המחיר הכבד של עסקאות חטופים

שחרור חטופים היא אחת הסוגיות הקשות ביותר בחיי האומה הישראלית. מצד אחד כל ישראל ערבים זה לזה. כולנו מכירים אישית משפחות חטופים, וכולנו כואבים בכל רגע את התופת שהחטופים עוברים ואת סבל המשפחות. מאידך האחריות על מנהיגי העם איננה רק לחטופים ומשפחותיהם. הם צריכים לחשוב על כלל ישראל בהווה ובעתיד. גאולה כהן ע"ה אמרה: "אם יחטפו את בני אעשה הכל, אבל הכל על מנת לשחרר אותו, אבל אני מודיעה לכם היום: אתם אל תקשיבו לי אז". אין מטרת מאמר זה לדון בהיבטים המשפטיים, דהיינו מי מוסמך לדון במשא ומתן על חטופים, ומי מוסמך להחליט מה המחיר. המטרה כאן היא להעלות בצורה לוגית את הנושאים עליהם צריך לתת את הדעת.

הדרך המיטבית לשחרור חטופים היא, כמובן, הדרך הצבאית. מבצע יונתן באנטבה הוא הדוגמה הטובה ביותר לשיטה הזו. גם כיום מיטב בנינו נחלצו חושים למלחמה, חרפו ונתנו את נפשם בנסיון למוטט את האויב ולהביא להצלה לאומית ושחרור החטופים. העורף, אף הוא, תומך בגיבורים במסירות ובאהבה. העם משלם בדמו ובדמיו למשימת שחרור החטופים. זוהי הקרבה של אמת, בניגוד לדרך הקלה של איתות סגולה, הפגנות וקריאות לאוויר לשחרור החטופים.

כאשר אין הצלחה בדרך הצבאית מנסים לפתור את הבעיה על ידי משא ומתן. עצם הכניסה למשא ומתן היא מתוך חולשה. לא הצלחנו לשחרר בגבורה את החטופים. במו"מ עצמו – ככל שהחולשה גדולה יותר, המחיר גבוה יותר. גרמניה ויפן בסוף מלחמת העולם השניה, לא הציבו שום תנאים למו"מ לסיום המלחמה. אינני דן בסיבות לעמדת החולשה שהביאה אותנו למשא ומתן אבל ברור הן לאויב והן למתווכים, שאיננו בעמדה חזקה. עצם העובדה שאחרי שישראל הסכימה לתנאים עמדנו כעני בפתח להמתין להסכמת החמאס, מראה שעמדתנו במו"מ היא מתוך חולשה.

בהנחה שיש לנו כח מסוים במו"מ, העקרונות שצריכים לעמוד לנגד עינינו הם:

1. המחויבות לחטופים.
2. המחויבות לשאר אזרחי המדינה בהווה ובעתיד.
3. המחויבות לחיילים שמוסרים נפשם במלחמה.
4. הענשת הרשעים שחטפו את האזרחים ומחזיקים בהם.

נתייחס לכל אחת מהנקודות. המחויבות לחטופים פרושה שלא נתייחס אליהם באיפה ואיפה. שלא נקנה את שחרור חלקם בהקרבת החלק האחר. דם חלק מהחטופים אינו סמוק יותר. לצורך זה, לפני כל משא ומתן חייבים מידע מדויק שינתן על ידי גוף לא מעורב, כגול הצלב האדום (אמנם ספק אם הוא לא מעורב). עלינו לקבל רשימה מקיפה של החיים והמתים, עם ביקור הצלב האדום אצל החיים ואבטחת תנאיהם. אחרת כל המו"מ הוא חתול בשק. האם נקבל אנשים או גופות? האם כל כמה חודשים יתברר שיש עוד חטופים וצריך מו"מ חדש עבורם? לדאבוננו, אפילו הצעד המינימלי במו"מ: לדעת על מה אנו דנים, לא נעשה. גם זה זועק חולשה.

המחויבות לשאר אזרחי המדינה פרושה שאנו לא משלמים בחיי אזרחים אחרים כדי להציל את אלה. נניח שההצעה היתה שנקבל את כל החטופים ובתמורה נכבה את מערכות החץ וכיפת ברזל ונקרקע את מטוסי חיל האויר ל 24 שעות. בשעות אלה איראן וחמאס ירו עלינו אלפי טילים, מי שימות ימות, ואחר כך נקבל את כל החטופים. האם זו הצעה הגיונית? כוחו של ארכי-מחבל משוחרר לא פחות מכוחו של טיל בליסטי. מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, אמר שהאסירים ששוחררו במסגרת עסקת שליט היו אחראים באופן קולקטיבי לרציחתם של 569 אזרחים ישראלים. זה עוד לפני הספירה של אלפי ההרוגים בשמיני עצרת וחללי צה"ל במלחמה, שהגה יחיא סינוואר – ממשוחררי עסקת שליט. אלפי ההרוגים כתוצאה משחרור שליט לא נשאלו אם הם מוכנים למות תמורת שחרורו. יתרה מכך, החטופים של היום נלקחו בידיעה שנשלם מחיר יקר על שחרורם, כפי ששילמנו בעבר. כלומר, העסקה גוזרת דין מוות על אלפי אזרחים ופותחת שער לחטופים נוספים.

החיילים הגיבורים שעזבו משפחה, לימודים, ועבודה, חרפו נפשם והקיזו את דמם להגנה על הארץ ושחרור החטופים, ראויים לדעת שקרבנם לא היה לשווא. אם החמאס ישתקם ויחזור לטבוח בנו שוב ושוב, כפי שהבטיח, הרי שהפקרנו לא 150 חטופים אלא 835 חיילים, מהם 55 נשים, שהותירו 306 אלמנות, 645 יתומים, ושבע ארוסות. כמו כן 1590 הורים שכולים ומעל 2730 אחים ואחיות שכולים.

לבסוף, החטופים לא הגיעו לעזה על ידי הוריקן, כמו דורותי לארץ עוץ. הם נחטפו באכזריות על ידי מחבלים ואזרחים צמאי דם. אם הרשעים לא יבואו על ענשם הרי שאנו פושעים במחויבות שלנו לחטופים ולאזרחי ישראל. נוסף לכך, אנו פותחים את הדלת למעגל דמים חוזר. אם אין לחטא עונש, אין סיבה לא לחזור עליו. יאמרו הקוראים: והרי עזה הפכה לעיי חרבות, אזרחיה שילמו בעשרות אלפי הרוגים כולל ראשי החמאס, האם זה לא מרתיע? התשובה המצמררת היא "לא". אחרי ההסכם עזה תיבנה מחדש, בכספנו וכספי העולם המערבי. חיי אדם לא נחשבים אצל אויבינו. עד עכשיו סקרים מראים שרוב תושבי עזה תומכים בחמאס ובטבח שמיני עצרת, והחמאס ממשיך למלא את שורותיו בצעירים חדשים.

מה התשובה? כמובן, נצחון מוחץ. יש לנו צבא שיכול ומוכן לספק נצחון מכריע. אין לנו מצביאים והנהגה שמוכנים לעשות זאת. בהנחה שאין לנו כח לנצח ואין ברירה אלא משא ומתן, חייבים לעמוד על העקרונות הבאים:

1. רשימה מלאה על ידי הצלב האדום של כל החטופים ומצבם.
2. לא ישוחררו מחבלים עם דם על הידים. ואלה שישוחררו יוגלו למדינה אחרת – קטר מועדפת.
3. חלק מאדמות עזה יסופחו ויוקמו עליהם ישובים. על ידי כך הדם שנשפך נתרם לחרות ושגשוג עם ישראל. כמו כן, אין הרתעה גדולה מזו. האוייב לא מתרגש מאבדן חיים אבל אבדן אדמה יבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהוא הפסיד.
4. דרישה להסגרה של האחראים לטבח שמחת תורה שנותרו בחיים.

זוהי לא רק סוגיה הומניטרית אלא גם אסטרטגית. האחריות על שלום החטופים חייבת להיות מאוזנת עם האחריות לביטחון כלל אזרחי ישראל, היום ובעתיד.

פרופ' עמיהוד אמיר הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי