הגיע הזמן להקשיב באמת לערבים

אחת התופעות הבולטות והנפוצות בישראל היא ניסיונם של הרשויות הרשמיות והחוגים הפוליטיים, ובמיוחד הצמרת הביטחונית, לשמש בפני דעת הקהל כפרשנים וכדוברים מוסמכים לכוונות הארגונים הערביים והמוסלמיים העוינים למדינה היהודית. דוגמא בולטת ואופיינית לכך ניתן לראות ביחסם של הצמרת השלטונית בישראל לדבריו של יאסר ערפאת, שנאמרו על ידו לאחר החתימה על הסכם אוסלו הראשון בנאומו בערבית בפגישת תומכי אש"ף ביוהנסבורג, דרום אפריקה, ב-10 במאי 1994. וכך הוא אמר:

"ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו "סולחה דוניא". אינני יודע איך אומרים את זה באנגלית, אני חושב שזה הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר, כן, "סולחה דוניא". אבל כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה".

הדברים הללו היו ישירים וכוונתם הייתה ברורה לכל מוסלמי ולכל אחד שהתעניין בהיסטוריה האסלאמית. אך בישראל העדיפו לתת פרשנות מושכלת לדבריו של ערפאת שהתבססה על משאלות הלב של המפרשים.

במקום להתייחס לדבריו המפורשים של ערפאת, הם הציגו בפני דעת הקהל הישראלי והעולמי את הפרשנות שלהם שהייתה נוחה להם ולהשקפת עולמם ובכך שימשו ככלי נוח מאוד בלחימה הפסיכולוגית של הארגונים הפלסטינים נגד מדינת ישראל. כפי שלמדנו מאז, כל הפעילות של ראשי הרשות הפלסטינית האוטונומית כמו גם של ארגוני המחבלים הפלסטיניים השונים, הראתה כי ערפאת התכוון לכל מילה ומילה שנאמרה בנאומו זה.

כל הכישלונות של מדינות המערב ובראשם של ארה"ב ביחסיהם עם המדינות המוסלמיות, מאפגניסטאן ועד סוריה ועיראק, ומלוב ועד סומלי מצביעים על אותה תבנית המחשבתית לפיה ההיגיון והתרבות המערביים הם אוניברסליים וזהים אצל כל בני אנוש באופן מוחלט, ללא התייחסות להבדלי תרבותם ואופים של העמים השונים על פני כדור הארץ.

כעת נבחן מה באמת אמרו הנציגים האוטנטיים של הערבים בנוגע לבעיית הסכסוך הערבי-יהודי ואיך הם התייחסו לתסריט של הקמת המדינה הפלסטינית לצידה של המדינה היהודית.

האם מערב ומזרח יבינו זה את זה?

אחת הסיבות העיקריות לכשלים בפוליטיקה הבינלאומית בין מדינות המערב והמזרח היא הבעיה של מדינות השייכות לציוויליזציה האירופית להבין על מה מדברות מדינות הציוויליזציה המזרחית ולמה הן מתכוונות.

גם הפוליטיקה הישראלית סובלת מהבעיה הזאת. הרי שורשיה הושפעו מהשקפותיהם של ראשי ההנהגה של התנועה הציונית אשר הצליחה להקים מחדש את מדינת היהודים בארץ אבותיהם ורובם היו יוצאי אירופה. לכן אין זה מפתיע שרבים ממנהיגי ישראל לא רק מתעלמים מדברים שנאמרים ישירות ובגלוי על ידי ערבים, אלא הם אפילו מצליחים לתת למילים אלה פירוש ומשמעות רצויה יותר לאוזן היהודית.

כפי שהגדיר זאת פרופסור משה שרון:

"מקמפ דיוויד דרך אוסלו ועד לימינו אנו, פערים תרבותיים מונעים מישראל להבין את היריב הערבי ופוגעים במאמץ המדיני… הכישלון היה מנת חלקן של כל ממשלות ישראל, ושל התקשורת כולה. בכל פעם מחדש, מצאו כולם את עצמם מופתעים מכך, שהערבים אינם מקיימים הסכמים שהם חתמו עליהם. פעם אחר פעם סרבו מנהלי המו"מ הישראלים ללמוד מהניסיון וחזרו על אותן השגיאות, ששִעבדו את ישראל לחוקי משחק שנקבעו על ידי הערבים".

לעיתים קרובות מדי, רק כאשר היהודים נאלצים להתמודד עם המציאות הקשה, הם מתחילים להבין למה התכוונו הערבים בדבריהם והכרזותיהם. אולם ההבנה הזו איננה נשמרת זמן רב, והישראלים שוב מושפעים מהחלומות היפים על העולם אותו המציאו חלק ממנהיגיהם.

בעולם הווירטואלי הזה כל האנשים דומים זה לזה, רוצים את אותם הדברים, חושבים אותן המחשבות, ומקפידים על אותם עקרונות מוסריים שיהודים קבעו בעשרת הדיברות שלהם. לכן, אם כולם רק ירצו, ניתן יהיה להגיע מיד להסכמה והבנה הדדית המלאה ולשיתוף פעולה מועיל לכל העמים.

יש אינספור דוגמאות לניסיונות יהודים לפעול בהתאם למחשבות הללו. כך, לדוגמה, ב-15 בספטמבר 1947 התקיימה בלונדון פגישה בין משלחת נציגי התנועה הציונית, שכללה את אבא (אוברי) אבן, דוד הורוביץ והעיתונאי יונה קמחי, עם מזכ"ל הליגה הערבית, עזאם-פאשה.

השליחים היהודים הודיעו כי אין שום ספק שתקום מדינה היהודית וקראו למדינות ערב שלא להתנגד לכך. הם מצדם היו מוכנים להתחייב שלא תהיה כל צורה של התפשטות יהודית שעלולה לאיים על האינטרסים הערביים.

בתגובה הציע עזאם פאשה לנטוש את הפרויקט הציוני וקבע שיהודים יכולים להשתלב בחברה הערבית על בסיס ישויות אוטונומיות. אם זה לא יקרה, אמר עזאם-פאשה, אז אין טעם לפנות לפרגמטיות פוליטית, לא תהיה ברירה אחרת, מלבד מלחמה.

דוד הורביץ מתאר בספרו את מהלך הדיון הזה וכותב, בין היתר, את הדברים הבאים:

הורוביץ: "היהודים הם עובדה מוגמרת במזרח התיכון. במוקדם או במאוחר יצטרכו הערבים להשלים עם העובדה ולקבל אותה. אתם הערבים לא יכולים למחוק או להשמיד למעלה מחצי מיליון בני אדם. אנחנו מצידנו באמת חושקים בהסכם עם הערבים ומוכנים לעשות ויתורים למענו…

הסכם כזה יושג בסופו של דבר, אז למה להקדים אותו במריבות, מלחמות ושפיכות דמים? אין אינטרסים יסודיים מנוגדים ומכשולים בלתי ניתנים למעבר הכרוכים בהסכם כלשהו. אנחנו לא משתוקקים להתרחבות, כיבוש או שליטה על ה​​עמים האחרים. אנחנו רוצים להשתלב במרקם המזרח התיכון כדי שאנחנו ואתם נוכל להיות מועילים הדדית זה לזה. עזאם פאשה: העולם הערבי אינו במצב רוח מתפשר. סביר להניח, מר הורוביץ, שהתוכנית שלך היא רציונלית והגיונית, אבל גורלן של אומות לא נקבע על ידי הגיון רציונלי. אומות לעולם אינן מוותרות; הם נלחמים. לא תקבל שום דבר באמצעים שלווים או בפשרה. אתם תוכלו, אולי, להשיג משהו, אבל רק בכוח הזרוע.

אוברי איבן: "דו"ח UNSCOP קובע את האפשרות של פשרה משביעת רצון. למה שלפחות לא נעשה מאמץ להגיע להסכמה בקווים האלה? בכל מקרה, ההצעה שלנו היא טיוטה ראשונה בלבד ואנו נשמח על כל הצעה נגדית מצדכם"

עזאם פאשה: "הסכם יהיה מקובל רק בתנאים שלנו. העולם הערבי מתייחס אליכם כפולשים ומוכן להילחם בכם. ניגוד האינטרסים בין מדינות, לרוב, אינו מוביל לשום הסדר מלבד התנגשות מזוינת".

הורוביץ: "אז אתה מאמין רק בכוח הנשק? אתה לא חושב שהייתה התקדמות כלשהי בהסדרת סוגיות שנויות במחלוקת בין עמים שונים?"

עזאם פאשה: "זה טבעם של עמים לשאוף להתרחבות ולהילחם על מה שהם חושבים שהוא חיוני… הכוחות שמניעים אנשים אינם נתונים לשליטתנו. הם כוחות אובייקטיביים. ייתכן שהיה ניתן בעבר להגיע להסכמה אם היה מיזוג מלמטה. אבל זה כבר לא אפשרי. אתה מדבר על המזרח התיכון. אנחנו לא מכירים בתפיסה הזו. אנחנו חושבים רק במונחים של העולם הערבי. לאומיות, זה כוח גדול יותר מכל מה שמניע אותנו. אנחנו לא צריכים פיתוח כלכלי בעזרתכם. יש לנו רק מבחן אחד, מבחן הכוח. אם הייתי מנהיג ציוני, אולי הייתי מתנהג כמו שאתה מתנהג. אין לך אלטרנטיבה. בכל מקרה, הבעיה כעת תיפתר רק בכוח הנשק".

עם היוודע תוצאות פגישה זו, בן-גוריון, שבעבר העריך מאוד את עזאם-פאשה וכינה אותו "ההגון והאנושי ביותר… אחד מהערבים המועטים בעולם שיש להם גישה אנושית, אידיאלים", הורה ל"הגנה" להתכונן למלחמה.

ב-11 באוקטובר 1947, בראיון שפורסם בעיתון המצרי "אח'באר אל-יום", אמר עזאם-פאשה את הדברים הבאים: "אני עצמי מקווה שהיהודים לא יכפו עלינו את המלחמה, מפני שזאת תהיה מלחמת השמד וזה יהיה טבח מסוכן, שיירשם בהיסטוריה כפי שנרשמו הטבח המונגולי ומלחמות מסעי הצלב".

דוגמה מאלפת לניסיון להתעלם מהמשמעות הברורה של דבריו מזכ"ל הליגה הערבית, עזאם-פאשה ולהציג את המציאות הווירטואלית כאילו היא אמיתית וראלית, אפשר לקבל במאמרו של טום שגב אותו הוא פרסם תחת הכותרת "בשם אומרם" בעיתון "הארץ" ב-14 באוקטובר 2011.

שגב אמנם ציטט את דבריו הללו של עזאם-פאשה, אך בכל זאת נאחז בדבריו האחרים אותם הוא אמר בראיון אותו נתן ב-21 במאי 1948 הביא ה"פלסטיין פוסט": "יהיו אשר יהיו תוצאות המלחמה, הערבים עומדים על הצעתם להבטיח ליהודים אזרחות שווה בארץ ישראל ערבית וירשו להם להיות יהודים ככל שירצו".

שגב לא מסביר איך עזאם-פאשה התכוון לממש את ההבטחה הזאת לאזרחות שווה ליהודים אחרי ביצוע של "טבח מסוכן, שיירשם בהיסטוריה כפי שנרשמו הטבח המונגולי ומלחמות מסעי הצלב".

טרגי, אך סימבולי מאוד שב-7 באוקטובר 2023, שבוע לפני התאריך בו פרסם טום שגב את מאמרו בשנת 2011, שוב למדנו את נכונות של דברי ניצולת השואה אשר אמרה לחיילים שביקרו אותה ביום השואה את הדברים הבאים: "ילדים, אם מישהו אומר לכם שהוא רוצה להרוג אתכם, תאמינו לו".

מצדדי עמדתו של טום שגב לא הפנימו את משמעות דבריה שבאו לא רק מניסיון האישי והטראגי של חייה, אלא גם חזרו על המסר של אבותינו מלפני אלפי השנים שאמרו "הבא להורגך, השכם להורגו". הפעולות שנבעו ממשאלות הלב של המציאות הווירטואלית של טום שגב ושל מצדדי עמדתו הובילו אותנו למאורעות של "שבת השחורה" ולמלחמה עקובה בדם נוספת.

כידוע, המלחמה שפתחו הערבים ב-1948, כמו כל המלחמות שלאחר מכן נגד המדינה היהודית, הסתיימו בתבוסה עבורם. כתוצאה מכך, בשנת 1967 שלטה ישראל לא רק בכל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית, אלא גם ברמת הגולן ובחצי האי סיני.

הקמת המדינה אחרי קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה רק שלב אחד בתוכנית השלבים של בן גוריון וראשי התנועה הציונית. במכתב לבנו עמוס, ב-5 באוקטובר 1937, בן גוריון הסביר מדוע הוא היה מוכן להסכים להצעת ועדת הלורד פיל להקמת מדינה יהודית בשטח של 4,500 קמ"ר בלבד.

הוא כתב כי "מה שאנו מעוניינים בו באמת איננו שמירת האחדות והשלמות של הארץ, אלא שהארץ כולה, שלמה ומאוחדת, תהיה בריבונות יהודית". כדבריו של בן גוריון, "הקמת מדינה, אפילו בחלקה של ארץ ישראל, אינה הסוף, אלא רק ההתחלה. הקמתה יאפשר קליטתם של שני מיליון יהודים, בניית כלכלה יהודית וארגון כוח הגנה יהודי מתקדם שיהפוך לאחד מהצבאות הטובים בעולם. בדרך של הקמת מדינת היהודים והגדלת כוחה, ניתן יהיה לשחרר בהדרגה את הארץ כולה". בן גוריון כתב שהוא מאמין שניתן יהיה להגיע לכך בדרך של "הסכמה והבנה עם שכנינו הערבים, או באמצעים אחרים".

ההתפתחות ההיסטורית הראתה את נכונות חזונו של בן גוריון וארץ ישראל אכן שוחררה בהדרגה, שלב אחר שלב. הבעיה שנוצרה עם הזמן היא בכך שיורשיו של בן גוריון פעם אחר פעם ניסו לוותר על ההישג הזה. רק התמדתם של האויבים בשנאתם העיוורת למדינת היהודים מנעו יישום מדיניות תבוסתנית לפיה ניתן לוותר על שטחי המולדת היהודית תמורת פיסת נייר של הסכם שלום שערכו עשוי להיות שווה פחות מעלות הנייר עליו הוא ייכתב.

מי שחושב שניתן יהיה להסתתר מאחורי החומות הגבוהים בשטח מצומצם בגבולות המדינה, להן, לא במקרה, שר החוץ אבא אבן כינה "גבולות אושוויץ", ולקוות שיניחו לנו לחיות לנפשנו, לא מבין שבכך הוא למעשה הופך את ישראל ממדינה ריבונית המסוגלת להגן על עצמה, לגטו שעצם קיומו יהיה תלוי בחסדי הגויים.

גם הפעם, במלחמת "חרבות הברזל", עם ישראל מנצח. נשאר רק לקוות שהפעם לא נבזבז את תוצאות של ניצחון הנוסף של צה"ל. או אז יתגשמו גם דבריו של זאב ז'בוטינסקי שנכתבו במאמרו "על קיר הברזל" בשנת 1923 וגם דבריו המסכמים של בן גוריון במכתבו משנת 1937: "ברגע שנהיה רבים וחזקים במדינה, הערבים יבינו שעדיף להם להפוך לבני ברית שלנו". הסכמי אברהם הראו כי מימוש חזונם אפשרי בהחלט.