מתי נולדה העברית, ואיפה?

השפה שאנו מדברים היא אחד הכלים השימושיים ביותר שברא האדם אבל גם אחד הדברים שאנו תופסים כמובנים מאליהם. לכבוד יום השפה העברית החל היום, ראינו לנכון לערוך היכרות מעט יותר רשמית עם שפתנו האהובה. אז, מי את עברית?

עברית בהקשר האפרו-אסייתי

כדי להבין את השפה העברית אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן. העברית הינה חלק קטן מקבוצה של לשונות הנקראת השפות האפרו-אסיאתיות. זוהי משפחת השפות העתיקה ביותר אשר המדע המודרני מסוגל לתארך ולפי ההערכות המובילות הדוברים של אותה שפה עתיקה חיו לאורך הנילוס אי שם בין 18 אלף ל-8000 לפני הספירה.

דוברי אפרו-אסיאתית החלו להתפשט באזורי המזרח התיכון והלבנט לאורך אלפי שנים ולאט לאט השפה האפרו-אסייתית החלה להתפצל ללהגים שונים אשר הפכו עם הזמן לשתי משפחות שונות של שפות: הענף השמי והענף הצפון-אפריקאי. הענף השמי התפצל לאחר מכן לשפות השמיות המזרחיות (בבלית ואשורית) ולשפות השמיות המערביות (אשר כוללות, בין היתר, עברית, ארמית געז וערבית). הענף הצפון אפריקאי, בתורו, הוליד את המצרית העתיקה, הברברית הצ'אדית ושפות אחרות (אילן יוחסין חלקי מצורף למטה).

* מסמל שפות אשר אין עדות טקסטואלית לקיומן; ריבועים שחורים מסמלים משפחה של שפות אשר לא ניתן להצביע על זמן ההתפצלות שלה.

פיצולים של שפות לוקחים הרבה מאד זמן (מאות עד אלפי שנים). התהליך בדרך כלל כרוך בנדידה של קבוצת אנשים ממקום מוצאם לאזור אחר תוך כדי ניתוק הקשר עם האוכלוסייה בארץ המוצא. שפות הן דבר דינאמי מאד (ולראיה, אפילו עברית היום לא נשמעת כמו העברית שהייתה שגורה בפיו של אליעזר בן יהודה) ועם הזמן השפה משתנה. כעבור תקופה מסוימת צאצאיהם של הנוודים שעברו למקום מגורים חדש כבר לא יכולים להבין את שפתם של מקביליהם אשר גרים בארץ ממנה נדדו אבותיהם בעבר. שפה חדשה נולדה. קשה מאד לקבוע היכן ומתי "נולדו" השפות השמיות. יש הטוענים כי הן התפתחו כענף נפרד באזור חצי האי ערב ויש הגורסים כי תהליך זה התרחש דווקא בכנען או בסוריה. בין כך ובין כך, במחצית הראשונה של האלף השלישי לפני הספירה אנחנו מוצאים תיעוד כתוב לשתי שפות אפרו-אסייתיות אשר בשלב זה כבר היו שונות מאד אחת מהשנייה: מצרית (צפון-אפריקאית) ואכדית (שפה שמית שדוברה באזור עיראק של היום). כאלף שנים מאוחר יותר (בחצי השני של האלף השני לפני הספירה) אנחנו כבר מוצאים עדויות כתובות לשפות כנעניות. לאור הממצאים הללו ולאור משך הזמן הדרוש לשפה להתפצל לשני ענפים ולכל אחד מהענפים הללו להתפצל בעצמו, ההערכה המקובלת כיום הינה כי החל מהאלף השמיני לפני הספירה החלה קבוצה של דוברי שפה אפרו-אסייתית לעבור מכיוון צפון מצרים וסיני לאזור הלבנט. באלפים הבאים אוכלוסיות שונות מאותה קבוצה המשיכו להתפצל וכך נוצרו השפות השמיות השונות. במקביל, תהליך דומה התרחש גם בצפון אפריקה באופן שהוביל ליצירת השפות הצפון-אפריקאיות. ועדיין, למרות אלפי השנים שעברו מאז הפיצול הראשוני ולמרות המרחק הגיאוגרפי הרב, אנחנו עדיין יכולים למצוא נקודות דמיון משותפות בין שפות שמיות וצפון-אפריקאיות. מוזר ככל שזה ישמע, עברית, מצרית והשפות המדוברות היום בכפרי ההרים של מרוקו (ברברית) הן בנות דוד רחוקות אחת של השנייה. שתי הטבלאות הבאות מביאות מספר דוגמאות נקודתיות על מנת לסבר את העין:

דמיון בכינויי הגוף:

* מסמלת צורה עתיקה שחדלה להיות נהגית לפני שהשפה עלתה על הכתב

דמיון באותיות אית"ן בפעלים:

* מסמלת צורה עתיקה שחדלה להיות נהגית לפני שהשפה עלתה על הכתב

גם ברמת אוצר המילים ניתן למצוא קווי דמיון מסוימים. כך למשל snau היא המילה הקופטית לספרה "שניים", המילה dam משמעותה "דם" בברברית ובצ'אדית, ומשמעות המילה הצ'אדית sum הוא "שם". דוגמה מאלפת נוספת נוגעת למילה המצרית העתיקה "יאר" שפירושה נהר. העברית התנ"כית מכירה את המילה "יאור" במשמעות נהר ("וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם", בראשית ז 19; "מְקוֹם-נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם" ישעיה לג 21) אך לא מן הנמנע כי במקרה זה מדובר בשאילה של המילה מן המצרית לעברית המקראית ולא במילה עברית שורשית. אף על-פי כן, ישנו רמז מעניין לכך שזכר למילה הזו דווקא מצוי גם בשפות כנעניות. בסמוך ליפו היה אזור בשם רקון, אשר בסמוך לו עבר נהר בשם "ירקון" ("וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם-הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ" יהושוע ט 46). ככל הנראה יר-רקון שהפך ל"ירקון" משמעותו נהר רקון. באופן דומה, הנהר שמוצאו ליד העיר דן נקרא "ירדן". אף על פי כן, לא ניתן לקבוע אם התחילת "יר-" בנהרות אלו ובנהר הירמוך משקפת שריד של מילה אפרו-אסיאתית קדומה או שמא השפעה מצרית מאוחרת יותר.

הלשונות השמיות

בעוד הדמיון של העברית לשפות אפרו-אסייתיות אחרות הוא חלקי בלבד (לאור אלפי השנים שעברו מנקודת הפיצול עד להופעתה של העברית), הדמיון בתוך המשפחה השמית ניכר הרבה יותר.

המאפיין הבולט ביותר של השפות השמיות הוא הוא מערכת של שלוש אותיות שורש (ברוב המילים. ישנם גם שורשים של שני עיצורים או ארבעה עיצורים אבל הם מועטים יחסית), אשר ניתן "לצקת" לתוך תבניות קבועות כדי לייצר משמעות צפויה מראש. למשל המשקל קַטָּל (דגש ותנועה ארוכה בע' הפועל) משמש ברוב השפות השמיות לציון בעלי מקצוע (גנב, זמר, טבח וכו').

שימוש נוסף בשורשים ובתבניות ליצירת משמעות חזויה המאפיינת את כל הלשונות השמיות הינו בנייני הפועל. בכל הלשונות השמיות ניתן למצוא את הבניינים הבאים (או שרידים שלהם): בניין קל, בניין פאסיבי אשר פעלים בו מתחילים באות נ' (נפעל), בניין בעל ריבוי מושאים אשר יש בו הכפלה של אות השורש השנייה (פיעל; למשל ההבדל בין לִשְבֹּור לוח אחד ולְשַבֵּר שני לוחות) ובניין גורם (הפעיל). היסטורית נראה שלכל אחד מן הבניינים (פרט לבניין נפעל) הייתה גם תצורה אשר נועדה להביע פעלים סבילים (פועל, הופעל) ותצורה הכוללת הוספה של ת' אשר שיקפה ככל הנראה חזרתיות של הפעולה (התדפק על הדלת), כניסה למצב (התיישב), הדדיות (התחבקו) או פעולה שאדם מבצע על עצמו (התרחץ). ניתן לשחזר את מערכת הבניינים הבאה אשר יתכן והייתה נהוגה בשלב קדום של השפות השמיות (חשוב לציין שכל אחת מהשפות השמיות המתועדות איבדה חלק מן הבניינים הללו לפני שהחלה להכתב).

מאפיין כלל שמי נוסף הקשור בפועל הוא צורת הנטייה של הפעלים: בכל הלשונות השמיות ניתן למצוא צורת פעל וצורת יפעל המשמשות לציון זמנים או אספקטים שונים של הפעולה, לצד צורת ציווי וצורת בינוני. כמו כן, אותיות האית"ן המשמשות בנטיית העתיד של הפועל משומשות באותו האופן בדיוק בכלל הלשונות השמיות.

מעבר לדמיון הצורני ישנו כמובן גם דמיון רב באוצר המילים: אחת הדוגמאות המעניינות לשורשים המשותפים בין הלשונות השמיות השונות הוא השורש ל.ח.מ. עבור דוברי העברית משמעות המילה "לחם" הינה מאפה עשוי חיטה. ואולם, עבור דוברי ערבית "לחם" פירושו בשר. לכאורה מדובר בתופעה מוזרה שהרי אין דמיון בין חיטה לבשר. בחינת השורש ל.ח.מ. באוגריתית ובאכדית שופכת אור על ההסבר. בשתי הלשונות הללו אנו מוצאים פועל הנגזר משורש זה אשר משמעותו להאכיל או לאכול. אם כך, בתקופה קדומה יותר שימש השורש הזה לציין פשוט "אוכל" ועם הזמן כל אחת מן הלשונות ייחדה אותו לציין סוג מסוים של אוכל, ככל הנראה האוכל שהיווה את המרכיב התזונתי העיקרי של אותה אוכלוסייה. ואכן, בדרום תימן, התושבים הילדיים אשר ניזונים בעיקר מדיג משתמשים באותו השורש לציון בשר דג.

בניגוד למילה "לחם" מילים רבות אחרות דווקא שמרו על משמעות זהה (או כמעט זהה) בין הלשונות השמיות השונות. אילו דובר עברית מודרנית היה חוזר בזמן לשוק בבלי בתקופת המלך חמורבי (סביב 1760 לפני הספירה) הוא כנראה לא היה מצליח להבין את רוב מה שנאמר סביבו, אבל האוזן שלו עדיין הייתה עשויה לתפוס מילים כמו alpu (שור / אלוף), kalbu (כלב), bēlu (בעל / אדון), bītu (בית) ועוד. בהלכו ברחוב הוא היה עשוי לשמוע משפט כגון זה:

(מומצא)

חלק לא מבוטל מן המשפט עשוי להיות מובן עבור אותו שומע באופן מידי, המילים שאינן מובנות כגון אומישמ (ערב) ו-שיר (בשר) תתבהרנה אם יזכר במילים העבריות "אמש" (אתמול בערב) ו"שאר בשר". למען ההגינות, יש לציין שרוב הדברים שיגיעו לאוזניו של אותו ההלך יהיו סתומים בעיניו הרבה יותר מן המשפט המומצא המובא לעיל, בעיקר בשל הבדלים דקדוקיים ובשל מעתקי עיצורים מסוימים המבדילים את האכדית מן העברית. מאידך, אם נבחן שפה שמית מערבית (בניגוד לבבלית אשר הינה שפה שמית מזרחית) הדמיון יהיה רב יותר והמילים תהיינה קלות יותר לזיהוי. לדוגמה הטקסט הבא נכתב באוגריתית, שפה אשר דוברה בצפון החוף הסוריה (לטקיה של היום) עד חורבן העיר סביב שנת 1200 לפני הספירה:

(מתוך מחזור שירים לאל בעל)

זה עדיין נשמע מעט ארכאי והמשמעות של המילים מעט שונה מזו אליה אנו רגילים, אך התוכן הרבה יותר מובן לנו.

שפות כנעניות

אם שפות שמיות אחרות עשויות עדיין להשמע זרות לאוזנו של דובר עברית מודרנית, הרי שלא כן הוא כשמדובר בשפות כנעניות. מעבר לכמה מילים זרות ולמספר הבדלים דקדוקיים, פיניקית, מואבית עמונית ואדומית תשמענה לדובר עברית דומות מאד לטקסט תנ"כי.

למשל, הטקסט הבא אשר נכתב במואבית כדי לפאר את נצחונו של מישע מלך מואב על ישראל:

(מתוך מצבת מישע, עבר הירדן המזרחי סביב 840 לפני הספירה)

או הטקסט הפיניקי הבא הלקוח מתוך ארון קבורה של מלך צידון

(ארון קבורה, צידון המאה ה-5 לפני הספירה)

בשני הטקסטים הללו הקריאה כבר הרבה יותר קלה ומזכירה, כאמור, עברית מקראית. למעשה, הדמיון בין השפות הכנעניות השונות הוא כה רב עד כי לא תמיד ברור, כשמוצאים טקסט חדש, לאיזו שפה יש לסווג אותו. אבל מעבר לדמיון באוצר המילים הלשונות הכנעניות חולקות מאפיין חשוב נוסף – המעתק הכנעני: בכל השפות השמיות ללא יוצא מן הכלל, כל תנועת a ארוכה (קמץ) הופכת להיות תנועת o (חולם). למה זה חשוב? כי זה מסביר הרבה מההבדלים שאנחנו עשויים לשמוע במסגרת החיכוך היום-יומי שלנו עם השפה הנפוצה בעולם – ערבית (שאיננה שפה כנענית).

š=שׁ, ś=שׂ, ṯ=ת', ā=a ארוכה

יחודיות נוספת של השפות הכנעניות טמונה בעובדה שניתן לזקוף לזכותן את אחת התרומות הגדולות ביותר עבור האנושות – המצאת הכתב האלפביתי. הדעות חלוקות באשר למיקום המצאתו של הכתב האלפביתי. עד לאחרונה התיאוריה הרווחת גרסה שהוא הומצא על ידי כורים כנעניים אשר עבדו בחצי האי סיני מתישהו בין 1900 ל-1500 לפני הספירה, אולם חרוט חימר נושא כתובת אלפביתית שנמצא באזור חלב מציע שהכתב אולי פותח דווקא בצפון סוריה סביב שנת 2500 לפני הספירה. בין אם כך ובין אם כך, עם כנעני – הפיניקים – הוא שתרם להפצתו של הכתב הזה בעולם.

יחודו של הכתב הכנעני ניכר כשמשווים אותו לשיטות הכתב האחרות שהיו נהוגות בעולם באותה עת. באלף השלישי לפני הספירה היו באזור המזרח התיכון שלוש שפות כתובות – מצרית, אכדית ושומרית (שפה יחידאית שנכחדה מהעולם). בעת הופעת הכתב הכנעני הקדום, שפת המסחר בעולם הייתה אכדית אשר בה כל הברה (bi, ba, bo וכו') הובעה באמצעות ציור מורכב אחר (דבר אשר הוביל למערכת כתב בעלת מאות סימנים). ממציאי הכתב הכנעני, אשר חיפשו דרך פשוטה יותר להעביר את שפתם אל הכתב, ככל הנראה קיבלו השראה מכתב החרטומים המצרי ויצרו שיטת כתיבה לפיה כל איור משקף עיצור בודד. כך, ניתן היה לבטא אין-ספור צירופים באמצעות מעט יותר מעשרים איורים. על מנת להקל על זיהוי העיצור המיוצג באמצעות איור מסוים, בחרו יוצרי הכתב מילה מסוימת אשר מתחילה בעיצור כלשהו על מנת לייצג את אותו העיצור. כך, ראש של שור (אלוף) סימן את העיצור א', בית את העיצור ב', כף יד את העיצור כ' וכן הלאה. כפי שניתן לשים לב, שמות האותיות מגלים, למעשה את המילים אשר נבחרו לייצג את אותם עיצורים. עם הזמן, הפכו הציורים מופשטים וקורסיביים (קלים לכתיבה) יותר ואיבדו את הקשר הויזואלי למילה שהם מייצגים. בשלב הזה סוחרים יווניים אימצו את שיטת הכתב מעמיתיהם הפיניקים. הכתב היווני עבר דרך האטרוצקים לרומאים וכך קרה שאותו ציור כנעני קדום משמש בסיס הן לאות הלטינית A, והן לאות העברית א':

ואולם, לצד השימוש בכתב הכנעני, תושבי כנען השונים המשיכו לכתוב באכדית (שהייתה שפת המסחר והדיפלומטיה) במסגרת התכתבויות עם גורמים מחוץ לכנען. כך קרה, שנמצאו בארכיון במצרים שורת מכתבים מן המאה ה-14 לפני הספירה אשר נשלחו על ידי שליטי כנען לאדוניהם במצרים (אמנחותפ, אחנאתון ותות ענח עמון). במכתבים הללו אנחנו פוגשים ערים אשר שמותיהן מוכרים לנו מן הטקסט המקראי (שכם, חצור, גזר ועוד) אך, חשוב מכך, אנחנו פוגשים הוכחות לכך שאותם מלכים דיברו שפה כנענית. עקב כך שהטקסט נכתב אכדית הרשומה, כאמור, באמצעות סימנים המייצגים הברות (ולא בכתב הכנעני בו כל סימן מייצג עיצור) אנחנו יכולים לראות את התנועות אשר בין העיצורים. כך למשל, ניתן להעיד כי בתקופה זו כבר התרחש המעתק הכנעני. בנוסף, אנחנו נתקלים במילים שמיות מערביות המבצבצות מתוך הטקסט האכדי. בחלק מן המקרים, כותבי הטקסט מגדילים לעשות ורושמים את המילה הכנענית מעל או ליד המילה האכדית. לדוגמה, במקומות מסוימים ליד המילה האכדית ūru (גג) מופיעה המילה gaggim עם הכפלה אשר מלמדת על הגיה דגושה של הג' השנייה (כמו במילה גגּות). היקרויות כאלה, מסיעות לנו לשפוך מעט אור על אוצר המילים ועל אופן ההגיה של השפות הכנעניות בתקופות קדומות אלה.

עברית

כמו במקרים אחרים, גם את ראשיתה של השפה העברית הכתובה קשה לנעוץ על ציר הזמן. כתובות הרשומות בשפה כנענית כלשהי מצויות ברחבי ישראל למן המאה ה-10 לפני הספירה ואילך. בין כתובות אלה ניתן למנות את הכתובת מתל זית בה מופיעות אותיות האלף-בית (בשינויים קלים מאד מן הסדר המוכר לנו כיום – א ב ג ד ו ה ח ז ט י ל כ מ נ ס פ ע צ ק ר ש ת), את לוח גזר (אשר מונה את חודשי השנה בשפה כנענית), ואת הכתובת מחרבת קיאפה אשר בה ניתן אולי לקרוא את צמד המילים "אל תעש". כאמור, מבחינה לשונית בלבד, לא ניתן לקבוע במקרים אלו שאכן מדובר בעברית, והקביעה כי אלה הן כתובות עבריות נעוצה בתפיסה ההסטורית לפיה במאה העשירית לפני הספירה האזור נשלט על ידי שבטים עבריים.

הכתובות הראשונות אשר ניתן לקבוע בוודאות כי נכתבו עברית הם חרסי שומרון – אוסף תעודות קצרות המפרטות משלוחי יין ושמן שנאספו, ככל הנראה, כמס בתקופת מלכותם של יואש או של בנו ירבעם מלכי ישראל (סביב שנת 780 לפני הספירה). כתובות אלה כוללות את שם האל המפורש, וכן שמות עבריים הכוללים רכיב תיאופורי (סיומת -יו, כדוגמת השם שמריו). הן צורת הכתיבה של הרכיב התיאופורי בשם (שמריו במקום שמריהו) והן אזכור מקומות המוכרים מן המקרא כנחלות השייכות לממלכת ישראל, מצביעים על כך שמדובר במיסים שנאספו בתוך הממלכה. מעט מאוחר יותר (לקראת סוף המאה השמינית לפני הספירה) אנחנו מוצאים תעודות אדמיניסטרטיביות מתל ערד אשר בממלכת יהודה. גם בתעודות אלה אנחנו מוצאים את שם האל המפורש (כעדות לכך שאכן מדובר בדוברי עברית) וכן שמות תיאופוריים מן הצורה האופיינית לממלכת יהודה (חנניהו ולא חנניו). מן המאה השביעית לפני הספירה ואילך אנחנו מוצאים כתובות רבות אשר נכתבו עברית הן באזורי ממלכת ישראל והן באזורי ממלכת יהודה. אחת הכתובות המעניינות ביותר אשר נמצאה הינה מכתב תלונה מפורט של עובד כנגד אדונו. המכתב, הכתוב עברית קולחת ומסוגננת, מספר כי האדון לקח ממנו את בגדו משום שלא עמד במכסת הקציר הדרושה. תלונה זו הולמת היטב את הדינים המוכרים לנו מן המקרא ("אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ כִּ֣י הִ֤וא כְסוּתֹה֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ", שמות כב 24):

מקור (אותיות שמופיעות בתוך סוגריים מרובעים שחוזרו על ידי החוקרים במקומות בהם לא ניתן היה לקרוא את הכתב):

ישמע אדני השר את דבר עבדה עבדכ קצר היה עבדכ בחצר אסמ ויקצר עבדכ ויכל ואסמ כיממ לפני שבת כאשר כל [ע]בדכ את קצר ואסמ כיממ ויבא הושעיהו בן שבי וייקח את בגד עבדכ כאשר כלת את קצרי זה יממ לקח את בגד עבדכ וכל אחי יענו לי הקצרם אתי בחמ השמש אחי יענו לי אמנ נקתי מא[שם]…

תרגום:

ישמע אדני השר את דבר עבדו: עבדך קצר היה. עבדך בחצר אסם. ויקצור עבדך ויכל ואסם כימים לפני שׁבּת. כאשר כלה עבדך את קצרו ואסם כימם, ויבא הושעיהו בן שבי וייקח את בגד עבדך כאשר כליתי את קצרי. זה ימים לקח את בגד עבדך, וכל אחי יענו לי – הקצרם אתי בחום השמש, אחי – יענו לי אמן, ניקתי מאשם…

פרט למכתבים ולתעודות אדמיניסטרטיביות, אנו מוצאים גם מעט כתיבה מלכותית ומונומנטלית, כאשר הכתובת המלכותית המפורסמת ביותר אשר נמצאה הינה ככל הנראה כתובת השילוח המתארת את סיפור חציבתה של נקבת השילוח על ידי חזקיהו (כהכנה למצור האשורי על העיר בסוף המאה השמינית לפני הספירה). האירועים אשר הובילו לחציבת הנקבה מספקים לנו פיסת מידע חשובה נוספת על השפה העברית באותה תקופה. במסגרת המצור של סנחריב מלך אשור על ירושלים, עולה שר המשקים של המלך (המופיע בטקסט המקראי כ"רבשקה" – תעתיק עברי לתיאור האכדי של התפקיד רב-שקה = שר המשקים) כשהוא פונה ליושבי ירושלים ומתרה בהם להכנע. בתגובה, עולים שרי העיר על החומה קוראים אל שר המשקים האשורי "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב, יח 26). מכאן אנו למדים שהעם בירושלים דיבר "יהודית". זו למעשה העדות היחידה אשר יש לנו לשמה של השפה העברית בפיהם של אלו הדוברים אותה בתקופה זו. השימוש במילה "יהודית" לציון העברית השגורה בפי אנשי יהודה מעניינת גם לאור ההבדלים הדיאלקטליים בין עברית זו לבין העברית אשר היתה נהוגה בממלכת ישראל. על הבדל אחד, -יהו מול -יו לציון שם האל בשמות, כבר עמדנו לעיל. הבדלים נוספים משתקפים בעת השוואת לשון המשנה ללשון המקרא. יתכן כי המשנה, אשר חלקים רבים ממנה נתחברו בצפון ישראל, משקפת דיאלקטיים צפוניים אשר לא באו לידי ביטוי בעברית המקראית המשקפת מסורת עריכה יהודאית. הבדלים בנוסח זה ניתן למצוא גם כשמשווים ספרים מקראיים המיוחסים לממלכת ישראל עם יתר המקרא. לפיכך, גם העברית לא הייתה שפה אחת אחידה וגם היא הייתה מורכבת, ככל הנראה, ממספר להגים גיאוגרפיים שונים.

סייגים:

חשוב לציין כי מאמר זה איננו שואף להגיש לקורא תמונה מחקרית אקדמית מלאה ומדוקדקת, אלא לתבל את הכרותנו עם השפה העברית במעט פרפראות הקשורות לעברנו הלשוני. ישנן נקודות רבות ומעניינות אשר לא נדונו במאמר מפאת קוצר היריעה וישנם נושאים אשר נדונו בקצרה ובאופן חלקי בלבד. הרוצה להעמיק חקור בשורשיה (תרתי משמע) של העברית מוזמן לעיין במקורות הבאים:

1. Huehnergard and Pat-El – The Semitic Languages. 2019, Routledge.
2. רבין – שפות שמיות. 1991, מוסד ביאליק.
3. אחיטוב – הכתב והמכתב. 2012, מוסד ביאליק.