הקדמה

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, היה נוהג לתת מענק מיוחד ומכתב אישי לכל אם שזכתה להביא לעולם עשרה ילדים. נהוג לכנות משפחות עם מספרים כמו מספר זה בתואר 'משפחה ברוכת ילדים'. אך האם כולם מזדהים כיום עם תואר זה? מתברר שלא.

"כשאני מביט קדימה אני רואה עתיד שחור משחור"; "הדבר הכי משמעותי שאדם יכול לעשות הוא להביא ילד אחד פחות לעולם",– כך כותבים בימינו מומחים, פרופסורים, דוקטורים ואנשי אקדמיה למיניהם. חדשים לבקרים נוכל לפגוש מאמרים החותרים לביסוס הטענה כי ריבוי הילודה, כפי שהוא כיום במדינת ישראל מוביל אותנו לאסון.

ריבוי הילודה בארץ הוא מהמרשימים בעולם. הטענה אותה אותם אנשים טוענים היא שהוא מרשים מידי, וכבר עכשיו מאוד צפוף. הקצב המסחרר של הגידול יביא אותנו ממש בקרוב, כך הם אומרים, לקצה גבול היכולת של הארץ להכיל כל כך הרבה אוכלוסייה. ככל שנתרבה יותר תיפגע איכות החיים באופן קשה יותר.

הקולות למיעוט ילודה מוכרים לנו בעיקר מחו"ל. ישנו מחקר מקיף בו נטען כי התרומה החשובה ביותר שיכול האדם לתרום לסביבה היא צמצום הילודה – הרבה לפני הימנעות מטיסות, נסיעה ב"תחבורה נקייה" בלבד, או טבעונות. סקר בינלאומי גילה שבקרב 10,000 צעירים (גילי 25-16) 39% "מהוססים" ביחס לשאלה זו. באנגליה אף הוקמה קבוצת BirthStrike המאגדת אנשים (ובעיקר נשים צעירות) שהחליטו כי הם אינם מסוגלים להביא ילדים בגלל "חומרת המשבר הסביבתי". כעת מנסים לייבא את הרעיון גם לארץ.

"נאמר בתיכון לנערים שלנו ש-3 ילדים זה מספיק". כותב פרופ' אלון טל. "נפסיק לצטט את בן גוריון שצריך להביא לעולם כמה שיותר ילדים". דעה זו החלה לקבל אחיזה מסוימת בציבור, ועבודה שיטתית מצד מאמיניה יכולה בהחלט להניב פירות ולחלחל בהדרגה לתודעה הציבורית. פרופ' טל, המשמש כבר שנים כנביא הזעם של פיצוץ האוכלוסין מעיד כי כבר ניתן לזהות סדיקה בוודאות שיש להרבות ילודה בישראל. ניסיונות השיכנוע מופנים גם כלפי מקבלי ההחלטות כדי שישנו את המדיניות הקיימת, המעודדת הקמת משפחות גדולות.

כפי שנראה, הרעיונות של אלו שצוטטו כאן קודם, קיבלו פירסום בבמות רבות ושונות, בצמוד לנימוקים והסברים רהוטים. לנושא זה יש השלכות גדולות על מדינת ישראל. מכיוון שכך, ומאחר ויש מאותם דוברי אותו נושא הם אנשי מקצוע מומחים, נרצה במאמר זה להתייחס עניינית לאותם טענות, דרך עמיתים מומחים אחרים ולבחון האם אכן "הכצעקתה". אנו ניווכח בטענות נגדיות התוקפות בחריפות את טענתם ורואות בהן חוסר אחריות. האיש הפשוט יתקשה להתמודד מול טענות אלו מבלי לשמוע מומחים אחרים הטוענים הפוך מהם. ריכזנו כאן את הטענות ואת ההתייחסות אליהן בכדי לקבל מבט שלם ומאוזן. הקורא מוזמן לקרוא ולשפוט בעצמו.

הטענה

"זה באמת משהו שקשה להגיד בפרהסיה. אתה יוצא למעשה נגד החרדות הקיומיות העמוקות שליוו אותנו הישראלים…" כך כותב פרופסור טרכטנברג. "אנחנו עדיין תחת הצל הארוך של ימי הקמת המדינה ולא השכלנו להשתחרר ממנו." הוא מנתח ואומר כי שתי סיבות היו לעם היהודי לעודד ילודה פה בארץ; שליש מהעם היהודי נגדע בעקבות השואה האיומה. הרצון להשתקם ולהשלים את השורות – זוהי הסיבה הראשונה. "השואה הייתה חובה מוסרית, אולי אפילו קדושה, אבל די, כבר עשינו את זה" –כותב פרופ' אלון טל. לטענתו, 77 שנים לאחר השואה ניתן לומר כי המשימה בוצעה בהצלחה וכי השורות אכן התמלאו.

הסיבה השנייה היא שמירת צביונה של המדינה כמדינה יהודית. הסכנה הייתה החשש מפני איבוד הרוב היהודי, עקב העובדה כי האם הערבייה הייתה נוהגת להביא ילדים רבים. גורם זה דחף להעצמת הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית. אולם, לטענת פרופ' טל, נתון זה השתנה. הילודה בקרב הערבים נמצאת במגמת ירידה משמעותית, ובימינו הממוצע היהודי למשפחה כבר עוקף את הממוצע הערבי.

שיעור הפריון בישראל עומד על 3.1 ילדים לאישה. זהו הנתון הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות, (הממוצע עומד על 1.7 ילדים לאישה). על פי נתוני המחקר, קצב הגידול של האוכלוסייה עומד על 2% לשנה, והוא עתיד להגדיר את המדינה תוך פחות משני עשורים למדינה הצפופה ביותר מבין המדינות המפותחות. הצפי הוא כי בעוד כארבעים שנה כמות התושבים בארץ תכפיל את עצמה לעומת הכמות הקיימת היום (כיום יש כעשרה מיליון איש).

מדוע הנתונים הללו מדאיגים את אותם אלו המנבאים לנו שחורות? הם ישבו ועשו חשבון פשוט וזה מה שיצא להם:

בארץ יש גידול של 2% באוכלוסייה הישראלית מדי שנה. זה אומר שישראל חייבת להגדיל מדי שנה את מספר הכבישים, את מספר המיטות בבתי החולים, את מספר כיתות הלימוד או את מספר השופטים ב–2% רק כדי להישאר במקום ברמת השירותים שלנו.

בפועל, חלק גדול מהתשתיות גדל בפחות מכ-2% בשנה, מה שאומר שישראל מידרדרת והולכת ברמת השירותים שלה מדי שנה… משבר הדיור, העומסים בכבישים, הצפיפות בכיתות והפגיעה באיכות החינוך, הזיהומים בבתי החולים והצפיפות הבלתי נסבלת באתרי הטבע.

באשר לאפשרות של הרחבת תחומי המחיה לשטחים אחרים הקיימים במדינת ישראל, טוענים הם לפגיעה באיכות החיים – "לא באנו לארץ ישראל כדי להרוס אותה". מעבר לכך שהדבר יפגע בעולם החי והצומח ששולטים במרחבים הפתוחים, יפגע בזה גם האדם. "ארץ צפופה ללא שטחים פתוחים היא ארץ שפחות נעים לחיות בה, וקשה למצוא בה מרגוע מתלאות היומיום".

נוכל לסכם את עיקרי הטענות בארבע נקודות:

1. התנהלות המדינה בשנים האחרונות מעידה כי אינה מסוגלת להיערך ולהכיל אוכלוסייה כה גדולה.
2. התרבות האוכלוסייה פירושה פגיעה קשה באיכות החיים.
3. הנתונים הקיימים יובילו אותנו תוך עשרות שנים מועטות לקטסטרופה.
4. הארץ כבר מצתה את הפוטנציאל שלה וכבר די התמלאה או קרובה להתמלא.

המסקנה אליה נקודות אלו מכוונות היא הורדת שיעור הילודה.

דחיית הטענה הקוראת לצמצם ילודה

נביא כעת מענה לטענות הללו כפי שכבר אחרים השיבו לדבריהם:

1. הכישלון והקושי בחיזוי הדמוגרפי

"כאשר הגישה היא לא מערכתית ונתפסים לנקודה אחת בלבד ומנפחים אותה עד אין סוף" טוען פרופ' יעקב פייטלסון, "אז נוצרת בהלה איומה". כאשר עסוקים בחיזוי הצופה את מצבה של המדינה בעוד מספר שנים, לא נכון יהיה להסיק מסקנות מבלי להתחשב בכל הפרמטרים. כמו כן, לא נכון יהיה לשפוט, מטווח כל כך קצר של התנהלות המדינה, את יכולתיה להתאים את עצמה לאוכלוסייה ההולכת וגדלה.

ההפחדות בדבר הסכנה העתידית, כתוצאה מריבוי הילודה, לא צצו רק בשנים האחרונות. לטיעון זה יש כבר היסטוריה ארוכה של כישלונות בתחזיות.

הראשון שהביע את חששו מפיצוץ אוכלוסין היה למעשה אריסטו, מגדולי הפילוסופים של העולם הקדום. וכך הוא כתב בספרו פוליטיקה (ספר vii): "חייב להתקיים חוק שלפיו לא יהיה ניתן לגדל ילד פגום או נכה באופן כלשהו. כדי להימנע מפיצוץ אוכלוסין, יש ילדים שצריך להורגם, מאחר שיש להגביל את כמות האוכלוסין במדינה". ההתבטאות נוספת בת אלפיים שנה ניתן גם למצוא אצל טרטוליאן איש קרתגו שטען כי "מספר בני האדם הינו עומס על הארץ שבקושי יכולה לשאת אותנו… אכן, מגפות, רעב, מלחמות ורעידות אדמה צריכות להיחשב כתרופה לאומות וכסילוק העודפים של המין האנושי".

לפני למעלה ממאתיים שנה, עת מנתה האוכלוסייה העולמית כמיליארד נפש, טען הכלכלן תומאס מלתוס כי קצב ריבוי האוכלוסייה גבוה מקצב גידול ייצור המזון. על כן, אם ימשיכו לגדול בקצב זה, כבר בתחילת המאה העשרים האנושות תשקע באסונות של רעב וצמא, מלחמות ומגפות. תחזיותיו, כך אנו רואים, התבדו. היום כבר יש יותר משמונה מיליארד אנשים, שמייצרים הרבה יותר מזון ממה שצריכים.

יורשים חדשים, השותפים גם הם נבואות הזעם של מלתוס, זרועים לאורך כל השנים אחריו. תופעה זו זכתה לכינוי 'מלתוסיזם'. "הספר הלבן" של צ'רצ'יל (שנת תרפ"ב), המציג את מדיניות המנדט הבריטי ביחס להקמת הבית הלאומי היהודי בא"י, קבע כך לגבי העלייה היהודית: "הגירה זו לא יכולה להיות כה גדולה בנפח, כך שהיא תעלה על כל מה שהקיבולת הכלכלית של המדינה תוכל לספוג".

אחד המפורסמים מבין המלתוסיסתים היה הביולוג פול ארליך, שאת תחזיותיו השחורות החל לפני למעלה מחמישים שנה. דבריו גם הוכוונו ספציפית למדינת ישראל, ולטענתו "לציוניים אמיתיים צריכות להיות משפחות קטנות".

המשותף לכולם הוא אי היכולות לחזות את השכלולים שהאנושות מצליחה לייצר ולפתח, או את השינויים הפוליטיים או החברתיים שהעולם עובר. וכפי שאמר בן גוריון (בשנת תרפ"ט), כלפי אותם אישים בהנהגה דאז, שאחזו בהשקפת עולם סטטית: "אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסים בארץ… אם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – הרי אתם מתכחשים לעיקר".

האם היסטוריה זו מוכיחה כי ניתן לזלזל בטענה הנוכחית? בהחלט לא, אולם היא כן מלמדת אותנו שיש לקחת תחזיות דמוגרפיות בערבון מוגבל, ולא כנתון ודאי. יתכן גם כי היא מעידה על נטייה החוזרת על עצמה, המייצגת רתיעה מאתגרים עתידיים, שאינה נובעת בהכרח מתוך שיקול שכלי צרוף. יש לעיתים גם מקום לחשוש שמא היא נובעת מאידיאולוגיה כלשהי שאינה ממין העניין.

בנקודות הבאות ננסה לבחון מדוע תחזיות כה ראליות של אנשי המקצוע נידנו שוב ושוב לכישלון.

2. ריבוי ילודה כגורם התפתחותי

תקדים למציאות מעין זו כבר חוותה המדינה בראשית דרכה, כאשר הכפילה את כמות אזרחיה תוך שלוש שנים. הטיעונים דהיום, אומר פייטלסון, "היו יכולים להוכיח באופן משכנע למדי כי המדינה היהודית הייתה צריכה לקרוס מיד אחרי הקמתה". על אף הקושי ההתחלתי, הגורם העיקרי לצמיחה המהירה של כלכלת המדינה היה הגידול המהיר במשאבי אנוש יצרניים.

ההנחה כי ריבוי הילודה הוא גורם מעיק, היוצר בעיות היא הנחה שגויה – כך טוען פרופ' פייטלסון. יש כאן התעלמות מנתון בסיסי נוסף. לטענתו, "האנושות והכלכלה מתפתחות דווקא בזכות צפיפות האוכלוסין". הגדלת האוכלוסייה הצעירה, מעבר לכך שהיא כוח העבודה היעיל ביותר, היא גם היצירתית ביותר ואצלה טמון הכישרון שיסייע לשפר את איכות החיים. כותב על כך הכלכלן מייקל אייזנברג: "גרף הגידול באוכלוסיית העולם, כשמתחתיו גרף הגידול בסך התוצר העולמי, מדגים הלימה בין גידול האוכלוסייה לגידול הכלכלי. זאת ועוד, שיעור הצמיחה גבוה משיעור הגידול באוכלוסייה, ומכאן שהרווחה דווקא עולה עם התרחבות האוכלוסייה. לדוגמה, משנת 1950 אוכלוסיית העולם גדלה בפחות מפי 4 והתוצר גדל ביותר מפי 10".

מעבר לכך, שיעור גבוה יותר של אוכלוסייה צעירה פירושו עלויות בריאות נמוכות יותר, אשר מפחיתות את הלחץ על תקציב המדינה באופן משמעותי.

3. העתיד מזמן לנו פתרונות

עולמנו עבר שינוי במאתיים השנים האחרונות כמעט בכל תחום אפשרי: כלכלי, חברתי תרבותי, דתי וכו'. העולם רשם בטווח זמן זה מספר גלים של שינוי. מומחים טוענים כי כיום אנו על סף מהפיכה טכנולוגית נוספת שתשנה את חיינו ללא היכר. עולם העתיד צפוי להיות שונה מעולמנו בהרבה פרמטרים. התחזית הצופה קטסטרופה דמוגרפית נשענת על ההנחה שמה שיש כיום הוא גם מה שיהיה בעתיד. מכיוון שכיום כבר די מסתבר שזו היא הנחה שגויה, ומכיוון שישנם כבר קיימים פתרונות תיאורטיים, שיישומם נראה רק כשאלה של זמן, סביר להניח שכל מה שנשען עליה נדון לכישלון.

4. תכנון והתארגנות מראש

האם צפיפות גבוהה פוגעת בהכרח באיכות החיים? ישנם כבר מקומות בעולם שהוכיחו שלא. פרופ' דוד פסיג (עתידן המתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות, חברתיות וחינוכיות) מביא כדוגמא את מנהטן, אחד מרובעי העיר ניו יורק שבארה"ב, ואת המטרופולין של טוקיו שביפן. אלו המקומות הכי צפופים בעולם, ואף על פי כן, הם מסודרים ומאורגנים להפליא, באופן שמאפשר לעיר לתפקד באופן מעולה. "הבעיה היא לא הצפיפות אלא התכנון וההתארגנות" אומר פסיג. כך גם טוען ד"ר יואב לרמן, מומחה לתכנון ערים. "יש מקום גם ל-20 מיליון איש בישראל", הוא אומר, "אבל מה שיקבע אם יתאפשרו כאן חיים נוחים, זה לא כמה אנשים יהיו, אלא מה תהיה תשתית הפיתוח".

5. האם חסר שטח במדינה?

הקביעה שאנו קרובים למיצוי מקסימלי של השטח במדינה, מוטה פוליטית. הטוענים כך רואים בשטחי יהודה מאוד ושומרון שטחים שנועדו למדינה אחרת, כך שהם לא הובאו בחשבון. על נקודה זו נכתב במאמר הבא ("כשחזונות האימים מתנפצים על סלעי הדמוגרפיה"):

מדיניות השמאל מובילה לפרדוקס. הקו של השמאל הקלאסי המטיף לוותר "בכאב" על לב ארצנו כדי שלא נהפוך למיעוט, נדרס ע"י התחזיות המתממשות של גידול יהודי דרמטי, ומוביל באופן משולל כל היגיון למצב שבו נמצא את עצמנו בשטח מצומצם שבו עלינו לצמצם את הילודה כדי למנוע התפוצצות אוכלוסין. אבל אם התחזית צופה אוכלוסייה כה גדולה, אז מדוע שאפילו לשיטת השמאל לא נשמור דווקא על שטחי המולדת, נחסוך את "הכאב" שבוויתור, על מנת שיהיה היכן לשכן את האוכלוסייה הגדלה? אם הבעיה הדמוגרפית היא הפוכה, ואנו הולכים להיות רבים ולא מעטים, אזי הפתרון לסכנת התפוצצות אוכלוסין צריך להיות גיאוגרפי ולא דמוגרפי, כלומר שטח גדול במקום אוכלוסייה קטנה".

למעשה, חבלי ארץ הללו, המוגדרים אצלם בתור בעיה, יכולים לשמש כאן כפתרון. זאת ועוד, יש לתת את הדעת לכך שאחוז השטח הבנוי כיום במדינה הוא 5.6%, כך שלא חסרים שטחים פתוחים שניתן לבנות עליהם. כמחצית מהאוכלוסייה הארצית מצטמצמת לגוש דן, שטח המהוה פחות מ15% מגודלה של המדינה. הדמוגרף הבכיר, פרופ' דה-לה פרגולה, סבור שפיזור האוכלוסייה במדינת ישראל באופן רדיקלי, הוא הפתרון הנכון לבעיית הצפיפות המדוברת. מדיניות חכמה של פיזור האוכלוסייה, ולצידה בניית מוקדי מגורים אחרים בארץ, יפחית בצורה ניכרת את העומס שחיים בה רבים מתושבי המדינה.

חשוב לציין כאן כי מעבר לצד הפרקטי, יש פה גם ענין אידאולוגי. לדעת הרמב"ן (תוספת לספר המצוות של הרמב"ם עשה ד), זהו חלק בלתי נפרד מן הציווי ביחס לארץ – "שלא נעזבנה… לשממה".

הטענות להכרח בריבוי ילודה

עד כאן העלנו טענות הסותרות או מערערות על ההנחה כי ריבוי הילודה צפוי להביא לנו קטסטרופה. כעת נביא את הטענות לכך שיש להרבות בילודה. אנו ניווכח כי מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, צריכה לקחת אחריות על הגדלת הילודה מהסיבות הבאות, חלקן אידאולוגיות וחלקן פרקטיות, וכדלהלן:

1. המאבק על הרוב יהודי במדינה

הטענה שיש ללדת פחות ילדים אינה מביאה בחשבון את אתגר הילודה הקיים לעם היהודי אל מול הערבים בתוך מדינת ישראל. טוען שכמות הילודה כיום אצל היהודים והערבים זהה, אינו טיעון המאפשר הפחתה בילודה, שכן ברגע נעשה זאת, שוב תגבר הילודה הערבית. על פי הדמוגרף, פרופ' דה-לה פרגולה, אתגר זה רחוק מאוד מלהסתיים. לטענתו, אנו כיהודים מונים כיום רק כ 60%, אך לשם יציבות מדינה ישראל כמדינה יהודית אנו זקוקים לרוב של 80%. לכן, כדי לשמור על יציבותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, יש הכרח בעידוד הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית.

מעבר לכך, ישנם מקומות בארץ, דוגמת הנגב והגליל בהם יש לערבים רוב. גם מקומות בהם קיים הרוב היהודי, הוא אינו מובהק בכל מקום, וכדוגמת העיר ירושלים, כך שאנו רחוקים מלסיים את האתגר הדמוגרפי בחזית זו.

גורם נוסף שמפר את האיזון ומאיים על הרוב היהודי הוא "סעיף הנכד" של "חוק השבות", דרכו עולים לארץ אחוזים גדולים של לא יהודים. מאז תחילת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר עלו לישראל למעלה מ400 אלף לא יהודים, שהיוו כשליש מאותה עליה. ככל שעובר הזמן, האחוזים של היהודים העולים בעליה זו הולכים וקטנים.

2. השלמת החלל שהותירה השואה

לאחר טראומת השואה וגדיעת שליש מהעם היהודי, קיים צורך עז לפצות ולהשלים את החלל העצום שנוצר. פרופ' דה-לה פרגולה משער כי אלמלא השואה, עשוי היה מספר היהודים בעולם להגיע לכדי 32 מיליון איש. "ההשלכות הכמותיות הן הרבה מעבר למה שאנחנו חושבים", הוא טוען. "מבין הנרצחים בשואה בלט מאוד שיעורם של הילדים והייתה בכך פגיעה דמוגרפית בעלת משמעות לטווח ארוך". לדבריו, "מדובר על הרס של דור, ומה שחסר לנו זה לא רק הדור ההוא… יש פה השלכות שרשרת". שיעור הגרעון של האוכלוסייה היהודית לא נמדד רק במספר הנרצחים. הפגיעה בדור העתיד, שהיה אמון על גידול שיעורם של היהודים בדור שלאחר השואה לכדי מספרים גבוהים יותר מלפני השואה, מעצימה את החלל שנוצר.

בחינה נוספת לחלל העצום שנוצר בשואה הוא אחוז היהודים בעולם. לדברי דלה פרגולה "אחוז היהודים בעולם יורד כל הזמן. לפני השואה השיעור היה 8 יהודים לאלף תושבים (מתוך כלל האנושות), והיום הוא 2 לאלף תושבים. באחריותה של מדינת היהודים להאבק בירידה זו ולעודד את שימורו המספרי של העם היהודי ככל יכולתה.

3. איזון להתבוללות בעולם

אחוז ההתבוללות בעם היהודי הוא עצום. עיקרו נמצא מחוץ למדינת ישראל. ישנה תחרות קשה בין אלו שמגדילים את העם היהודי לבין אלו שנטמעים בין הגויים ומסייעים בכך לדילדלו. לדברי דלה פרגולה, ידם של האחרונים גובר, כך שאחוז היהודים בעולם יורד כל הזמן. לכן, ריבוי הילודה בישראל, בתור המרכז היהודי הגדול בעולם, הוא כל כך חשוב.

4. הריבוי כמענה לפגיעה במוסד המשפחה

השנים האחרונות מסתמנות כפגיעה במוסד המשפחה. לעולם חדרו תפיסות הרואות בנישואין, ועוד יותר בלידת ילדים, כדבר המעיק לאישה. עשרות השנים האחרונות מעידות על נתונים עגומים מאוד. מדובר כאן בתופעה רחבה וקשה הקיימת בעולם בכלל ובארץ בפרט. מסגרות הנישואין מתפרקות ביתר קלות ותופעה כלידת ילדים מחוץ לנישואין הולכת ומתרבה. כאשר כך הוא הדבר, הקושי בגידול ילדים ללא המסגרת המסורתית גדול מאוד. ואכן, התוצאות הישירות לכך בעולם הן ירידות דמוגרפיות חדות עד כדי המצב בו עמים רבים נמצאים בסכנת הכחדה.

אומנם בישראל מצב הילודה בהחלט מעודד, אולם החוסן המשפחתי, שהוא המקור לחוסנם הנפשי של הילדים, נמצא בחולשה רבה, ובמגמת ירידה. אחוזים רבים בוחרים לפרק את התא המשפחתי ובמקביל אליהם, אחוזים לא מבוטלים בוחרים שלא להקימו כלל.

כאשר אלו הם הנתונים, הרי שיש כאן איום נוסף המחייב לעודד ילודה, כאיזון לגורם זה הפוגע בה.

5. הריבוי כמענה להגדלת תוחלת החיים

תוחלת החיים, ההולכת ועולה בעקבות העלייה בשירותי הרפואה ואיכות החיים, מזמנת אתגרים כלכליים חדשים של החזקת אוכלוסייה נתמכת ההולכת וגדלה גדולה. מאחר ואחוז המבוגרים הנתמכים ע"י החברה הולך ועולה, הצורך בגידול אחוז הצעירים הולך וגובר. מאחר וכך, ככל ששכבת האוכלוסייה הצעירה, היצרנית והעובדת, תהיה גדולה יותר, כך יתאפשר יותר לתת מענה לאתגר העולמי החדש. ומכאן שגם אם ריבוי האוכלוסייה מכניס אותנו לקושי מחד, הרי מאידך הוא נותן מענה לבעיה חדשה שנוצרה, החמורה לא פחות.

עיבוד הנתונים

אם נעבד את כל הנתונים הללו, מצטיירת כאן תמונה חמורה: הקריאה למיעוט ילודה מתבררת כאן כחסרת אחריות. אנו עדין באמצע מלחמה קשה על הרוב היהודי במדינה, וכתוצאה מכך גם על זהותה. הכיצד ניתן להכריז כי המלחמה כבר מאחורינו כאשר האמת היא שהמערכה עודנה בשיאה? חינוך להקטנת הילודה, כפי שקיים היום ע"י אלו הדוחפים לכך בכל הכח, היא מסוכנת מאוד לעתיד המדינה. האופן בו מוצגים הנתונים במאמריהם השונים משקפות תמונה הפוכה מהמציאות. האם מדובר כאן בעיוורון, הבא כתוצאה מקונספציה מסויימת או שמא מדובר כאן בהונאה חמורה של הציבור?! היתכן ומסתתרת כאן תפיסה השואפת למדינת כל אזרחיה על חשבון המדינה היהודית, ועל כן היא אינה חסה על הרוב היהודי המתנדנד במדינה?

יתר על כן, גם אם נניח כי הרוב היהודי אינו בסכנה ואין הכרח כלשהו לריבוי ילודה, עדין התרגום המיידי של האתגרים העתידיים לקטסטרופה בטוחה נראה כאינו נכון. ודאי לא נתעלם מהטוענים לדבר העובדה כי ישנם מקומות בעולם העומדים בכמות גבוה של אוכלוסייה באופן מוצלח.

בנוסף, יש כאן חוסר אחריות משווע. כל קיומה של האנושות מושתת על הרצון להבאת חיים לעולם. הדבר עלול להיות פגיעה בליבת המין האנושי. הנסיון לווסת את הרצון של חברה שלימה למספרים אחרים של ילודה עלול לצאת מכלל שליטה ולהכניס אותנו לסכנת הכחדה. פגיעה ברצון להבאת ילדים לעולם עלולה להגיע למצב בלתי הפיך בו המספרים יורדים ויורדים עד כי מבשרים הם בסופו של תהליך את קיצו של עם. הצצה לאירופה הגוועת, לסין וגם ליפן תוכיח עד כמה הופך הדבר לאיום קיומי חמור. מוטב איפה לנתב את הפתרון להתמודדות עם הבעיה ולא עם הניסיון להעלימה.

קיומו של העם היהודי ידוע כעתיק וכמופלא בכל העמים לאורך ההיסטוריה. לא נוכל לאמץ ערכים הזרים לרוחו של העם שלנו ולסכן בכך את קיומו.

ריבוי יולדה – הגישה היהודית

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מגדולי הרבנים והוגי הדעות בדורות האחרונים, טוען כי המחלוקת בין אלו השואפים לריבוי ילודה לעומת אלו השואפים להקטנתה נובעת מהשקפת עולם שונה. וכך הוא כותב (אורות הקודש ח"ג עמ' ש):

מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית …שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים.
לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"…

היהדות מאמינה בכך שהעולם צועד בסופו של דבר למקום טוב, וכי הרע או הקושי הנקרא בדרך הוא רק מעידה בדרך אליו. תפיסה זו מעצבת בתת מודע של מאמיניה תובנות ומעשים התואמים אותה. מי שאינו מאמין בכך, מביט אחרת על המציאות ומנתח אותה באופן שונה. הרב קוק מצביר על קשר ישיר בין הקריאה לריבוי ילודה לבין האמון בכך שהחיים הם טובים לנו כבני אדם.

לידה וגידול ילדים כרוכים בהשקעה מרובה. קשיים פיזיים, כלכליים או נפשיים הם גורמים היכולים לעצור בעדינו מהוספת עוד ועוד חיים לעולם, והם אלו המכתיבים פעמים רבות מספר ילדים מצומצם יותר למשפחה. אלא שעל חששות כלכליות כתוצאה מריבוי ילודה כותב הרב משה פיינשטיין, מגדולי הרבנים הפוסקים באמריקה של הדור הקודם (שו"ת אגרות משה (אה"ע, ד, סי' לב, אות ג):

יש לו לבטוח בהשי"ת שימציא לו פרנסתו בריוח, אף כשיהיו הרבה בנים ובנות ואין להתירו למנוע מפו"ר, דודאי מוכן מהשמים פרנסה גם על כל מה שיוליד.

האמונה בכך שהאדם יהיה מסוגל להתמודד כלכלית עם משפחה רחבה אין פירושה הבטחה המאפשרת לאדם לצפות לקיומה באופן פסיבי. האדם נדרש לפעול בעצמו להשגת תכלית זו, כך שדרך ההירתמות והמאמצים בפרנסה מצליח האדם להגיע לתוצאה, בה הוא מצליח לפרנס את משפחתו בכבוד.

איזון לדברים אלו כותב הרב יגאל אריאל:

מסתבר שכוונתו (של הרב פיינשטיין) שלא לעשות חשבונות יתרים ולחשוש יותר מדי, כמקובל ברמת החיים של דורנו, אבל גם הוא יודה שאין לסמוך על הנס במקום שיש בעיה ממשית…

עד כמה נכון לאדם להביא ילדים היא שאלה בעלת שני קטבים: מצד אחד על האדם להתאמץ, ולשאוף להרבות בילודה ומצד שני הוא אינו יכול שלא להתחשב במגבלות בהם הוא נתון. המסוגלות הנפשית לעמידה במשימה זו נתונה לשינויים, הן ברמה האישית והן בהתאם לחברה בה האדם נמצא.

הבחינה הבסיסית ביותר בסוגיה בה אנו עוסקים היא המוטיבציה להבאת חיים לעולם. אם היא נמצאת בחולשתה, וגם אינה נתפסת כערך בפני עצמו, לא פלא הוא אם ביתר קלות, הפתרון של אותם אלו הדואגים מפני ריבוי הילודה יבחרו את הפיתרון של הקטנתה במקום התמודדות עם האתגר שהיא מציבה.

קבלת החלטות במערכת מורכבת נפעלת פעמים רבות מסט הערכים מהם האדם בנוי. ביהדות, מצוות 'פרו ורבו' מכונה במקורות היהדות "מצווה רבה" (לדוגמא תוס' פסחים פח ע"ב ד"ה כופין את רבו") הקודמת להרבה ערכים אחרים. זהו נתון מכריע בהחלט בנושא בו אנו עוסקים, ומי שנעדר מערך זה יסיק מסקנות שונות לעומת מי שמזדהה עימו.

"עם כל הכבוד לפרו ורבו, יש לנו עוד 612 מצוות", כותב פרופ' אלון טל. מעבר לחוסר האחריות והכנסתנו לסכנה קיומית, הרי יש כאן גם יציאה חזיתית נגד אופיו של העם, בו מצוות פרו ורבו זה הפכה להיות חלק מהD.N.A היהודי.

 

דוד קהלת הוא חוקר במכון המחקר "מרכז תורה ומדינה". לרכישת הספר עם המאמר המלא לחצו כאן.