מרד החשמונאים של המאה העשרים

לפני 101 שנה התארגנה בעיר ריגה שבלטביה קבוצת צעירים ציונים תחת השם 'הסתדרות חשמונאי'. חלומם היה רומנטי ומשיחי בעליל – לקומם את ימי תפארתו של העם, וכבתקופת המכבים לקרוא למרד על מדכאיו – להכריז עצמאות וריבונות במולדת אבות. לשם כך נזקקו למנהיג בעל שיעור קומה ושלחו מכתבים לציוני האקטיביסט הידוע זאב ז'בוטינסקי, אותו ראו קרוב לתפיסתם, והפצירו בו לבוא לבקרם. זמן קצר לפני כן פרש ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית בהאשמה שהיא רופסת ואינה מייצגת נאמנה את האינטרס היהודי־ציוני מול שלטונות המנדט הבריטי. למעשה, הוא רק החל להנות מהתמסרותו המחודשת לעולם הכתיבה והתרבות שכל כך אהב ובו חשב להשתקע. בשל כך ניסה לדחות את ההזמנות החוזרות והנשנות של אותם חשמונאים לטביים, אך ללא הועיל. להטם הלאומי העז גבר על שאיפותיו האינדיבידואליות השלוות. כאשר לבסוף הגיע, נפל בקסמם של חדורי השראה אלו, והסכים לאמצם תחת כנפי המנהיג המחודשות שפרש, בשם החדש שנתן להם כתנועת נוער – בית"ר.

את השם בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) העניק להם ז'בוטינסקי על שם חברו הטוב שנפל שלוש שנים לפני כן בתל-חי, ועל שם העיר ביתר, בה התחולל הקרב האחרון והטרגי של מרד בר כוכבא. לשם כך שונתה האות ט' של טרומפלדור ל-ת' של ביתר, שאגב נחפרה לראשונה ונחשפה ארכיאולוגית על מבצריה וחומותיה באותה השנה – 1923.

שלוש שנים לאחר מכן הקדיש ז'בוטינסקי לאותם צעירים, בני חלומו וסברו – כפי שכינה אותם, את שיר הדגל. שיר זה נכתב על ידו כהמנון 'הסתדרות חשמונאי' – אותה זיהה כחלופה רעיונית מתבקשת ונדרשת להסתדרות הציונית, שאפילו לא הסכימה להצעתו להכריז כי מטרת הציונות היא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. השיר נפתח כהתרסה כלפי אותם ציונים סבילים;

אַל תַּגִּידוּ כִּי אֵינֶנּוּ

דַּם אָבִינוּ הַמַּכַּבִּי,

כִּי שָׁלוֹשׁ טִפּוֹת מִמֶּנּוּ

נִמְזְגוּ בְּדַם לִבִּי.

העם, כך האמין ז'בוטינסקי, מחובר בשורש נשמתו לאבות האומה המורדים הגיבורים, אלא שכסות השנים וסבלן השכיח וטשטש את הקשר. הנוער, לפי לתפיסתו, הוא אותו אלמנט טהור בחברה שהסיכוי לעוררו לרוח הלאומית היוזמת עדיין אפשרי, גלגל התנופה המעיר את המכונה מתרדמתה, כדימויו;

כִּי יִפרֹץ שׂוֹנֵא מֵאֶרֶב,

אָז נָקוּמָה וְנַצבִּיא:

חַי הַנֹּעַר, חַי הַחֶרֶב,

חַי הַדָּם הַמַּכַּבִּי!

אלו דברים שלא היה להם אח ורע במאות ואלפי שנות הגלות, מאז מפלת העיר ביתר. בשיאה של התנועה, הגיעו חניכי בית"ר לכ-70,000 צעירים – דוברי עברית בסיסית ובעלי הכשרה צבאית ראשונית. בשנת 1939 נחתם במסגרת התנועה 'הסכם פריז', לפיו כל חניך בית"ר בעולם מיועד לגיוס לאצ"ל בארץ ישראל, לשם מלחמה במנדט הבריטי ולמען הקמת מדינה יהודית לאלתר.

למעשה, התנועה, שהיתה ככל הנראה תנועת הנוער הציונית הגדולה ביותר במזרח אירופה לפני השואה, היוותה אבן שואבת להקמת קבוצות שונות מקצוות החברה היהודית. אחרי הקמת בית"ר קמה תנועת הגג הפוליטית – 'הצה"ר' מפלגת הציונים הרוויזיוניסטים; פעילים הצטרפו לצ"ח – 'ההסתדרות הציונית החדשה', שמספר חבריה עלה על מספר חברי ההסתדרות הציונית הישנה; נשים הצטרפו לתנועת 'ברית נשים לאומיות'; וטרנים יהודים שלחמו בצבא פולין הצטרפו לתנועת 'ברית החייל'; בארץ קמו 'קופת חולים לאומית' ו'הסתדרות פועלים לאומית' וכן הלאה.

קבוצה מעניינת נוספת שקמה תחת גג הרוויזיוניזם וראויה לתשומת לב מיוחדת, היתה תנועת הנוער הדתית־לאומית 'ברית החשמונאים'. תנועה זו לא היתה קשורה ישירות ל'הסתדרות חשמונאי' הלטבית, ועיקר פעולתה היה בארץ ישראל, אך היו לה גם פעילים במזרח אירופה. על אף שהיתה תנועה קטנה, כמעט זניחה מבחינה מספרית, חשוב להכיר את תפיסת העולם הייחודית שלה, והקשר המעניין שלה לתנועות פוליטיות בימינו.

מהעבר אל ההווה: הציונות הדתית בין שמאל לימין

בשנים האחרונות ובזמן האחרון ביתר שאת, אנו שומעים את קולו של השמאל הציוני קורא בגעגוע לציבור הדתי לאומי לחזור ולחבור אליו כבימים ימימה. התנועה הפוליטית הדתית־לאומית העיקרית לפני השואה וגם לאחריה התגלמה בדמות מפלגת 'המזרחי' שהיא ביסודה מפלגת פועלים סוציאליסטית. ככזו מצאה את מקומה בטבעיות בחיק הזרם המרכזי של ההנהגה הציונית, שהיתה רובה ככולה סוציאליסטית הן לפני והן אחרי קום המדינה. חיבור זה אכן התממש לו בעשור האחרון פעמיים ב"ברית האחים" בנט־לפיד, ורוחו רוחשת תדיר תחת פני השטח במפגני תמיכה מפתיעים לכאורה של נציגי ציבור סרוג במוקדי חיכוך פוליטיים כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית או הפגנות מטה משפחות החטופים.

רק אחרי מלחמת ששת הימים חלה תזוזה טקטונית בתפיסה הדתית־לאומית. בעוד ש'המזרחי' התאפיינה בסוציאליזם ופרגמטיזם, מפלגת מגזר הדואגת לצרכיו הקטנים ומטפלת בענייני דיומא, קיבלו הסרוגים תפנית אידיאולוגית מהותית. המלחמה ותוצאותיה שנתפסו בציבור כולו כאיזה מן נס, תורגמה עד מהרה בקרב הדתיים הלאומיים לחזון משיחי פעיל, שאליו יש להצטרף ולאורו יש לפעול.

בשנות התשעים של המאה העשרים הפנו אינטלקטואלים מן השמאל אצבע מאשימה כלפי הציונות־הדתית, שלכאורה בגדה בערכיה ובהם. ספי רכלבסקי נעלב שהדתיים רואים בו כחמורו של משיח, וגדי טאוב (לפני המהפך האישי שעבר) האשים את הסרוגים על שנטשו את תורת הראי"ה קוק הפרגמטיסט, ודבקו בתפיסתו של הרצי"ה בנו, שאחז בתפיסות משיחיות של גאולה המתממשת בשטח.

התולדה של ימינו היא הפיצול בין מי שמיוצג בידי אישי ציבור כנפתלי בנט, איילת שקד (על אף שהיא אינה דתית בעצמה) ואולי אף רוני אלשיך – הנראים כממשיכי הזרם המפד"לי של 'המזרחי', לבין מפלגותיהם של איתמר בן־גביר ובצלאל סמוטריץ', שנראה כאילו צצו משום מקום, אך סוחפים מנדטים רבים יותר משמעותית.

עיון ב'שיר החשמונאי' שכתב יעקב כהן עבור אותה תנועת נוער דתית־לאומית־רוויזיוניסטית, מלמד שהגרעין המשיחי־אקטיביסטי היה נטוע בקרקע כל אותם שנים, ממש מבראשית, ואולי רק איחר לנבוט. כמו אותו במבוק סיני הגדל לאיטו במשך שנים לגובה כמה סנטימטרים ספורים מעל פני הקרקע ורק בשנה החמישית פורץ תוך שבועות בודדים לגובה של עשרות מטרים, כך גם התפיסה המשיחית של 'ברית חשמונאי' התבשלה לאיטה, עד שהתגלתה במלוא עוז;

הַשֶּׁמֶשׁ בַּלֵּב

הַמֶּרֶד בָּעַיִן,

וְדָבָר־אֱלֹהִים בַּדָּם,

אֲנַחְנוּ,

צִבְאוֹת הַמָּשִׁיחַ,

גְּדוּדֵי בַּרְזֶל וְלַהַב,[…]

וּנְפַנֶּה דֶּרֶךְ,

לְמָשִׁיחַ ה',

לְמַלְכוּת שַׁדַּי עַל הָאָרֶץ.

האם מילים אלו שנכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת נראות זרות לתנועות הפועלות כיום בשטח כאקטיביסטים שונים של תנועת ההתיישבות הדתית־לאומית? ממש לא. חברי 'ברית חשמונאי' של אז לחמו בגטאות אירופה הבוערים וכלוחמי אצ"ל עזים וחרפו נפשם למען מטרתם – תקומה יהודית־דתית בארצנו, בלהט דומה לזה של נערי גבעות המסתכנים על פסגה טרשית צחיחה, מוקפים אוכלוסייה ערבית עוינת. לא לחינם דבקו אנשי הברית בדימוי החשמונאים המורדים, הנלחמים מעטים מול רבים כנגד אימפריות עצומות וחזקות מהן עשרות מונים שאין זה כלל הגיוני לנצחם. הלהט הדתי רק חימש את תפיסתם הפוליטית־לאומית והאקטיביסטית, הקוראת תיגר על המציאות וחשבונותיו הפרגמטיים – מאז ועד היום.

האם הם עצמם מודעים לשורשיהם האידיאולוגים? סביר להניח שלא, אך זהו לא חזון נפרץ. רבים רבים מאנשי המחנה הלאומי של ימינו הם במובנים רבים "מנותקי קשר" מעבר תפארתם וגבורתם, ולא רק בגללם. פעולות עיצוב תודעה נרחבות מחקו לאורך ולרוחב את מורשת הימין על גווניו, במודע ושלא במודע, לאורך שנים רבות.

כיום, ממשימות הדור החשובות היא לחבר מחדש את החוטים הנעלמים לאוצרות הרוח של העבר המכוסה מאיתנו. לחשוף את הנס שהתרחש, שהונף, ושעדיין מתנוסס.

ואכן, השיר מסתיים בתקווה שהופכת למציאות בימינו. אותה תקווה שנשתלה בקרקע ההיסטוריה והבשילה לאיטה, מתגלה היום במלוא עוצמתה בשורות האחרונות, הנשמעות אקטואליות מתמיד:

נֵס חֵרוּת, עָמָל וָטֹהַר,

נֵס הַדּוֹר הַבַּנָּאִי,

אַל תִּירָא: כִּי חַי הַנֹּעַר –

חַי וָעֵר חַשׁמוֹנָאִי.

ואין זמן טוב להנחלת מורשת הניסים שלנו, מאשר חג החנוכה. חג חשמונאים שמח – מלא סיפורי מורשת, עוז וגבורה.