שווים יותר: ב-48 המדינה החרימה דירה וסילקה דיירים כדי לסדר לשופט חדר עבודה

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את פרטיו של פסק דין שערורייתי מימי קום המדינה התומך בהחלטת הרשויות להחרים דירה מאזרח פרטי עבור מגורים ליועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שפירא, בעיצומה של מלחמת השחרור בטענה שמדובר בצורך חיוני למאמץ המלחמתי. כפי שפורט בפסק הדין, למרות שהדירה הייתה מושכרת לרופא יליד הארץ שחזר אליה במהלך המלחמה אחרי שגורש ממצרים, בית המשפט קיבל למעשה את טענת המדינה ששירותיו המשפטיים של היועמ״ש חשובים יותר למדינה הנלחמת על חייה משירותיו של רופא, ואישר את ההחרמה.

הפעם נכיר פסק דין נוסף, חמור אפילו יותר המגולל את סיפור החרמתה של דירה יוקרתית ומיוחדת במרכז תל אביב עבור לא פחות מאשר נשיא בית המשפט המחוזי בעיר – נתן ברדקי, היהודי הראשון שמונה לתפקיד הזה עוד בתקופת המנדט.

ברדקי, ששימש עד אז שופט בית המשפט המחוזי בירושלים עבר לתל אביב והתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו בדירת שלושה חדרים בעיר. אולם, למרבה אי הנוחות, הדירה הייתה קטנה לצרכיו ולצרכי משפחתו, ועם קום המדינה הרשויות החרימו עבורו דירה גדולה ומרווחת הרבה יותר – בעלת 5 חדרים, ברחוב רוטשילד 110 בתל-אביב. במונחי התקופה מדובר בדירה ענקית שבדרך כלל הצטופפו בה כמה משפחות ודיירים, ואכן לפי פרטים שהתפרסמו בפסק הדין של בג״צ בפרשה, בטרם ההחרמה השתמשו בדירה לא פחות משבעה בני אדם שונים.

צו ההחרמה, שנחתם ב-15 בנובמבר 1948 – להזכירכם: תקופת הקרבות הקריטיים ביותר נגד צבאות מדינות ערב הסדירים שקבעו את גבולות המדינה – קובע כי המדינה מחרימה את חמשת החדרים שבדירה ״לטובת קיומם של ההספקה והשירותים החיוניים בכלל״, זאת ״לטובת הד״ר נ. ברדקי, נשיא בית־המשפט המחוזי תל־אביב״. לאחר שהתברר כי באחד החדרים מתגורר חייל, בוטל צו ההחרמה הראשון וב-28 לחודש נחתם צו חדש המחרים ״רק״ ארבע חדרים מתוך החמישה ומותיר לחייל חדר אחד לצרכיו.

בעל הדירה, טוביה פלוטניק יחד עם דייר נוסף שהשתמש בה עתרו לבג״צ הצעיר נגד ההחלטה הזו, בטוענה כי הדבר לא נעשה ״אלא מתוך שרירות־לב ועיקשות״. לדבריהם, ״המשיב נתן עינו בדירה אשד נועדה לשמש שבעה בני אדם, ובכלל זה שלושה חיילים ואיש אחד בשנות העמידה, ומתוך התעלמות גמורה מצרכיהם החיוניים החליט לנשלם מפינת מגוריהם ולשכן בתוכה משפחה, המורכבת מארבע נפשות בלבד, אשר דירה מרווחת דרושה לה רק לשם נוחות״. לטענתם ״נגד הצדק והיושר הוא להוציא חיילים מדירתם עבור אזרח, ואפילו אם האזרח איש חשוב ועושה עבודה חשובה״.

אלא שלמרבה הפליאה במקום לבטל את הצו, השופטים דוחים את העתירה ומקבלים את טענת המדינה שצרכיו של השופט חשובים יותר מצרכי האזרחים. כדי להגיע למסקנה הזו השופטים מתעמקים בצרכיו של כל אחד מהדיירים ודנים באופי המדויק של השימוש שלהם בה ובמשך הזמן שהם נמצאים בה במהלך השבוע, אבל הטיעון העקרוני, שמובא בסיכום פסק הדין הוא החשוב, והוא ללא ספק מדהים:

״אם הרשות המוסמכת קובעת, כפי שקבע המשיב כאן, ששופט, בעל לאשרה ואב לבנים. זקוק, למטרת מגורים ולצורך מלאכתו דירה בעלת ארבעה חדרים אין זה מין הדין כי בית משפט זה יבוא ויקבע כפי שבא־כוח המבקשים מבקש מאיתנו לקבוע, שהוא, השופט יכול להסתפק בדירה בת שלושה חדרים בלבד וכי במלאכתו, מלאכת ההכנה למשפט והעיון בחומר אשר בו הוא עושה, יעסוק בספריית בית־המשפט אחרי שעות עבודתו הרגילה״

כלומר, הדירה הקיימת של ברדקי, בת שלושת החדרים הספיקה לו ולצרכי משפחתו, אלא שהיה לו צורך אחר: חדר עבודה לכתיבת פסקי דין. עד אותו זמן, השופט היה נאלץ להשתמש לצורך הזה בספריית בית המשפט אחרי שעות העבודה שלו. זו הבעיה שהציקה לשופט, ואותה הוא פותר באמצעות הכוח השלטוני: החרמת דירה כדי שיהיה לו חדר עבודה פרטי. במונחי התקופה מדובר במותרות השמורים למטי מעט.

את זה מצדיק בית המשפט בטענה שמדובר בצרכי שעת חירום של המדינה וחלק מהמאמץ המלחמתי. כן כן, שמעתם נכון: הצורך בחדר עבודה לשופט מצדיק החרמת רכוש פרטי כאילו היה מדובר במחרטה לייצור אמצעי לחימה או במפעל מזון חיוני. פשוט לא להאמין.

הגרוטסקה חמורה אף יותר, מכיוון שקצת פחות משנתיים קודם לכן ברדקי נפל קרבן בעצמו לשימוש באותה שיטה כאשר בפברואר 1947, שלטונות המנדט הבריטי החרימו את דירתו במרכז ירושלים לצרכי אבטחת מתקני צבא הוד מלכותו בעיר. כפי שדווח בעיתון הבוקר: ״חיילים באו לביתו של השופט המחוזי ד״ר ברדקי ברחוב רמב״ן מספר 1 והאיצו בשופט לעזוב את הדירה. ד״ר ברדקי בא לבית המשפט למשך שעה אחת ודחה את בל המשפטים שחיו לו אתמול. ניתנה לו חופשה של 2 ימים והוא מחפש דירה חדשה״. הדיירים שפונו כונו על ידי התקשורת העברית ״מנושלים״ והאירוע כולו תואר כחלק מהעוולות שמחולל שלטון המנדט לתושביה היהודים של הארץ.

למרות העוינות שבה, פעולת שלטונות המנדט עמדו בהוראות החוק הרבה יותר מאשר רשויות המדינה העברית שהחליפו אותם. במקרה הזה דובר על צרכי הביטחון הישירים של המנדט והצורך ״לפחות ברחוב אחד לבודד בין המצודה הצבאית לבין אזרחים שנמצאים סביבה״. שלטונות המנדט חששו מקרבה של בתי היהודים למתקנים הצבאיים שלהם, והם השתמשו בתקנות לשעת חירום לצורך זה. אולי זה מעשה לא מוסרי ואנטי-יהודי, אבל הוא לפחות היה מוצדק מבחינת החוק.

עוד במהלך אותה שנה קיבל ברדקי משלטונות המנדט פיצוי הולם בדמות מינוי לנשיא היהודי הראשון של בית משפט מחוזי בארץ, והוא עבר לתל-אביב לדירה בת שלושה חדרים – דירה מרווחת ויוקרתית ללא צל של ספק במונחי הימים ההם. אולם הוא לא הסתפק בכך, וכשנה לאחר מכן, עם קום המדינה, הוא מיהר להשתמש באותו מנגנון נישול שהופעל נגדו כלפי אחיו היהודים, ובניגוד ברור להוראות הפשוטות של החוק. והכל כדי שיהיה לו חדר עבודה פרטי ושקט.

בנאום שנשא כשנכנס לתפקידו כנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הצהיר ברדקי כי ״יש לקוות להפיכתו של בית־המשפט למוסד־צדק לדוגמה ולתפארת״. ללמדכם באיזו מהירות השררה משחיתה, וכיצד הכוח מנוצל לרעה דווקא על ידי מי שאמורים להיות שומרי הסף ומגיני הפרט.