אייל זמיר מוכן להשלים עם איראן גרעינית

האלוף אייל זמיר מועמד להיות הרמטכ"ל הבא. בעבר הוא כבר היה המועמד המועדף על נתניהו, אבל ממשלת המעבר בראשות לפיד ובגיבוי היועמ"שית אפשרה לגנץ למנות את הרצי הלוי – והשאר היסטוריה. בתקשורת נוהגים לתאר את המועמדים לרמטכ"לות כ"קצינים מוערכים" ונמנעים מלמתוח עליהם ביקורת, ללא ניסיון לצפות פני עתיד ולחפש את חולשותיהם. והתוצאה, דן חלוץ שכשל במלחמת לבנון והתפטר, והרצי הלוי שכשל ב-7/10 והתפטר.

כמאמר הפתגם, fool me once, shame on thee ,fool me twice, shame on me, מאמר זה יעסוק בהשקפת עולמו של המועמד המוביל – האלוף אייל זמיר – על מדיניות ישראל במערכה מול איראן.

מה כתב זמיר על המאבק באיראן

זמיר עסק בנושא זה בעבודה מרכזית שכתב לפני כשנתיים: "המערכה האזורית נגד איראן, על שליטה במזרח התיכון", שאותה כתב כששהה במכון "וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב". העבודה מקיפה, בת 40 עמודים לערך, בה שוטח האלוף את תפיסת עולמו הבטחונית הנוגעת לאתגר הכי קשה של ישראל – המערכה מול איראן – שמאז ה-7/10 אנחנו בעיצומה.

התזה של זמיר בנויה מ-2 חלקים מרכזיים. החלק הראשון סוקר את איראן ומטרות העל של המשטר האיראני – שרידות וחתירה להגמוניה שיעית במזה"ת תוך השמדת ישראל. האלוף סוקר את מבנה המשטר תוך התמקדות במרכזיות משמרות המהפכה כגוף המיישם שלו. החלק הזה בסקירה סוקר באופן מעמיק את מדיניות הפעלת "השלוחים" של איראן (כגון חיזבאללה, חמאס, חות'ים, ועוד), כאמצעי מרכזי להשגת ההגמוניה השיעית והשמדת ישראל.

בחלק השני בוחן זמיר ומאפיין את סוג העימות שיש לישראל עם איראן – ומגדיר אותו כ"עימות ארוך ומתמשך". מתוך הסתמכות על אנלוגיה בין המערכה בין ישראל לאיראן למערכה בין ארה"ב לברה"מ בתקופת המלחמה הקרה, קובע זמיר 7 עקרונות ("קווים מנחים"), שפעולה של ישראל לאורם תכריע לדעתו את איראן. 7 העקרונות הללו הם עיקר העבודה ולחלק זה מתנקזים כל התובנות שתוארו לפניו.

החיובי: גישה תקיפה ולוחמנית

ראשית לעיקרי הנקודות החיוביות. ניכר כי האלוף זמיר למד את איראן ומשטרה וחותר להבין את מטרותיו, לרבות האופי הדתי שלו. הוא מנסה למפות את מפת האינטרסים האיראנית ומפת השפעת המשטר במזה"ת ומעבר לו. זמיר מציע גישה חדשה ולוחמנית שאינה מאפיינת את קודמיו בתפקיד, והיא גביית מחיר ישירות מאיראן ועל אדמת איראן גם כאשר מי משלוחיה פועל כנגד ישראל. זמיר אף מציע להרכיב טבלת מקרים ותגובות, ולגבש מראש בנק מטרות על אדמת איראן, אם לדוגמא חיזבאללה יתקוף את ישראל. כלומר, האלוף זמיר ניגש אל השור ואוחזו בקרניו – לא עוד איראן מתחבאת מאחורי שלוחיה אלא איראן בחזית באמצעות שלוחיה, ולכן, מציע זמיר, עלינו לגבות את המחיר ממנה באופן ישיר. גישה זו, לא רק שלא הופעלה בעבר, אלא שלא הופעלה כלל אפילו אחרי ה-7/10 במלחמת התקומה. ישראל הגיבה על אדמת איראן רק אחרי שאיראן פעלה באופן ישיר מול ישראל.

אם דברים אלו נכתבו שלא מן השפה אל החוץ, מדובר בגישת "סוסים דוהרים לקרב", שהיא לבדה שינוי מרענן ביחס לדרג הצבאי הנוכחי, שניסה במהלך השנה האחרונה למנוע את מה שהתברר בדיעבד כהישגים הכי חשובים של המערכה (כמבצע הביפרים, חיסול נסראללה, כיבוש ציר פילדלפי).

לבסוף, האלוף זמיר רואה בעימות עם איראן מערכה רבת משתתפים, הפרוסה על כל המזה"ת והיא מערכה ארוכה שיש להלחם בה גם צבאית, אבל גם מדינית כלכלית ואפילו תרבותית (בפניה ישירה אל העם באיראן). זו לא גישה חדשה, אבל ניכר כי זמיר מעמיק בה ומתאר אותה במפורט.

עד כאן, טוב ויפה. אבל העיקר עוד לפנינו. כאמור במאמרו זמיר מגבש ומפרט 7 עקרונות במערכה (עימות ארוך ומתמשך) עם איראן. נתאר אותם בקצרה:

1. פעולה בתוך קואליציה רחבה ולא לבד – בדגש על ברית הגנה עם ארה"ב והמדינות הסוניות.
2. פגיעה בכל תחום עיסוק (צבאי, מדיני וכלכלי) של משמרות המהפכה – מרכז הכובד של המשטר.
3. גמול ישיר ומרתיע מול איראן ועל אדמת איראן – גם כאשר היא מנסה "להתחבא" מאחורי שלוחיה.
4. ניסיון לנתק את השלוחים מאיראן.
5. הפעלת לחץ והחלשת המשטר באמצעים מדיניים מתואמים ובמנותק מהמו"מ וההסכמות שמתגבשות על פרויקט הגרעין.
6. הרחבת "המערכה בין המלחמות" גם לאיראן – כלומר, להמשיך להלחם גם "כשאין" מלחמה גלויה.
7. ליזום מערכה אידיאולוגית-תרבותית נגד איראן – שמרכזה הוא מול שבטים ועדות גם בקרב העדה השיעית.

הבעיה: התעלמות מהאיום הגרעיני

הבעיה הראשונה שעולה היא היעדר התייחסות רצינית של האלוף זמיר לגרעין האיראני. פרט לציון העובדה המובנת מאליה שגרעין איראני יהיה רע מאוד לישראל, אין התייחסות קונקרטית ומשמעותית לפרויקט הגרעין. בשום שלב לא מוזכר הצורך לפעול צבאית ובאופן ישיר, גם לבד, נגד פרויקט הגרעין. למעשה, מדבריו עולה שעל ישראל לגבש בריתות ולפעול רק מתוכן. אין שום התייחסות למתח בין התועלת בבריתות הגנה ובין החסרון בהגבלת חופש פעולה תוך תחבולה והפתעה מול איראן אם וכאשר תידרש. גישה זו מנוגדת לתפיסת הבטחון שנקבעה מאז ימי בן גוריון – ישראל תגן על עצמה ובכוחות עצמה.

כדאי לזכור שהעבודה נכתבה בעת שבבית הלבן ישב ג'ו ביידן, שמהלכי ממשלו במזה"ת בכלל ולגבי איראן בפרט נעו בין סכלות כללית מתובלנת בעוינות כלפי ממשלת ישראל והעומד בראשה, ועדיין זמיר לא סבור שישראל חייבת לשמור על חופש פעולה. זאת ועוד, אם תכניתו של זמיר תקצור פירות, והמשטר באיראן יספוג הפסדים ויוחלש, ברור כי תעלה המוטיבציה שלו לנוע מהר יותר ליכולות גרעיניות. אבל זמיר לא דן בכך כלל. זמיר לא מתייחס לשעון הגרעיני המתקתק שבסופו איראן תהיה גרעינית, עובדה שתשנה כליל את מאזן הכוחות ואפשרויות הפעולה נגדה. איך ייתכן שבעבודה שעוסקת ב"מערכה האזורית נגד איראן" אין שום התייחסות להשמדת פרויקט הגרעין האיראני?

עושה רושם שהמקור לגישתו של זמיר נובע מההקבלה שהוא עושה בעבודתו למערכה הארוכה והמתמשכת שהיתה בין ארה"ב לברה"מ בימי המלחמה הקרה. ניכר כי ההשראה לכל 7 העקרונות מגיעה משם, וזמיר אף מציין זאת בפירוש: "המונח עימות ארוך ומתמשך נקשר בעיקר בתחרות הבין-מעצמתית בין ארה"ב לברה"מ שכונתה 'המלחמה הקרה', שהסתיימה בקריסתה והתפרקותה של ברה"מ".

עוד כותב זמיר:

הגדרת הניצחון במערכה מסוג ה"עימות ארוך ומתמשך" הינה: בידוד והחלשה מתמשכת של היריב עד לכניעתו. הכניעה משמעותה אילוצו של היריב לשנות את דפוסי הפעולה שלו, לקבל את תנאיו של יריביו ואיבוד המוטיבציה שלו להמשיך להילחם לאור המחיר הגבוה שהמערכה גובה ממנו… לכל המטילים ספק ביכולת לעמוד ביעד זה, ראוי להזכיר כי במסגרת "המלחמה הקרה" הושג יעד אף יותר מרחיק לכת מול מעצמה עולמית – קריסת ברה"מ ושינוי השיטה הפוליטית ברוסיה. אף אחד לא ידע לנבא מראש מתי ואיך תקרוס ברה"מ. ככל שיוצב יעד מרחיק לכת יותר ותהיה נכונות אמיתית להקריב ולפעול להשגתו, כך יגברו הסיכויים להשגת יעדי המערכה.

הבעיה היא שההקבלה הזו מופרכת לחלוטין ותהיה הרת אסון אם ממנה נגזור את פעולותינו. ראשית, המשטר האיראני הוא דיקטטורה דתית-פונדמנטליסטית שנלחמת במדינה יהודית-דמוקרטית, בעוד ברה"מ היתה דיקטטורה קומוניסטית-חילונית שנלחמה במדינה דמוקרטית קפיטליסטית-חילונית. "משחקי המלחמה" (דוגמת, משבר הטילים בקובה) במלחמה הקרה, שתושביהן בעלי מאפיינים תרבותיים דומים בחיי היום יום, שונים לחלוטין מהמלחמה בין ישראל לאיראן, שתושביהן שונים תרבותית עד כדי ההיפך אחד מן השני. הרציונל הדתי האיראני שונה לחלוטין מהרציונל החילוני-קומונסט הרוסי, ולכן ברי שדרכי הפעולה במערכה איתו שונים.

שנית, המלחמה הקרה נערכה בין 2 מעצמות גרעיניות. כלומר זו היתה מלחמה קרה בעידן גרעיני. ישראל ואיראן לא נמצאות במערכה בעידן גרעיני. מדוע אם כן נצמד זמיר להקבלה ביניהן? האם מן ההקבלה נובע שהאלוף זמיר משלים עם מציאות של איראן גרעינית? כאן המקום להזכיר כי עת כתב זמיר את מאמרו לפני כשנתיים, איראן היתה רחוקה יותר מפריצה לגרעין מאשר כיום. ועדיין, אין שום התייחסות משמעותית לשעון הגרעיני המתקתק, שעל פי מקורות זרים השעה בו היתה אז: שנה לפריצה לגרעין.

כאן המקום לתהייה נוספת. גם אם נניח שהתכנית של זמיר על כל 7 עקרונותיה מתממשת אחרי שאיראן גרעינית, והיא אפילו מצליחה והמשטר נופל כפי שנפלה ברה"מ – איך ייתכן שזמיר לא מתייחס לגורלו של הארסנל הגרעיני? האם לא מדאיג אותו בידי מי ייפול ? האם זה לא ידאיג את המעצמות? האם לא יהיה נוח למעצמות (לרבות ארה"ב) לעבוד עם השטן הגרעיני שהם מכירים (כמו בצפון קוריאה)? מצופה ממי שבעבודתו מבצע הקבלה למלחמה הקרה, שיכיר את סיפור הארסנל הגרעיני האוקראיני וגורלו אחרי נפילת ברה"מ. לידיעתו של זמיר, האמריקאים לחצו שהאוקראינים יעבירו את הנשק לרוסים, תוך שסיפקו ערבויות לביטחונה של אוקראינה אם זו תותקף. בעבודתו של זמיר אין לכך שום התייחסות.

בהתייחסותו לשלוחיה של איראן – ובמיוחד חיזבאללה וחמאס – מזהה ומציין זמיר את הפוטנציאל להתלקחות בכל זירה עד כדי מלחמה/מבצע. למרות זאת, הוא לא מציע זמיר לנצל התפתחויות מעין אלה כדי לגדוע את זרועות התמנון (כפי שקרה במערכה בצפון בלבנון ובסוריה). מעבודתו אין סיבה לחשוב שאילו זמיר היה יושב על כיסא מפקד הצבא במקום הרצי הלוי, היינו רואים התנהלות אחרת בנושאים כמו כיבוש רפיח, השתלטות על פילדלפי, מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, ועוד.

תכנית שנשענת על הנחות מוטעות

נסיים בתכונה בולטת של אנשי צבא שמשתקפת גם אצל האלוף זמיר. הם לא תמיד מבינים שהמציאות לא סרה למרותם. תכנית 7 העקרונות של זמיר תלויה במימושה בשורה ארוכה של התרחשויות שרובן אינן בשליטה של ישראל. גם אם נניח שההסתברות של כל אחת בפני עצמה הגיונית, מכפלת ההסתברויות מגיעה קרוב ל-0. לדוגמא, חילופי משטר בארה"ב, חילופי משטר בישראל, תמורות חברתיות בישראל, היכולת להגיע להסכמים במזה"ת, מאזן הכוחות מול סין ורוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה, מהלכים איראניים, ועוד. כלומר, סביר מאד שמדובר בתכנית שחלקים מרכזיים בה לא ניתנים לשליטה, והסיכוי שמרכיביה יערמו זה על זה או זה אחרי זה באופן קוהרנטי הוא נמוך.

נסכם, ייתכן שהאלוף זמיר יכניס לצבא רוח קרב שונה, וייתכן שנראה המשך ישיר של הרוח הנוכחית. אבל בהחלט מדאיג מאד לקרוא עבודה שכתב במימון אמריקאי, ממנה עולה שזמיר חושב שהמערכה בין ישראל לאיראן צריכה להתנהל כמו המלחמה הקרה בין ארה"ב לרוסיה, כלומר, בהנחה שמדובר ב-2 מעצמות גרעיניות. לכך מתווסף החשש שהאלוף זמיר מניח בפנינו תכנית לא מציאותית, שכן היא נשענת על יותר מידי גורמים שאינם בשליטת ישראל. תוך כך, זמיר מוותר על תכניות אחרות, ריאליות יותר, שהמרכיב הכי חשוב בהן הוא תקיפה והשמדה של תכנית הגרעין האיראנית.

תכנית הפעולה שכתב זמיר חוטאת בשטחיות ובאי-הבנה של תהליכים היסטוריים. היא עוסקת יותר במדינאות ופחות בצבא או בקרב, ונראית כאילו נכתבה על ידי אקדמאי ולא מפקד צבאי שחותר לניצחון מוחלט על אויביו. ייתכן שהאלוף זמיר הוא אדם ראוי, וייתכן שראוי לבחור בו לתפקיד מפקד הצבא. אבל על מקבלי ההחלטות לברר איתו בפרט, ועם כל מועמד אחר בכלל, את עמדתם בנושאים הנ"ל טרם המינוי.