שומרי סף? היועמ״ש הראשון, הדירה המוחרמת ובג״צ שעומד מנגד

בספטמבר 1948, המדינה הצעירה הייתה נתונה בסערה רבתי. מלחמת השחרור התקדמה לשלבים הסופיים שלה, הנוער היה מגוייס לקרבות, וצה״ל הצעיר היה בעיצומם של מבצעים שיכריעו בחודשים הקרובים את גורלה של המדינה. ירושלים במצור, המשק מגוייס, העם נלחם, ובינתיים בתל-אביב: המדינה מחרימה מאזרח פרטי דירה מרווחת ומפוארת במרכז העיר כדי שיהיה ליועץ המשפטי לממשלה נוח להגיע לעבודה.

ומעשה שהיה כך היה. לאדם בשם קליימן הייתה דירה בבעלותו בשדרות חן בתל אביב, והוא תכנן להשכירה לרופא בשם ד״ר בוריס תמשס, יהודי יליד הארץ, שלמד רפואה בחו״ל ועבד כרופא בקהיר עד שנאלץ לברוח ממצרים בשל פרוץ המלחמה וגירוש היהודים ממנה. ד״ר תמשס מצא את עצמו בפריס מנותק מארצו ומעמו, והוא תכנן לשוב לארץ עם משפחתו ולעסוק ברפואה, ולשם כך שכר את דירתו של קליימן בתל אביב. אין ספק שהגעה של רופא מנוסה וותיק ליישוב הצעיר בעיצומה של מלחמה הוא רווח נקי, ולכן ההפתעה שנחתה על קליימן ותמשס הייתה מוחלטת כשקיבל את ההודעה הבאה, שכותרתה ״צו החרמה״:

״היות ואני יהושע גוברניק, רשות מוסמכת, רואה לנחוץ ולמועיל לקנות אחיזה, לטובת שלומו של הציבור, הגנתה של המדינה, קיום של הסדר הציבורי וקיומם של ההספקה והשירותים החיוניים לכלל… לכן הנני מודיע לכב' בזה כי… הנני קונה אחיזה ברכוש המתואר להלן החל מתאריך פינויו״.

המשמעות של ההודעה הזו ברורה: הממשלה מתכוונת להחרים את הדירה המדוברת לצרכי המלחמה, מה שמעיד על שימוש חשוב שהממשלה מתכננת לעשות בנכס, שבוודאי חשוב יותר מדיור של רופא השב ארצה. ההפתעה אם כן הייתה גדולה שבעתיים כשהתברר במה מדובר: מי שצריך את הדירה הוא היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שפירא, שהתגורר עד אז בחיפה. מכיוון שעבודת הממשלה נעשתה מתל אביב, נהג שפירא לישון בתל אביב במשך השבוע, ולצורך כך שכרו עבורו חדר במלון.

לשפירא, איש מפא״י שכיהן לאחר מכן גם כחבר כנסת וכשר המשפטים, ומונה בקום המדינה לשמש כיועמ״ש הראשון, נמאס להיות מרוחק מאשתו וילדיו והוא החליט להשתמש בכוח השלטוני שבידיו כדי לסדר לעצמו דירה. וכך מתוארת השתלשלות העניינים בפסק דינו של בג״צ שדן בנושא:

״הדירה הנדונה הוחרמה לטובת היועץ המשפטי לממשלת ישראל, שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים. הדירה נמצאת בבית לא רחוק מהקריה. זאת היא דירה בת ארבעה חדרים, אולם-כניסה וחדרי-שימוש״.

מדובר בדירה גדולה מאוד בסטנדרטים של אותם ימים, בהם משפחות רבות נאלצו להצטופף ולחלוק דירות קטנות יותר, ללא ספק מציאה. הנאה הדירה בעיניך? נאה. הנאים החדרים בעיניך? נאים. הנאה המיקום בעיניך? נאה. אם כך: מוחרם.

תמשס וקליימן עתרו לבג״צ, בציפייה לקבל שם צדק. אולם בג״צ, שלא במפתיע, צידד ביועמ״ש ודחה את העתירה. וכך נכתב בפסק דינם של השופטים זמורה, אולשן ואסף:

״טבעי הדבר, שפקיד הזקוק לדירה ואיננו יכול למצאה אחרי מאמצים רבים – ואנחנו שמענו שמר שפירא יושב מהתחלת חודש יולי בחדר אחד של מלון "גת רמון" ולא היה יכול להעביר את משפחתו, את אשתו ושלושת ילדיו מחיפה לתל-אביב – טבעי הוא שפקיד כזה הולך בדרך החוקית ופונה לממשלתו כדי להשיג את המבוקש״.

טיעונים כאלו הם בלתי נסבלים גם במצב שגרה, קל וחומר בעיצומה של מלחמת הקיום הגורלית ביותר של העם היהודי. הוא נאלץ להתגורר במלון, המסכן, ולכן אך ״טבעי הוא״ שהיועמ״ש ״פונה לממשלתו כדי להשיג את המבוקש״.

האבסורד אפילו קיצוני יותר. החרמת הדירה נעשתה על בסיס תקנות הגנה מנדטוריות לשעת חירום, שמקנות לממשלה סמכות לדרוס את זכויות הפרט לצרכי הכלל החיוניים לטובת ״בטחון הציבור, הגנה והנהלה יעילה של המלחמה וקיום השירותים החיוניים לכלל״.

עורך דינם של קליימן ותמשס טען כי למרות ״שהוא אמנם מעריך מאד את עבודתו של מר יעקב שפירא, היועץ המשפטי לממשלת ישראל״, קשה לו לקבל את הטענה שהעבודה הזו נכללת באותם צרכים חיוניים, וכי לדעתו המילים ״שירותים חיוניים לכלל״ צריכים להיות קשורה כמובן לעניינים הנוגעים באופן ישיר במאמץ המלחמתי שמופיעים באותו סעיף: ביטחון הציבור, הגנה וניהולה היעיל של המלחמה. טענה מתבקשת כמעט מקריאה של הסעיף המדובר, אבל גם אותה השופטים דוח וקבעו:

״אין לנו ספק שעבודת היועץ המשפטי יכולה להיכלל במונח שירות חיוני לכלל״.

תזכרו שההחלטה הזו לא מתקיימת בחלל ריק: אל הדירה הזו אמור להכנס רופא מומחה, שתרומתו למאמץ המלחמתי מטבע הדברים הייתה משמעותית הרבה יותר מזו של פקיד משפטי. הקביעה שעבודת היועמ״ש היא ״שירות חיוני לכלל״ מהסוג שמצדיק צעדים מסוג זה היא דבר שרק שופט מסוגל להמציא.

בעניין השרירותיות השלטונית והחומרה שבמעשה, השופטים אמנם מודים שמדובר בפעולה קיצונית, וכי ״החרמת דירה על-ידי הוצאת הדייר היושב בה הוא דבר אכזרי וחמור ביותר ועל הרשות המוסמכת לשקול יפה את המעשה ולחזור ולשקול לפני שהיא משתמשת בכוחה״. אלא שהם לא מתכוונים להתערב פה. יש להם כמה סיבות: ראשית במקרה המדובר צו ההחרמה ניתן לפני שהד״ר תמשס נכנס בפועל לדירה, כך שלא מדובר בסילוק הדייר מתוכה, אך גם אם היה מדובר בסילוק ממשי של דייר מתוך נכס, השופטים כותבים כי ״שיקול-הדעת בענין החרמת הדירה ניתן לרשות המוסמכת ולא למישהו אחר״.

השופטים מסבירים את עמדת הממשלה כך:

״פקיד כדי שיוכל למלא את תפקידו במדינה זקוק לדירה פרטית ושאי-אפשר להפריד לזמן ארוך בינו ובין משפחתו ושהמצאת דירה פרטית בשבילו ושבלעדיה עלול שירותו במדינה להיפסק, הנו דבר הנחוץ לקיום השירותים החיוניים לציבור״.

זו הטענה של הממשלה, ולדעתם של השופטים ״אי-אפשר לומר על דעה כזו כי היא מחוסרת כל הגיון״.

אתם מבינים את זה? היועמ״ש מציב למעשה אולטימטום: אם לא תשכנו אותי ואת משפחתי בדירה מרווחת, עם ״אולם כניסה וחדרי שימוש״, אני עשוי להפסיק את שירותי למדינה! אבל המדינה, במקום להגיד לו שאם הוא מציב תנאים מסוג זה בעיצומה של מלחמה, הוא רשאי להתפטר מתפקידו ושיימצא לו מחליף, נכנעת לאולטימטום ומחרימה את הדירה. ועל לוגיקה מהסוג הזה השופטים אומרים ש״אי אפשר לומר״ שהיא ״מחוסרת כל הגיון״.

וזה לא הכל. העותרים גם טענו שבכלל לא היה צורך במקרה הזה להחרים את הדירה הזו, וכי היו ליועמ״ש שפירא שפע של חלופות טובות: ״מצב השיכון בעיר תל-אביב וביפו לא הצריכו את ההחרמה הנדונה ואם רצו להחרים אפשר היה להחרים דירה בבית חדש העומד להיגמר״, אז למה לקחת דווקא את הדירה המסויימת הזו?

גם בזה השופטים בוחרים לא להתערב: ״זהו בלי שום ספק דבר של שיטת-שיכון, שאלה של שיטה, שאין בית-המשפט הזה יכול להתערב בה״.

היועמ״ש יכל לגור בכל מקום שהוא רוצה. יש דירות חלופיות, יש דירות חדשות בבנייה, אפשר לקנות, לשכור ואפילו להחרים, אבל שפירא רוצה את הדירה הספציפית הזאת, בעלת ארבעת החדרים וליד הקריה, ואותה הוא יקבל.

בג״צ דחה את העתירה אך נמנע מלפסוק הוצאות ״הואיל ונתעוררו במשפט. זה בפעם הראשונה אחרי הקמת מדינת ישראל שאלות משפטיות שיש להן חשיבות כללית בשביל הציבור״, שנוגעות ברובן לתוקף תקנות החירום המנדטורית במדינה החדשה.

בקריאת פסק הדין ניכר שהשופטים חשים אי נחת לגבי חלק מהטיעונים של הממשלה בנושא החרמת הדירה, אבל הם בוחרים שלא להתערב משיקולי סמכות. בית המשפט של הימים ההם היה הרבה יותר זהיר ומתון בנושאים האלו, אבל קשה שלא לתהות האם לשמרנות השיפוטית במקרה הזה היה קשר גם לזהותו של הדייר המיועד, ומעמדו הרם בעולם המשפט. הם ממציאים צידוקים למעשים בלתי סבירים ומקבלים טענות שקשה לקבלן, בעיקר בשעת מלחמה.

אך האבסורד העיקרי שחשוב כאן הוא דווקא פעולות הממשלה ושיקול הדעת שלה. עומד היועץ המשפטי לממשלה, דמות שאמורה להיות מבכירי ״שומרי הסף״ במדינה, ומשתמש בכוחה של המדינה כדי לסדר לעצמו דירה. יש חלופות, יש פתרונות אחרים, אבל המדינה בשלה. בבחירה בין רופא מומחה השב למולדתו לבין פקיד משפטי ועסקן מפלגתי, סדר העדיפויות של הממשל ומערכת המשפט של המדינה הצעירה היה ברור.

משום מה במיתולוגיה של ״שומרי הסף״ בישראל, פסק הדין הזה פחות מוכר. סטודנטים למשפטים לא משננים אותו כחלק מדרישות התואר, הוא בקושי מצוטט בספרים והוא לא מככב בנאומים ה״חזקים והעוצמתיים״ של שופטים ופקידי ציבור. השרירותיות השלטונית של מערכת המשפט הייתה כאן מאז ומעולם.