תבוסה בהסכמה

ישנן מדינות שנכנעות כי אין להן ברירה. כזו היתה כניעת גרמניה ב-1945. עם חתימתה על ההסכם לשחרר כ-25 חטופים חיים, ישראל תחתום מתוך בחירה על הסכמתה להפסיד לחמאס במלחמה שנפתחה בעזה בשבעה באוקטובר 2023. חרף הצהרות ההנהגה שהטבח לא יקרה שוב וכינוי המלחמה בשמות מופרזים כמו 'מלחמת התקומה', מתברר בסופו של דבר, כי התקומה המתרחשת כאן היא של חמאס, שיוכל בעתיד לשקם את כוחו ואת שליטתו ברצועת עזה ולהכין גרסה חדשה של 7/10. חמאס ניצח, ישראל הפסידה.

אשליית 'אין ברירה'

בשבועות, בחודשים ובשנים הבאות יעלו טענות כאילו "אי אפשר היה אחרת", ולכן חשוב לציין כי בהחלט היה יכול להיות אחרת והסיום הנוכחי של המלחמה משקף בחירה מודעת ישראלית. צה"ל שלט בכל שטח עזה. היה אפשר לדחוק את האוכלוסייה האזרחית בעזה למתחם מגודר בשליטת צה"ל. במיוחד עם כניסת ממשל טראמפ לשלטון, ניתן היה להחריב את כל השאר ולהרוג כל מי שאינו נמצא במתחם המגודר. יכול להיות, שאסטרטגיה זו היתה מאפשרת שחרור חלק מהחטופים, יותר מאשר ישתחררו בסופו של דבר בדרך של כניעה לדרישות חמאס.

האם ישראל תחזור להילחם אחרי השלב הראשון? המגמה מצביעה על כך שהתשובה היא שלילית. עכשיו לא ישוחררו כולם. כפי שציינה אמו של אחד החטופים – גבר צעיר ובריא שיישאר בידי החמאס – ישראל תשאיר בידיהם עשרות גלעד שליטים אשר כולם יהפכו לאמצעי סחיטה בעתיד. היכולת הפיזית להמשיך להילחם תישאר כמובן, לפחות עכשיו; אך מה שקובע כאן אינו כוח פיזי אלא המורל. מי יודע? אולי בשלב מסוים חמאס ידרוש את פינוי היישובים בעוטף עזה – אותם יישובים שניסה לכבוש עם פתיחת המלחמה — תמורת שחרור חטוף נוסף. במקרה כזה מכונת התעמולה הפנים-ישראלית תיכנס להילוך גבוה כדי לסייע בכל הכוח לסוחטים. שחרור מאות או אלפי מחבלים לא רק תצרף אותם למעגלי הטרור; כל ערביי יו"ש, כל מנהיגי קטאר, איראן וטורקיה, שלא לדבר על מנהיגי המדינות שחתמו על הסכמי אברהם, יבינו מי ניצח במלחמה, ובזכות מה.

כשנעמוד מול הצורך לחזור על כל העבודה שנעשתה מאז 07/10/2023, הרי יגידו המילואימניקים, נשותיהם, הוריהם, ילדיהם, "בשביל מה לשפוך דם, בשביל מה ללכת למות, כשהכל יתבטל בסוף?" כמה יתייצבו בפעם הבאה?

שורשי הכניעה

מדוע מדינות מנצחות מסכימות להיכנע? אני יכול לחשוב על שלוש תשובות, והן קשורות.

הסיבה הראשונה היא כשנושא המלחמה אינו באמת חשוב כשלעצמו. כאלו היו המלחמות של מלכים במאה ה-18, כאשר צרפת ואוסטריה הסתכסכו לגבי השליטה על איזה חבל ארץ באיטליה. אמנם כל צד דאג למוניטין שלו, אך המלחמה לא איימה על קיומה של אף מדינה. הפיתוי לסיים מערכה שאינה מצליחה בתחילתה היה גדול.

הסיבה השנייה היא חוסר הבנה. לדוגמא, חוסר הבנה של המערכה בעזה מאפיינת את הפיקוד הבכיר בצה"ל. צה"ל אף פעם לא רצה להילחם בעזה, לא תכנן להילחם בעזה, לא משתדל לנצח במערכה בעזה ורוצה החוצה בכל מחיר. אין בפיקוד צה"ל די תבונה או גמישות מחשבתית כדי להבין כי הנסיבות בהן החלה מלחמת "חרבות ברזל" מקנות למערכה בעזה משמעות הרבה מעבר למידת החשיבות שצה"ל ייחס לזירה זאת ביום השישה באוקטובר. זהו לא עוד עימות עם חמאס, אלא מבחן להתנהלות ישראל במזרח התיכון שכל הגורמים באזור ובעולם עוקבים אחריו. אם ישראל משמידה את חמאס עד תום, תוצאה זו שולחת מסר אחד. אם, אחרי 15 חודשי לחימה, הכל חוזר לקדמותו, ועוד נשארים חטופים בידי חמאס שבאמצעותם הוא יכול להמשיך לסחוט, התוצאה שולחת מסר אחר לחלוטין וחיי כולנו, ילדינו ונכדינו תלויים מנגד.

חוסר הבנה זה נוגע גם לתקשורת הישראלית, המשפיעה על הציבור הרחב. חלק מההבנה החסרה הוא חוסר היכולת להיכנס לראשו של האויב ולהבין כיצד ינצל את נכסיו להשגת מטרותיו; וכיצד ינצל את החטופים כמנוף לכפות על ישראל את תבוסתה. כמובן, חוסר ההבנה כרוך ברגשות העזים שמעורר גורל החטופים – רגשות המשחקים לידי האויב. אין דבר שהיה מקרב יותר את השחרור של החטופים מאשר שתיקה מוחלטת לגביהם בתקשורת הישראלית. נוסף לכך, אין יכולת לראות את התמונה בפרופורציות הנכונות: האם 400 חיילים נפלו כדי לשחרר עוד 100 חטופים, או כדי להבטיח שלא יהיו עוד חטופים, לא יהיו עוד קרבנות, ולא יהיו עוד קבוצות טרור ומדינות טרור הששות אלי קרב?

אך חוסר ההבנה קשור קשר קרוב לסיבה השלישית: משבר במורל, היעדר חוט שדרה. לכניעה תמיד יש תירוצים. לפעמים הם במישור המוסר כביכול – "פדיון שבויים הוא מעל הכל", כשאינם מעל סדרת ההלוויות בהר הרצל ובמקומות אחרים בארץ שבהם מחבלים גורמים לקרבנות – בעבר ועכשיו ודאי בעתיד. במישור עמוק יותר, זהו חוסר הנכונות להשלים עם מר גורלנו: אנחנו נמצאים במלחמת קיום בלתי מתפשרת שתשאב לתוכה את נכדינו ונינינו. המדיניות הישראלית, מאוסלו ועד היום, מּונעת מהדחף הגלותי להתכחש למציאות, לדמיין כאילו ארץ מורשת אבותנו נמצאת ליד שווייץ ולא במזרח התיכון, כאילו יש לנו ברירה אחרת מאשר לחסל עד תום או להיות מחוסלים: "הלנצח תאכל חרב?" כן, מבחינת האופק הריאלי של כולנו, התשובה היא חיובית. מאז 1993 ערכנו כמה וכמה ניסיונות להתחמק ממציאות הזאת, והעסקה הנוכחית היא רק האחרונה שבהם. כמו קודמיו, ניסיון זה רק מאריך את התקופה שבה אנחנו והדורות הבאים ניאלץ לעמוד על נפשנו.

לקחי העבר

ב-17 לנובמבר 1938, כשבועיים וחצי לאחר הסכם מינכן, וינסטון צ'רציל פרסם מאמר בעיתון:

במועד הזה בעוד שנה אנחנו נדע אם הדרך בה ראש הממשלה תופס את [האויב הנאצי] מוצדקת או מוטעית […] כל שנותר לנו הוא לאגור את כוחות ההתנגדות וההגנה, כך שאם מתברר שראש הממשלה, לדאבוננו, טועה, או מוטעה, או מרומה, לכל הפחות נוכל לשמור על נפשנו. (מופיע ב-The Gathering Storm, עמ' 334)

ישנם ראשי מדינה שידועים בהיסטוריה בעיקר בשל כישלונותיהם. ראש הממשלה שצ'רצ'יל כתב עליו, נוויל צ'מברליין, לעולם ייזכר לשמצה כמי שחתם על הסכם מינכן. לינדון ג'ונסון לעולם ייזכר כמחולל התבוסה האמריקנית בויטנאם. ג'ו ביידן לעולם ייזכר כמי שברח מאפגניסטאן. יצחק רבין הביא עלינו את אוסלו, אהוד ברק ברח מלבנון. בעוד הרבה פחות משנה אנו נדע אם בנימין נתניהו ייזכר לדורות בעיקר בשל שתי הכישלונות שתחמו את כהונתו כראש ממשלה, עסקת שליט ועסקת "חרבות ברזל".