גלעד קריב שכח מה זה להיות בן אדם

השבוע התפרסם סרטון קצר מוועדת החוקה של הכנסת ובו חילופי דברים בין חבר הכנסת שמחה רוטמן (הציונות הדתית) וחבר הכנסת גלעד קריב (העבודה/הדמוקרטים). תגידו "היי, מה הסיפור? הרי באים לפרלמנט כדי לדבר (parler)" אבל חילופי הדברים הללו, ששותפו על ידי ינון מגל, חשפו את האמת הכואבת על מצב המחנות בישראל בשנת 2025, והמצב, כמו שאמרו סופרים גדולים, בטטה.

הזיה pic.twitter.com/A9pJfvyZe4

— ינון מגל (@YinonMagal) January 6, 2025

ההתרחשות שנתפסה בעדשת ערוץ הכנסת פשוטה להחריד: רוטמן העיר שקריב אמר דבר בעל ערך והציע הצעה טובה, שטובה לא רק משום שרוטמן רוצה בה, אלא משום שקריב, שאינו נמנה על מחנהו של רוטמן, הציע אותה, כשהוא מוסיף "ביחד ננצח". עד כאן נשמע כמו שיח פרלמנטרי תקין, שלא לומר בריא, בתוספת סיסמא שמעטרת בערך כל שלט שני בארץ (הראשון הוא "קונה רכבים לפירוק"). אבל לחברי האופוזיציה לקח שניות בודדות כדי מיד להגיב על האמירה. חברת הכנסת קארין אלהרר (יש עתיד) פלטה ישר "תפסיקו להגיד את זה לפחות", וקריב עצמו הגיב שניות ספורות אחר כך ש"אין ביחד ואין ניצחון אם לא שמת לב, מר קואליציית ההפקרה. אתם האויבים של הביחד ואתם האויבים של הניצחון".

חילופי הדברים האלה, שהחלו באופן כל כך מעודד ונגמרו באופן באמת מעורר בחילה, הם מנת חלקנו הפרלמנטרית בזמן האחרון, ובאופן בוטה בשנתיים האחרונות, מאז הושבעה הממשלה. רק בחודשים האחרונים זכינו להכיר את עומק הניכור בין קואליציה ואופוזיציה, באופן שהפך ליום יומי: בסוף נובמבר האחרון חשף זאב קם מ'בשבע' בטור השבועי שלו שלפיד הורה לחברי מפלגתו להסיר את שמם מכל הצעת חוק שעליה חתומים חברי סיעת עוצמה יהודית, ולמשוך את תמיכתם מכל חוק שהכינו לחקיקה יחד איתם. התוצאה היא שעידן רול, שפעל באופן אישי למען חקיקה נגד אונר"א והיה חתום על הצעת חוק שתגדיר את הארגון כתומך טרור, נאלץ להצביע נגד החוק שהוא עצמו הגיש, כי הגיש אותו יחד עם ח"כ לימור סון הר מלך, וחבר הכנסת ולדימיר בליאק, פרלמנטר חרוץ ועקשן, נאלץ למשוך את שמו משורה של חוקים שהכין יחד עם ח"כ יצחק קרויזר.

יריב לוין התקשר לאחל ליאיר לפיד בריאות אחרי ניתוח. זו תגובת החלול.
כמו כן, יריב לוין אכן אידאולוג, ואם להיות אידאולוג זה מסוכן יאיר, אז אתה הבנאדם הכי לא מסוכן בעולם 😘 pic.twitter.com/p6c7nmoQCQ

— Yotam zimri (@YotYotam) December 12, 2024

אבל זה לא נגמר רק שם. באמצע דצמבר אשתקד התראיין לפיד לפודקאסט של יוסי מרשק וחשף שיריב לוין התקשר אליו לאחר שעבר ניתוח כדי לאחל לו החלמה מהירה, רק כדי להשיב לו על המעשה האנושי הזה בטינוף באמת מעורר בחילה: "עניתי לו בנימוס כי זה היה טלפון נדיב, ואמרתי לעצמי הוא לא מבין. יריב חושב שביני לבינו, אנחנו שני ח"כים, או שר וראש אופוזיציה שיש ביניהם איזו מחלוקת שלא צריכה להפריע ליחסי אנוש תקינים והוא לא מבין שהוא הורס את עולמנו. הוא הורס את התשתית הכי בסיסית של חיים משותפים, מתוך איזה טירוף אידיאולוגי. יריב הוא אידיאולוג שבאיזה שהוא מקום זה הופך אותו ליותר מסוכן".

ויש עוד: בפברואר 2023, תחילת הדיונים על הרפורמה, עוד לפני ליל גלנט, עוד לפני הטבח בעוטף, עוד לפני כל הסערות והתהפוכות, נדרשו חברי סיעת יש עתיד להתנצל בזה אחרי זה, כי נתפסו מחייכים לכיוונו של בנימין נתניהו. שמעתם נכון, הם התנצלו על חיוכים. למה הם העזו לחייך? כי חבר סיעתם, בועז טופורובסקי, חזר מבית החולים אחרי חודש, וכמו כולם, נתניהו ניגש לברך אותו, וכך יצא שחברי יש עתיד, שחייכו לעבר שותפם הפוליטי נתפסו מחייכים אל היריב.

מן הסתם תגידו אוקיי, זה רק יש עתיד, אבל לא. זה ממש לא. כי אין פה סתם עוד חרם פרלמנטרי, יש פה תופעה פתולוגית, של פחד מצמית. חברי הכנסת באופוזיציה, חיים בפחד בלתי ייאמן, מבוחריהם עצמם. פוחדים שאם חלילה ייתפסו נוהגים כפרלמנטרים נורמטיביים, שמחוקקים חוקים, משתפים פעולה עם מחוקקים אחרים או חלילה מקבלים מחמאות, הם יוקעו על ידי המפגינים ברחוב ושותפיהם ברשתות כמי שמסייעים לאויב. כשלפיד מטנף על הקולגיאליות של לוין, וכשבליאק מתנצל על חיוך, זה לא ביטוי למחלוקת נחרצת, זאת הלקאה עצמית בסגנון בולשביקי. זה המרדף אחרי "אנטי גזענות" שעליו כתב דאגלאס מאריי בספרו האחרון (והמומלץ), על הצורך להקצין כדי להסיר ספק.

לא מאמינים לי? רק תראו איזה לינצ'טרנט (לינץ' ברשת) עבר בני גנץ בהצבעה ההיא שבה סיעת עוצמה יהודית גררה את נתניהו ממיטת חוליו. גנץ בסך הכל ניגש לנתניהו, לחץ את ידו ושאל בשלומו. אבל למשה רדמן, מראשי המחאה, "נגמרו המילים" ועל גנץ נחתה עוד התקפה מוטרפת של מגיבים. לזכותו ייאמר שהוא כבר התחסן, אבל גם הוא זוכר בחשש איך כשהצטרף לממשלת נתניהו בקורונה, צרו רדמן וחבריו על ביתו באופן יומי והטרידו את מנוחתו. גם אחרי שהממשלה ההיא התפרקה וגנץ חבר לבנט ולפיד, הוא עדיין הוטרד על ידי מטורללים כעניין שבשגרה. כפי שסיפר, הוא מחליף הרבה מספרי טלפון, כי כל פעם מישהו מפיץ אותם.

כי הסיפור פה גדול יותר מהדרדרות התרבות הפרלמנטרית הירודה גם כך, הסיפור הוא כיצד הזנב מכשכש בכלב. חברי הכנסת משמאל, אלו שלא גידלו בעל כורחם עור של פיל, חיים למעשה בפחד מצמית מפני האפשרות שייתפסו מחמיאים ליריב. הם יודעים שאם חלילה יגישו חוק, ואפילו אם יהיה זה החוק המוצדק והטוב ביותר שיש, ועל החוק הזה יהיה חתום איש עוצמה יהודית, או הציונות הדתית, או שמא יריב לוין או נתניהו יסמכו עליו את ידיהם, גורלם כפרלמנטרים לגיטימיים במחנה שלהם עצמם נחרץ, ודינם הוא נידוי והוקעה. האנשים שמשאירים את חברי האופוזיציה ערים בלילה, רוצים לראות שוב את יוראי להב הרצנו קופץ על השולחן. הם רוצים שבירה מוחלטת של הכלים, ולמעשה החרבה של הפרלמנט. במלחמה של אותו פלג קטן ורועש, הכל כשר. כשגלעד קריב מקבל מחמאה מרוטמן ואז ממהר לשצוף אש וגופרית, הוא לא מביע בוז אישי, הוא ממהר להראות לקפלן שהוא איש שמאל טוב, שלא מתרועע עם השטן. ההפסד בסוף הוא של כולנו.

בפרוס שנת 2025, אפשר רק לקוות שנבחרי השמאל והמרכז ימצאו את עצמם במקום טוב יותר. הרדיפה המתמשכת אחריהם נותנת בהם את אותותיה. חלקם מתחרים בינם ובין עצמם על מי ישנא יותר, פן חלילה תבוא נאווה רוזיליו ללובי של הבית שלהם, או שתרדוף אחריהם במשכן. אחרים פשוט מנסים להיעלם בין הכיסאות. אבל ההפסד בסוף הוא של כולנו. פרלמנט, כשמו כן הוא, מקום של שיח. של ויכוח, דיון, וגישור על פערים. אם ההסדר הבסיסי של עבודת הפרלמנט קורס, קורסת איתו התרבות הדמוקרטית כולה, ובמיוחד כשהפרלמנט עומד במרכז המשטר הדמוקרטי. מי ייתן ועבור חברי הכנסת משמאל, תהיה זו גם שנת שחרור מאימה.