העיתונות היא חלק מרכזי בתרבות האמריקנית, ומדובר בחברה אוריינית במיוחד, לאורך כל שנות קיומה, עוד בטרם התרכזו המושבות יחד בדרישה לייצוג. בכל המושבות עיתונאים היו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית; ריכוז אוכלוסייה, יחד עם אוריינות גבוהה הודות ללימוד תנ"ך בקרב מספר כנסיות יצר תרבות עיתונאית עשירה, ולמעשה כל האבות המייסדים כתבו לעיתונים וקראו עיתונים. וושינגטון עצמו היה מנוי לעשרה עיתונים ורכש כל פמפלט שהיה אפשר לרכוש בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העצמאות. אחדים מהם, כמו סם אדמס, פרנקלין וכמובן המילטון, היו עיתונאים מקצועיים, ככותבים או כמפיצים. אבל אידיאלי ככל שהדבר נשמע, העיתונות הייתה ונשארה כלי בידי בעלי האינטרס, ולכל עיתון היה בעל מאה שדאג לכוון אותו לרצונותיו.

משפט פיטר זנגר

ויליאם קוסבי מונה בשנת 1732 למושל הקולוניאלי של ניו יורק, לאחר שקודמו, ריפ ואן דאם נפטר במפתיע. קוסבי שייט לאיטו מבריטניה אל המושבה הקולוניאלית, בשייט שהיה אמור לקחת שבועות ספורים, אך נמתח על פני שישה חודשים בשל תנאי מזג האוויר והים. כשקוסבי הגיע לעולם החדש, הוא דרש שהמושבה תפצה אותו כספית על המסע שהתארך, אבל הניו-יורקרים פחות התחברו לרעיון הזה, והדרישה הגיעה בפני השופט העליון של המושבה, אדם בשם לואיס מוריס, שדחה אותה על הסף.

אבל, קוסבי הוא המושל, וכמושל יש לו את הסמכות לפטר את עובדי המנהל הציבורי של המושבה, ועל כן מוריס נענש ופוטר, ומחליפו על כס השיפוט, אדם בשם ג'יימס דלנסי, מיהר לאשר את בקשתו של הבוס החדש. מוריס הפגוע עשה את מה שאדם בעל אמצעים היה יכול לעשות אז – הוא שכר עיתונאי שינהל עבורו מערכה על דעת הקהל, והעיתונאי שבחר היה העורך ג'ון פיטר-זנגר.

בכל המושבות והערים הגדולות היו עיתונים באותה תקופה. בניו יורק, היה רק עיתון אחד אז, בשם "ניו יורק גאזט", שלצד היותו מקור חדשות, שימש גם כעיתון הרשמי של המושבה, שבו התפרסמו החוקים ופסקי הדין השונים. ג'ון פיטר זנגר היה מהגר גרמני ובעליו של בית דפוס, ובתמיכת מוריס החל להפיק עיתון מתחרה, ה"ניו יורק וויקלי ג'ורנל". מעל דפי ה"וויקלי ג'ורנל" ניהל זנגר את מלחמתו של מוריס, עם התקפות על שימוש שרירותי בכוח, התנהגות רודנית, ואף ששמו של קוסבי, מושא ההתקפות, לא הוזכר כלל, לא היה ספק לאיש שהוא מטרת ההתקפות. העיתון אף הריץ לא מעט פרסומות היתוליות שתקפו את המושל, אחת מהן הייתה מודעת אבדה לכלב ספנייל שנעלם, כשהכוונה הייתה לאחד מתומכיו של קוסבי (הפודל של קוסבי, אם תרצו).

המשפט

קוסבי כמובן לא אהב את זה, והחוק הבריטי דאז, איפשר לו לכלוא את זנגר באשמת פרסום דיבה והמרדה (seditious libel). באותם זמנים, זה היה ממש פשע לבקר את השלטון, והמחשבה בקרב מנסחי החוק, למודי המרידות והכאוס של מלחמת האזרחים האנגלית, הייתה שביקורת על השלטון תוביל להפיכות אלימות. לזנגר עדיין הייתה הזכות למשפט, ותומכיו שכרו את עורך הדין הטוב ביותר בשלוש עשרה המושבות, אנדרו המילטון (אין קשר לאלכסנדר, אף ששניהם היו סקוטים במוצאם), מפילדלפיה.

המילטון בחר בטקטיקה משפטית בלתי רגילה במונחי המשפט של אותה תקופה – הוא הודה באמיתות הפרסומים כבר מן הרגע הראשון. באותה תקופה, ההגנה המשפטית היחידה לנתבעי דיבה הייתה שלא פרסמו את הפרסומים שבשלם הם נתבעים. אבל המילטון הדהים את האולם כולו ואת חבר המושבעים כשהודה שאכן, ג'ון פיטר זנגר פרסם את הדברים ושכן, הם כוונו למושל קוסבי, ואז בנאום מחושב הסביר שחוק הדיבה הוא חוק רע, ושלאנשים חייבת להיות הזכות לבקר את השלטון אם נפגעו ממנו שכן אם לא, כל מה שיישאר להם לעשות יהיה למרוד בשלטון, ולכן החוק למעשה מקדם את מה שבא למנוע. המילטון טען בעצם, שעל חבר המושבעים להתבטל ולא לפסוק בעניינו של זנגר, מה שמכונה איון על ידי מושבעים (Jury nullification).

דלנסי, אותו שופט שמונה במקום לואיס, קבע שוב ושוב לאורך המשפט שהמילטון מפר סדר ומבזה את בית המשפט, והמילטון מצדו העמיד פני מתנצל – רק כדי לטעון את אותה טענה במילים אחרות פעם אחר פעם. דבריו של המילטון שכנענו את חבר המושבעים, שסירב להרשיע את זנגר לאחר דיון קצר, והוא שוחרר, ולאחר מכן גם פרסם את תמליל המשפט במלואו בעיתונו, עקיצה אחרונה לקוסבי. הודות למשפט זנגר, תמו משפטי הדיבה באמריקה.

ג'יימס קלנדר

בליל ה-17 ביולי 1803 התגלתה גופתו של העיתונאי ג'יימס קלנדר צפה בנהר הג'יימס בוירג'יניה. נתיחה שלאחר המוות קבעה שהוא היה שיכור מכדי שיוכל לחלץ את עצמו מהנהר. קלנדר היה אחד העיתונאים הבולטים והמוכרים בתקופתו: כבחור צעיר בשנות התשעים של המאה השמונה עשרה הוא פרסם בסקוטלנד מולדתו פמפלטים רדיקליים שתמכו במהפכה הצרפתית, וגרמו לסערות. ממשלת בריטניה פחות אהבה את הפעילות הזאת, והוא נאלץ לעקור לארצות הברית. משהגיע לעולם החדש, הוא צד את עינו של מזכיר בית הנבחרים ג'ון בקלי.

בית הנבחרים היה באותה עת הבית הנבחר היחידי בארצות הברית, וממקומו האופטימלי, בקלי היה איש הסודות. הוא ידע הכל על כולם, ותמיד היה באמתחתו מידע מפליל או אמצעי לחץ כדי ללחוץ או במקרים אחרים לפגוע במי שסרחו. בקלי לא היה סתם מזכיר, הוא היה איש סודם של תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון, מייסדי המפלגה הרפובליקנית, וקלנדר גויס לשירותם.

המפלגה הרפובליקנית נוסדה באופן רשמי בקיץ 1791, בטיול שערכו ג'פרסון, אז מזכיר המדינה, ומדיסון, אז חבר קונגרס, באזור הכפר של ניו אינגלנד. רשמית מטרת הטיול הייתה לאסוף ממצאים בוטניים עבור האגודה הפילוסופית האמריקנית, עם מכתבים על מזיק לדגן ודייג בנחלי הצפון. אבל בפועל, מטרת הטיול הצפוני הייתה לאסוף בעלי ברית. שני הווירג'ינאים הבינו שכדי לעצור את התכנית הכלכלית של אלכסנדר המילטון, הם יהיו חייבים לגייס תמיכה כלל ארצית. המסע הזה לא נעלם מעיני אחד מידידיו של המילטון שכתב לו כי ישנו "חיזור רב תשוקה" בין ג'פרסון ופוליטיקאים שונים בניו יורק שכולם היו יריביו של מזכיר האוצר, בהם רוברט ליווינגסטון וארון בר. "המוטו שלהם ביחס אליך הוא "דלנדה אסט קרתגו" (קרתגו צריכה להיחרב) הוא כתב.

פרשת מריה ריינולדס

המלחמה בהמילטון החלה מעל דפי העיתונות, עם עיתון שראה אור בפילדלפיה ועוד שורה של עיתונאים תומכים בכל רחבי האיחוד, וקלנדר היה אחד מהם. הם תקפו בחריפות את המילטון, ובעקיפין גם את וושינגטון. המילטון השיב באותו מטבע עם עיתון משלו. המשבר נמשך עד אשר וושינגטון לא יכל עוד לשמור את שני המזכירים הניצים בממשלו, והם התפטרו לבסוף. אך המאבק בין שתי המפלגות החדשות, הרפובליקנים של ג'פרסון והפדרליסטים של המילטון, לא שכח. בתחילת הקיץ של 1797 הדליף בקלי סיפור נפיץ במיוחד לקלנדר על המילטון, שהיה למעשה לסקופ הגדול הראשון שלו – פרשת מריה ריינולדס.

קלנדר טען באמצעות פמפלט שהמילטון קיים קשר פסול עם נוכל בשם ג'יימס ריינולדס כשהיה מזכיר האוצר. במסגרת הקשר, המילטון העביר לריינולדס אלף דולר מכספי מחלקת האוצר, וריינולדס ביצע השקעות עם הכסף תוך שימוש במידע פנים. בתגובה, המילטון, ברגע של טיפשות בלתי אופיינית, חשף את האמת: הוא לא העביר לריינולדס את הכסף כדי לסחור, אלא כי הוא נסחט על ידיו, מאחר וריינולדס תפס אותו מקיים רומן עם אשתו, מריה. המילטון אף פרסם את כל מכתבי האהבה שלהם, ותזכיר מבעלת הבית של הריינולדסים שמאשש את דבריו. מפורטת ככל שהייתה תגובתו של המילטון, את הסיבה לקיומה לא ניתן למצוא, מאחר והוא ומשפחתו רכשו את כל העותקים של הפמפלט שפרסם קלנדר והשמידו אותם.

קלנדר היה בעננים: הוא חיסל את המילטון פוליטית, וזכה לסקופ אדיר. בשנתיים שלאחר מכן הוא הפך לאחד המבקרים הבולטים והחריפים של הנשיא אדמס, עם ביקורת כה חריפה שהיא זיכתה אותו במאסר בהתאם לחוקי הזרים והחתרנות. כוחו הגדול של קלנדר היה בהגזמה. הוא היה לוקח סיפור, ואז מנפח אותו לכדי שערוריה לכל דבר. במקרה של אדמס, קיבע קלנדר את התדמית של אדמס כאדם מלוכני שרוצה להפוך את הנשיאות למוסד מונרכיסטי, וכשאדמס התמודד לנשיאות ב-1800, הוא הפסיד באופן גורף לג'פרסון. לאור כל ההצלחות האלה, קלנדר חשב שמגיע לו תגמול, והשתדל אצל פטרוניו הווירג'ינאים בבקשה לג'וב.

אבל ג'וב לא הגיע. ג'פרסון ומדיסון החלו לחשוד באמינותו של עיתונאי התקיפה שלהם, ובמקום לתת לו תפקיד ממשלתי (הוא ביקש להיות מנהל דואר בריצ'מונד) שילמו לו 200 דולר ושילחו אותו לדרכו. הם חשבו שבכך תמו עסקיהם עם קלנדר, אבל גילו מהר שטעו, משום שקלנדר עבר לריצ'מונד ולפדרליסטים, ובעיתון חדש שהקים החל לבקר את פטרוניו לשעבר, והביא את הסיפור הגדול ביותר שלו.

חשיפת סאלי המינגס

סאלי המינגס נולדה כאחותה למחצה של מרתה, רעייתו של ג'פרסון. אף שהייתה שלושה רבעים לבנה, היא עדיין הוגדרה שחורה, ועל כן הייתה שפחה. עם נישואיה של מרתה לתומאס ג'פרסון, החלה המינגס לעבוד באחוזת מונטצ'לו. כשג'פרסון מונה לשגריר בצרפת, הוא לקח איתו את המינגס בת ה-14 ושתי בנותיו לפריז. היא קיבלה הכשרה כבת לוויה לבנותיו של ג'פרסון, ולמעשה הייתה בצרפת בת חורין מבחינה חוקית, מאחר ובצרפת לא הייתה עבדות.

כשג'פרסון החליט לשוב בשנת 1790 לארצות הברית, סאלי שבה איתו. מכאן מתחילה הפרשה שמעסיקה היסטוריונים עד היום, משום שלאחר שובה של המינגס לארצות הברית, היא ילדה בן לבן עור בשם תום. ג'יימס קלנדר הבחין בתום בעת ביקורי ההשתדלות שלו במונטצ'לו, ולאחר תחקיר שטחי גילה שישנם מספר עבדים נוספים בעלי עור בהיר בשטח המטע, ושהדבר היה ידוע גם לבעלי המטעים בסביבה.

קלנדר פרץ עם הסיפור באחד בספטמבר 1802, וחולל סערה מיידית. בפתיחת הידיעה שלו הוא כתב כך:

"ידוע עד למאוד כי האיש אשר העם חפץ ביקרו שמר במשך שנים ועודנו שומר כפילגש את אחת משפחותיו. שמה הוא סאלי. שם בנה הבכור הוא תום. נאמר כי תוויו פניו הם בעלי דמיון עז אך שחרחר לאלו של הנשיא עצמו"

הפתיחה המליצית, שבאנגלית נשמעת כמו לחישת נחש עם מילים רבות העושות שימוש באות S נועדה לומר שג'פרסון הוא "המן אמריקני", רמז עבה לקהל הקוראים שהכיר את התנ"ך לעומק. עיתונאי ארצות הברית מיהרו לשתף את הסיפור. הפדרליסטים התענגו על החשיפה, כתבו עליה שירים וציירו קריקטורות עוקצניות לרוב. אחת מאותן קריקטורות מציגה את ג'פרסון והמינגס כצמד תרנגולות, תחת הכותרת "תרנגול פילוסופי" (באנגלית A philosophic cock, המילה cock היא השם לתרנגול זכר, ומילה נוספת לפין הגברי).

תומכיו של ג'פרסון הזדעזעו, ובצדק. הם הכחישו שג'פרסון אכן ניהל מערכת יחסים כלשהי עם המינגס, מאחר ולא יכלו להכחיש את קיומה של המינגס עצמה, או שילדיה דומים עד מאוד לנשיא עצמו, אלא שהיה זה אחיינו של הנשיא, פיטר קאר, שעיבר את המינגס.

וג'פרסון? הוא שמר על שתיקה מחושבת. עוד קודם הוא התבלט כנשיא נחבא על הכלים שאוהב לעבוד בחשאי במשרדו, ומתרחק מעין הציבור. הוא אף סיים את הנוהג של נאום מצב האומה בפני הקונגרס, והחל לשלוח נאומים כתובים, מסורת שנמשכה 112 שנה. שתיקתו של ג'פרסון הצילה אותו, והעניין הציבורי בפרשה דעך. שנתיים לאחר שהפרשה פרצה לחייו, הוא ניצח ניצחון סוחף בבחירות לנשיאות של 1804.

פיליפ פרנו

כאמור, ג'פרסון ניהל כמזכיר המדינה את מלחמתו הפוליטית בהמילטון מעל דפי העיתונות. כך התנהלה הפוליטיקה בימי האבות המייסדים, באמצעות שמות עט, ופמפלטים, במקום בעצרות בכיכרות. כך למשל התנהל הדיון על אשרור החוקה מעל דפי העיתונים בניו יורק, ויוזמתם של המילטון, ג'ון ג'יי וג'יימס מדיסון לפרסם מאמרי דעה משותפים תחת השם "פובליוס" בכל העיתונים במדינה יצרה את 'כתבי הפדרליסט', כתגובה לציר בועידת החוקה שנטש אותה והחל לפעול נגד אשרור החוקה תחת שם העט "ברוטוס".

ג'פרסון ומדיסון הבינו דבר פשוט: כדי לנצח את המילטון, שרוצה איחוד חזק, הם יצטרכו להשתמש בעיתון בעל תפוצה לאומית. לשם כך הוקם בפילדלפיה העיתון המפלגתי הראשון ה-National Gazette. לתפקיד העורך הראשי מונה ידידו מימיי האוניברסיטה של מדיסון, פיליפ פרנו (Philip Freneau) משורר בינוני שכדי להבטיח הכנסת מחיה גם קיבל תפקיד מהצד כמתורגמן עבור מחלקת המדינה של ג'פרסון. כעורך תקף פרנו את המילטון, ולא פחות חמור מכך, את וושינגטון עצמו, במאמרים שוצפים. וושינגטון התרחק מכל דבר שעלול לפגוע בתדמיתו כמו מאש (סנאטור אחד תיאר את התעקשותו לשתוק בארוחות רשמיות), ולכן איפשר להמילטון וג'פרסון לנהל את מדיניותם בידיעה שהצלחתה תהיה הצלחתו.

וושינגטון תיעב את פרנו ואת ההתקפות עליו, כפי שמדגים תיאור של ג'פרסון: בשנת 1793, בתחילת כהונתו השנייה של וושינגטון, פרסם ה"גאזט" מאמר ביקורת חריף באופן חסר תקדים, סאטירה פרו-צרפתית ובה תיאור של וושינגטון מובל אל הגיליוטינה. הנרי נוקס, ידידו של וושינגטון ומזכיר המלחמה, הניח בפני המנהיג היגע את עותק העיתון שקיבל והסב את תשומת ליבו לכתב הפלסטר.

ג'פרסון מתאר כיצד וושינגטון עמד להתפוצץ, והשיב בשצף ש"הממזר הזה פרנו" שולח לו שלושה עותקים של העיתון כל יום עד הבית, ממש כדי להעליב אותו, וכיצד הוא היה מוכן להתפטר, לעזוב את הנשיאות, להיות קיסר העולם, והעיקר לא לסבול עוד את התקפותיו הארסיות של פרנו. אבל מיד לאחר שסיים לפלוט את פרץ הזעם, וושינגטון נרגע, כמו במטה קסם, והדיון שב למסלולו.

הגאזט לא האריך ימים. באוקטובר אותה שנה מגיפת קדחת צהובה בערה בפילדלפיה וחייבה את עיר הבירה לעבור זמנית לג'רמנטאון. במעבר, מת גם הגאזט, שרוב מנוייו חלו ומתו. אבל עיתונים רפובליקניים אחרים מיהרו לתפוס את מקומו, פולטים את אותם מסרים שניסחו להם ג'פרסון ומדיסון בעד צרפת, בגנות הריכוזיות, ובגנות המונרכיסט המילטון.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית וניצחונו של טראמפ הראו שהתקשורת הממסדית מעולם לא הייתה חפה מאינטרסים. עיתונאי ארצות הברית, מרשת CNN ועד MSNBC התגייסו כאיש אחד כדי לעוות כל משפט וכל אמירה שהוציא טראמפ. גם ענקיות הטכנולוגיה ניסו כמיטב יכולתן לצנזר את הקול הרפובליקני, ויוטיוב ממש ניסתה בכוח להסתיר את הראיון של טראמפ לג'ו רוגן. בדיוק כמו בימי פרנו וקלנדר, גם היום המאבק על דעת הקהל מתנהל בין התקשורת הממסדית לבין ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. השינוי היחיד הוא בפלטפורמה – במקום פמפלטים ועיתונים מפלגתיים, היום אלה פודקאסטים, רשתות חברתיות וערוצי יוטיוב עצמאיים. אבל ברגע האמת, בדיוק כפי שקרה בימי האבות המייסדים, הפודקאסטים והקולות העצמאיים מצליחים להתגבר על הראשים המדברים של התקשורת הממסדית.