להיות צודק זה לא מספיק

בתחבולה תעשה את מלחמותיך

אין ספק שדעתם של חברי הקואליציה המגינים על עקרונות התנועה הציונית ומתנגדים להסכם עם חמאס בתנאים שהציב נשיא ארה"ב ביידן היא מובנת ואף מוצדקת. יחד עם זאת, לא די להיות צודק ולדבוק בעקרונות אידיאולוגיים בכל מחיר כדי להשיג בסופו של דבר את המטרות הנעלות של מימוש זכויות העם היהודי בכל שטח ארץ ישראל, למרות כל המכשולים הקיימים במציאות הנוכחית.

הדילמה האם לעמוד איתן על דעותיך ולהסתכן בהפסד שלא ניתן יהיה לתקנו, או לנקוט בתמרון של נסיגה טקטית כדי לחזור ולחדש מאוחר יותר את ההליכה בדרך למימוש מטרותיך, קיימת מאז ומתמיד.

כך נהג בן גוריון כאשר הציג בזמנו את תוכנית השלבים שלו למימוש המטרה של התנועה הציונית. הוא היה מוכן לקבל אפילו את הצעתה של ממשלת בריטניה על הקמת מדינה יהודית בשטח של 4,500 קמ"ר בלבד בשנת 1937.

כדבריו, "הקמת מדינה, אפילו בחלקה של ארץ ישראל, אינה הסוף, אלא רק ההתחלה". הקמתה תאפשר קליטתם של שני מיליון יהודים, בניית כלכלה יהודית וארגון כוח הגנה יהודי מתקדם שיהפוך לאחד מהצבאות הטובים בעולם. בדרך של הקמת מדינת היהודים והגדלת כוחה, ניתן יהיה לשחרר בהדרגה את הארץ כולה.

בן גוריון כתב שהוא מאמין שניתן יהיה להגיע לכך בדרך של "הסכמה והבנה עם שכנינו הערבים, או באמצעים אחרים". הוא הוסיף כי "ברגע שנהיה רבים וחזקים במדינה, הערבים יבינו שעדיף להם להפוך לבני ברית שלנו".

הוא מימש את התורה הזאת כהלכה כל עוד היה בעמדת שלטון שאפשרה לו לעשות זאת. כך היה כאשר עמד על קבלת החלטת החלוקה של הארץ באו"ם והקמת מדינה יהודית בשטח של 14 אלף קמ"ר בלבד.

הצעד הזה כבר פתח דרך להגדיל את השטח המיועד למדינה היהודית פי שלושה מהאפשרות שהייתה קיימת עשר שנים לפני כן, בשנת 1937. כתוצאה מההחלטה הזאת נפתחה האפשרות אשר הביאה את המדינה היהודית לשטח של 21 אלף קמ"ר בשנת 1949.

הניסיון הבא להתקדם בתוכנית השלבים של בן גוריון היה בשנת 1956 ב"מבצע קדש", כאשר ישראל השתלטה על סיני. ב-6 בנובמבר הקריא הרמטכ"ל דיין בפני אלפי חיילים בשארם א-שייח' איגרת מאת בן-גוריון למסדר סיום המלחמה, בה הכריז: "יטבת (טיראן) תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית!". אך הפעם הצעד הזה נכשל בעקבות הפעלת הלחץ של ארה"ב, אשר הביאה את עצמה לכישלון מדיני צורב כאשר האמריקאים הפסידו לברית המועצות את השפעתם במזרח התיכון הערבי.

הצעד הבא של תוכנית השלבים לשחרור ארץ ישראל התרחש במלחמת ששת הימים, כאשר כל ארץ ישראל המערבית ובנוסף לכך כל חצי האי סיני שוחררו על ידי צה"ל.

לא במקרה, הסתלקותו המעשית של בן גוריון ורוב חבריו מהבמה הפוליטית במדינת ישראל הובילה לנסיגה של ראשי המדינה היהודית מתוכנית השלבים של בן גוריון. היא הוחלפה בקונספציה של הישרדות של הגטו מאחורי חומות גבוהות, כאשר שטחי ארץ ישראל המשוחררת הפכו לנדל"ן בו ניתן לסחור כמו בשוק, ועל חלקיו אפשר אף לוותר תמורת הסכמי שלום שתוקפם מבוסס על עקרונות שנקבעו על ידי מוחמד בהסכם שלום עם בני שבט קורייש.

אפשר היה לחשוב שהקמת ממשלות של המחנה הלאומי הדוגל בשלמות הארץ תחזיר את המדיניות של ישראל לעקרונות בהם דגל זאב ז'בוטינסקי, או לכל הפחות לתורת השלבים של בן גוריון. אך כאן התרחש דבר מדהים ואף פרדוקסלי: חסידי התורה הציונית לשלמות הארץ פעם אחר פעם הכשילו את מימושה מתוך עמידתם הבלתי מתפשרת על… עקרונותיה הראשיים. מרוב היצמדות אליה הם הפכו אותה לקונספציה שאפשר לתת לה את הכינוי "הכל או כלום". תורת השלבים נשכחה, או לא הובנה, ולא הופנמה כלל על ידיהם.

בדיוק כך נהגו בשנת 1992 ראשי "תחייה", "מולדת", "צומת" והציונות הדתית כאשר הביאו להפלתה של ממשלת שמיר.

כתוצאה מצעד זה קיבלנו את הסכמי אוסלו.

לא למדנו שום לקח מהטעות הזאת וחזרנו עליה פעם נוספת כאשר בשנת 1999 שוב הפלנו את ממשלת המחנה הלאומי של נתניהו.

קיבלנו את אהוד ברק ובריחה מבישה מצפון הגליל, שלנוחות האידיאולוגית קראנו לשטח זה דרום לבנון. למזלנו, מה שהציל אותנו היה הכישלון המהדהד של מי שנחשב למוח אנליטי מבריק, שהודיע ללא בושה כי אם היה ערבי, היה מצטרף לשורות המחבלים.

זה לא הספיק, ואז קיבלנו את ממשלת שרון וההמשך התדרדרות מתוכנית מימוש התורה הציונית לשלמות ארץ ישראל כולה. התדרדרנו לקונספציה של חזרה לגבולות 1949, עליהם אפילו שר החוץ בעל דעות של יונה כמו אבא אבן קרא "גבולות אושוויץ".

והנה, נפתח חלון הזדמנות מחדש בחזרתה של ממשלת נתניהו לשלטון, אשר הצליחה לעמוד מול לחציו של נשיא ארה"ב אובמה ולמעשה הורידה מסדר היום את מימוש הסכמי אוסלו וקיבלה במקומם את תוכניתו של הנשיא טראמפ.

אך במקום להיזכר כאן בתורת השלבים של בן גוריון, לא מימשנו אותה למרות שהצעד הזה היה מקדם את מדינת ישראל להכרה בינלאומית בריבונותה על רוב שטחה של ארץ ישראל המערבית. בכך היינו צועדים צעד נוסף לקראת התבססות סופית של ההכרה הבינלאומית בזכותה של המדינה היהודית על כל שטחה של ארץ ישראל המערבית.

והנה עכשיו שוב, אנו ממשיכים להיות צודקים בדעותינו, אך חסרי סבלנות ותחכום מדיני כאשר המצב שנוצר העמיד אותנו בפני מבחן קשה ביותר בעקבות מלחמת "השבת השחורה".

אפשר, וזה מובן מדוע, לחשוב כי הלחץ של ממשל הנשיא ביידן והסכמה לדרישותיו הופכים את הניצחון הצבאי על חמאס בעזה לכישלון ולתבוסה קשה של מדינת ישראל.

אך אפשר גם לראות בחזרתו של הנשיא טראמפ פתיחה מחודשת של חלון הזדמנויות כדי לחזור לתוכנית השלבים של בן גוריון, לממש את הריבונות הישראלית על רוב שטחה של יהודה ושומרון וחבל עזה. צריך רק לפעול בתחבולות טקטיות בהתחשב בכך שאין לוותר על השגת מטרות אסטרטגיות, ולהתקדם צעד נוסף למימוש התוכנית הציונית.

האלטרנטיבה של בעלי הדעות הציוניות בימין הלאומי, כאשר הם מצהירים על פרישה מהממשלה שבה הם יכולים ומסוגלים לממש צעד אחר צעד את שאיפותיהם, מובילה אותם לאופוזיציה חסרת כל יכולת מעשית ועלולה, חלילה, להביא לכישלון מר עוד יותר.

יישאר להם רק לחזור לעמדות הנצחיות של החלק החרדי בעם היהודי, שכל אמונתו בנויה על כך שאסור לשנות את המציאות של הגלות היהודית ונותר רק להתפלל ולחכות למשיח שיבוא ויעשה בשבילם את כל העבודה.

הם אינם מבינים שבכל ההיסטוריה היהודית הקב"ה היה עוזר ליהודים רק כאשר הם היו מפסיקים לריב ביניהם, לוקחים את גורלם ואת נשקם לידיהם, ואז אפשר היה גם להורות לשמש ולירח לקפוא במקומם עד אשר ישיגו היהודים את הניצחון המהולל על האויבים.

בזעקות שנשמעות לאחרונה לעיתים קרובות על ידי אלה שצועקים "נמות ולא נתגייס", המילים הן נכונות, אך הסדר משובש. המשמעות הנכונה היא "לא נתגייס, ונמות". הקב"ה אינו זקוק להם, כי המתים לא יהללו י'.