להתראות אירלנד, לא נתגעגע

הוויכוח הפנים-ישראלי בשאלה האם יש למסד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה היה סוער, מלא ברגש ולעיתים אכזרי, פרק נוסף בטראומה לאומית והיסטורית. כאשר הכרעת הסוגיה עמדה אז על הפרק, היה ברור כי פצעי העבר טרם החלימו במלואם, ואולי לא יחלימו לעולם. לבסוף, פרגמטיות מדינית ותקווה משותפת לעתיד טוב יותר ניצחו, והשגרירות הישראלית בגרמניה פתחה את שעריה ב-1965.

להבדיל, שגרירות ישראל בבירת אירלנד החלה לפעול רק ב-1996. לכן אני פונה בבקשה אל הנשיא האירי המכהן מייקל היגינס וראש הממשלה סיימון האריס – אנא חסכו מאתנו את התיאטרליות המוגזמת ואת ההלם לכאורה בתגובתכם להודעת ישראל על סגירת השגרירות בדבלין. ההיסטוריה של היחס האירי כלפי ישראל מבישה במיוחד בקרב הדמוקרטיות לכאורה במערב. האם יש בכך כדי להצדיק צעד כמו סגירת שגרירות? זו שאלה אחרת, אך לפחות כדאי שנפסיק להעמיד פנים שמדובר כאן במצב נורמלי. אירלנד הייתה המדינה האחרונה מבין מדינות האיחוד האירופי שהסכימה לארח שגרירות ישראלית, וגם החלטה זו אוזנה בידי הצעה דומה לארגון הטרור אש"ף, שאז וגם היום אינו מייצג שום מדינה ממשית.

וזו הנקודה: אירלנד תמיד התייחסה לישראל בבוז גלוי. עשורים לאחר שאבי האומה האירית אֵיְימון דה ואלירה מסר את תנחומיו לגרמניה עבור מותו של אדולף היטלר, המדינה אותה עזר לייסד נראית כאילו נתקעה בעבר, וגם כאשר הכירה לבסוף בישראל עשתה זאת כמי שכפאה שד (בעל כורחה ובחוסר רצון מוחלט).

ולא מדובר בהיסטוריה עתיקה. סגירת השגרירות הישראלית בדבלין, תהא אשר תהא הסיבה, אינה מסמלת תום עידן; זהו פשוט הקץ לניסוי מעליב אותו האירים ניסו להכשיל במשך שנים. מנהיגי אירלנד חשבו שיוכלו להחזיק לעצמם חתלתול יהודי צייתן וכנוע, וכעת עוד יש להם את החוצפה לנזוף בישראל על כך שהיא מסרבת להמשיך להתרפס.

סיפורים כאלו מלווים בדרך כלל בימים ארוכים של כתבות מרגשות אודות האהדה האירית הוותיקה לסבל הפלסטינים. אחרי הכל, כך מספרים לנו שוב ושוב, האירים הם עם אנטי-אימפריאליסטי עד עצמותיו, ואינם מסוגלים לעכל מצב בו עם אחר מתקיים ללא מדינה משלו. אך אלו שטויות ילדותיות שאמורות להעליב כל אירי הגון. הבעיה אינה (ומעולם לא הייתה) קשורה לאהדה בפני עצמה. הבעיה היא שרבים ממנהיגי המדינה הביעו את אהדתם לפלסטינים בדרכים מבישות. כך למשל, אירלנד הודיעה לאחרונה על כוונתה להתערב בחקירת בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד ישראל ולהפציר בשופטים לשנות את הגדרת המושג "רצח עם" רק כדי שישראל תוכל להיות מואשמת בפשע כזה. ישנן מדינות רבות אחרות באירופה שהביעו סימפטיה לפלסטינים. אף אחת מהן לא דרשה להתערב כך בהליך משפטי מתנהל.

בנוסף, טיעון ה"סימפטיה" דורש מאתנו להתעלם מן ההיסטוריה האמיתית של הסכסוך, כזו שמספרת למשל כיצד ישראל הציעה הן ליאסר ערפאת והן לממשיכיו את כל מה שהפלסטינים דרשו לכאורה, והם בחרו פשוט לסרב. מנהיג השין פיין ג'רי אדמס היה יכול רק לחלום על עסקה כזו, והיה אמור לבוז לפלסטינים על דחייתה.

השגריר הישראלי הראשון באירלנד, צבי גבאי, תיאר בזיכרונותיו את התירוצים הרבים אותם ניפקו מנהיגי אירלנד כדי להימנע מהקמת שגרירות ישראלית בארצם. בתחילה הם טענו כי אירלנד לא הכירה להלכה בישראל, אך גם לאחר ההכרה הזו המשיכו לחפש סיבות אחרות. לאחר הצטרפות אירלנד לאיחוד האירופי, נאלצה המדינה – כדי לעמוד בתנאי הקבלה – לקיים יחסים עם ישראל. זאת באמצעות הסדר שבו שגריר ישראל במדינה אחרת שימש גם כנציג בדבלין. מיסוד היחסים בין ישראל עם הוותיקן סייע לשפר את הקשר, אך לפי גבאי החשש לאבד את עסקי ייצוא הבשר מאירלנד לעיראק ולוב "היווה מרכיב מוביל במדיניות המזרח-תיכונית האירית והתבטא גם במדיניות כלפי ישראל".

במילים אחרות, מדובר כאן באינטרס אנוכי, כזה שאחרי הכל מניע את מרבית עולמנו. ייתכן שיום אחד הוא גם יספיק כדי לשקם שוב את היחסים בין המדינות. אך לעת עתה, היגינס וחבריו יכולים לנוח ולהפסיק את ההצגה; אירלנד פשוט איבדה דבר אותו מעולם לא רצתה.

הטור התפרסם לראשונה באתר קומנטרי.