק מצביע על התהליך של התפרקותן של המדינות הללו בהתאם למאפיינים של הקבוצות האתניות והדתיות המאכלסות את שטחן. אם התהליך הזה ימשיך עד סופו ההגיוני, אזי במקום שתי המדינות הערביות הגדולות על המפה של המזרח התיכון עשויות להופיע חמש מדינות חדשות: של הסונים, השיעים, הכורדים, הדרוזים והעלאווים.

איראן

איראן, כמו מצרים, היא מדינה בעלת אחת ההיסטוריות הרציפות והארוכות בתולדות האנושות. אך בניגוד למצרים ההומוגנית, אוכלוסיית איראן מורכבת מפסיפס מגוון של עמים שונים שאוחדו בכוח הזרועה של הפרסים.

לפי הערכת השנתון של ה-CIA, הפרסים מהווים בין 50% ל-60% מכלל האוכלוסייה באיראן. כ-16% הם האזרים, כ-10% הם הכורדים, 6% – הלורים. הטורקמנים והטורקים, וכמו כן גם הערבים והבאלוצ'ים, מונים כל אחד כ-2%, וקבוצות האתניות הקטנות יותר יחדיו מהוות 1% מכלל האוכלוסייה של איראן.

עד המהפכה האסלאמית ב-1979 הייתה איראן בת בריתה המרכזית של ארה"ב במזרח התיכון ושימשה כמעצמה אזורית. יחד עם ערב הסעודית, איראן הבטיחה את הסדר הפרו-אמריקאי בחלקו המזרחי של מזרח התיכון.

אך כאשר בשנת 1978 החלו באיראן מהומות אלימות, שהוצתו, בין היתר, בהשפעת תומכיו של אייתוללה חומייני, הפעיל הנשיא בארה"ב קרטר את לחציו על השאה של איראן ודרש להימנע מהפרת זכויות האדם ומשימוש באמצעים אלימים לפיזור ההפגנות. בכך תרמה מדיניותו של נשיא קרטר לניצחון המהפכה האסלאמית של אייתוללה חומייני והשתלטותו על הממלכה.

כחודשיים לאחר התפרקותו של שלטונו של השאה, החלה אחת מההתקוממויות הכורדיות החזקות ביותר בהיסטוריה של איראן המודרנית. במרץ 1979 המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן באיראן (DPK) פרסמה תכנית בת שמונה נקודות שמטרתה הייתה להגיע לעצמאות של "כורדיסטן השלמה" אשר תכלול את הכורדים באיראן, טורקיה, עיראק וסוריה. לפי הערכות השונות, סך האוכלוסייה הכורדית עשויה למנות בין 30 ל-44 מיליון נפש, מתוכם, 12.2-8.8 מיליון באיראן, 8.5 מיליון בעיראק, 2-3.6 מיליון בסוריה ו-14-20 מיליון בטורקיה.

בתחילה, לוחמי החופש הכורדים הצליחו להגיע להישגים טריטוריאליים משמעותיים והדפו את החיילים האיראניים מאזור מאחבד במערב המדינה. באפריל 1979 הצטרפו אליהם גם התקוממויות בקרב הטורקמנים, הערבים במחוז הדרומי של ח'וזיסטן ושל הבאלוצ'ים במזרח המדינה.

המנהיג הרוחני של איראן, אייתוללה חומייני, הוציא פסק הלכה נגד הכורדים ומנהיגיהם הוכרזו כ-"אויבי המדינה". בסוף שנת 1980 הצבא של איראן הדף את הכורדים ממעוזיהם, אבל העימותים עם קבוצות של לוחמי החופש הכורדים נמשכו עד סוף שנת 1983.

יתכן והתקוממותם של הכורדים הייתה מחזיקה מעמד ואף מצליחה, אם הייתה זוכה לסיוע מבחוץ. אך כפי שהעיד גארי סיק, עוזרו הראשי לנשיא בנושא של איראן בזמן המהפכה:

"בזמן המשבר, המשמעת בממשלת ארצות הברית הייתה מְצַעֵרת כמעט בכל הרמות. המדיניות של הממשלה הייתה מלוות בסכסוכים ובסתירות מהותיות באופן מתמיד או התערערה על ידי הדלפות של 'הערות של יודעי דבר, שאינן לייחוס' שהסתירו אחריהן את האינטרסים הפרטיים…. וליאים סאליבן (השגריר אמריקאי באיראן) קיווה שהרפובליקה האסלאמית תלך בדרך לדמוקרטיה...".[4]

יציבותה היחסית של איראן נשמרת בעיקר משום שהאזרים, המיעוט הגדול והחזק ביותר, טרם הצטרפו לתנועות הבדלניות. האזרים יכולים לזכות לרווח גדול ביותר מאיחוד עם רפובליקת אזרבייג'ן העצמאית. האוכלוסייה באזרבייג'ן המאוחדת עשויה להגיע לכ-25 מיליון נפש, לרשותה עומדים מקורות הנפט משמעותיים ביותר, והיא עשויה להפוך לגורם משמעותי, לא רק במזרח התיכון אלא גם בזירה הבינלאומית – מדינית, כלכלית וצבאית.[5]

אפשר להניח כי התפוררות האימפריה האיראנית עשויה להביא גם לאיחודה של אזרבייג'ן, וגם להיווצרות 5 מדינות חדשות: פרס, כורדיסטן, באלוצ'יסטן, מדינת הלורים וחוזיסטן הערבית. כ-2 מיליון טורקמנים, המאכלסים את האזור בצפון מזרח של איראן, עשויים להתאחד עם טורקמניסטן השכנה.

סיכום

העימותים הבין-עדתיים ובין-דתיים המתרחשים במזרח התיכון קשורים לסיבות אובייקטיביות. לכן התוכניות לפתור את הבעיות שנוצרו כתוצאה מהחלוקה המלאכותית של המזרח התיכון על ידי הפקידים הבריטיים והצרפתיים התחזקו. יחד עם זאת, ניתן להניח כי התהליכים של התפוררותן של מדינות הקיימות בו שהוזכרו במאמר זה והיווצרותו של מאזן כוחות חדש ייקח זמן רב.

במידה מסוימת המזרח התיכון חוזר, רק בקצב מואץ יותר, על התהליך ההיסטורי שהתרחש באירופה לאחר מלחמות נפוליאון. תהליכים אלה במזרח התיכון עשויים לסמן מגמה רחבה יותר, העלולים לחזור על עצמם בכל אותם המקומות שבהם הגבולות של המדינות נוצרו לא באופן טבעי, אלא בגחמתם של כוחות חיצוניים כלשהם.

לאור זאת, כל הדיבורים על כך שיישוב הסכסוך הערבי-ישראלי תוך ויתורים טריטוריאליים של המדינה היהודית הוא המפתח לפתרון הבעיות במזרח התיכון, מנותקים לחלוטין מהמציאות. וויתורים כאלה מעמידים בסכנה לא רק את יכולות ההגנה של מדינת ישראל, אלא גם את עצם קיומה העתידי.

לכן, תוך צפייה בערנות אחר השינויים ביחסי הכוחות השונים הפועלים במזרח התיכון, ישראל צריכה לתמוך באלה מהם שיוכלו לתרום ליצירת התנאים שיבטיחו את ביטחונה ושגשוגה לדורות הבאים.

---

[1] מבוסס על המאמר "המזרח התיכון החדש לגמרי". המכון לאסטרטגיה ציונית, מרץ 2015.

[2] ד"ר שמעון אביבי, "טס נחושת, המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית, 1948-1967", ע' 364, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2007.

[3] Dividing Iraq. The Washington Post, 07.09.07. Quoted by the St. Petersburg Center for Middle East Studies September 11, 2007. http://meast.ru

[4] "Quest for Democracy in Iran – a century of struggle against authoritarian rule", by Fakhreddin Azimi‏. Part II. Authoritarian Supremacy: Consolidation and Collapse (1953-1979).
Revolution: Chronicle of an Implosion. Page 220. Printed in the United States of America, Harvard University Press, 2008.

[5] Moaddel, Mansoor; Karabenick, Stuart A. (4 June 2013). Religious Fundamentalism in the Middle East: A Cross-National, Inter-Faith, and Inter-Ethnic Analysis. Brill. p. 101.