הפיכת החצר של יצחק עמית

בעת כתיבת שורות אלו, השופט יצחק עמית מכתיר את עצמו נשיא בית המשפט העליון. כמו בציור של הכתרת נפוליאון לעיל, עמית אינו עושה את זה בעצמו. יש לו שותפים למהלך, כמו האפיפיור בציור שהסכים לשבת באפס מעשה ולברך, לאחר שעשה חשבון כיצד הוא רוצה שהאיש החזק באירופה יתייחס למוסד שעמד בראשו. ייתכן ולעולם לא נדע את החשבונות של האנשים שהעלו אמש את יצחק עמית לגדולה. ייתכן וחלק מהם סבורים בכנות כי ישראל זקוקה לראש מערכת המשפט, כפי שהיו אלה שסברו בכנות בזמנו כי צרפת זקוקה לקיסר.

בכל זאת, המהלך שהתחולל אמש בירושלים, כמו המהלך בקתדראלת נוטרה-דאם לפני 221 שנה, מזוהם בזיהום שמעולם לא יצליח להינקות ממנו. וכמו באותו אירוע מלפני יותר משתי מאות מקור הזיהום הוא כוכב האירוע: נפוליאון אז, עמית היום.

הבעיה אינה ההכתרה עצמה. נכון שתפקיד בית המשפט העליון במערכת השלטון הישראלית שנויה במחלוקת ורבים סבורים כי רבות מפעולות מוסד זה חסרות תוקף משפטי. אך עד כה היה מדובר במחלוקת עניינית, המבוססת משני הצדדים על עקרונות. שרי הממשלה הנבחרת ורוב חברי הכנסת סבורים כי הכנסת היא מקור הסמכות המכוננת למוסדות המדינה, כולל בית המשפט העליון הקיים מתוקף חוק יסוד של הכנסת, וכי לכנסת הסמכות להגביל בחקיקה חוקתית אותה סמכות, לדוגמא, לבטל את מבחן הסבירות. שופטי בית המשפט העליון ותומכיהם סבורים אחרת. תומכי הממשלה והרוב בכנסת סבורים כי הלשון הפשוט של החוק מפקיד בידי שר המשפטים הסמכות לקבוע מתי תתכנס הוועדה לבחירת שופטים, שופטי בית המשפט סבורים כי שר המשפטים אינו רשאי לנצל סמכות זאת לעכב מהלכים הנחוצים לתפקוד תקין של מערכת המשפט. העקרונות המתנגשים ברורים ואפשר לכנות מחלוקת זאת, אם כי לא את כל הרטוריקה הסובבת אותה, כמחלוקת לשם שמים. לפי הסברה של מחנה הרוב בבית המשפט העליון, בג"צ רשאי להורות לוועדה לבחירת שופטים להתכנס ולבחור נשיא לבית המשפט העליון. אולי הם טועים, אבל אינם עושים שקר בנפשם.

אבל אמש יצחק עמית עשה שקר בנפשו, וסיבך את כל מי ששותף למהלך שלו בשקר.

בעולם טוב וסביר יותר ייתכן והיה אפשר למנות את עמית לנשיא בית המשפט למרות הטענות שהועלו נגדו. הוא לא ביצע עבירה שיש עימה קלון, כפי שהמילה מובנת במקומותינו. ייתכן ועבירת בנייה, גם אם הוכחה כנכונה, אינה מספיק חמורה כדי לפסול את מועמדותו של אדם לכס השפיטה. חוקי התכנון והבנייה בישראל מטורפים, וייתכן ואין מישהו במאיון העליון בתל אביב שלא ביצע אי פעם עבירת בניה. קשה לאדם המגיע לדרגה הגבוהה ביותר במערכת האכיפה להימנע כל חייו המקצועיים מלעסוק בסוגיה שיש לו איזהו קשר אישי אליו, גם אם הקשר רחוק. ייתכן וטעות לקבוע כי שופט פסול מלדון בנושא כמו נבחרת הדירקטורים רק בגלל שהאח שלו הוא אחד מני מאות המשתייכים לנבחרת, ובכלל לא מדובר בהחלטה למנות את אותו אח בפועל לתפקיד כלשהו.

אבל יצחק עמית שבוי בלית ברירה במערכת של שיקולי סבירות שהפכו מזמן לבלתי סבירים. עבירת בנייה היא סיבה לפסול אדם מקידום מקצועי בפרופסיה שלו – תשאלו את יואב גלנט. בעבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר אסרה על השר אורי אריאל, בהיותו שר החקלאות, לעסוק בנושא משק הביצים בגלל שאחותו החזיקה בלול תרנגולות. מדוע הדין לגלנט ולאריאל אינו הדין לעמית?

אם ליצחק עמית היה באמת חשוב לשמור על המוניטין של מערכת האכיפה, הוא היה צריך לנהוג בעצמו כפי שאותה מערכת כופה על הזולת לנהוג. הוא היה מתייצב בציבור ואומר, "אין במעשיי רבב, אך על מנת לקדם את מערכת המשפט והדמוקרטיה בישראל אני מוכן להסיר את מועמדותי לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, עד שהטענות המופרכות נגדי ייחקרו עד תום ויתבטלו. מישהו אחר יכול לכהן כנשיא, העיקר שיהיה נשיא וששר המשפטים לא יצליח במזימתו להביא לשיתוק המערכת".

אבל זה לא מה שקרה. לעמית אצה הדרך לשים את הכתר על ראשו. זרועות המערכת חברו יחד כדי לעטוף אותו בצמר גפן של אתרוג. היועצת המשפטית לממשלה, אותה מקור בלתי נדלה לקביעות משפטיות מקוריות, אסרה על היועצת המשפטית לוועדה לבחירת שופטים לחקור את הטענות נגד עמית. קובלנתו של שר המשפטים נגד עמית נשאר תלוי באוויר. מערכת האכיפה אינה בודקת את עצמה, ואיש לא יבדוק את הטענות נגד יצחק עמית.

מינויו של עמית מזוהם על ידי רצונו הנחרץ להתמנות לתפקיד חרף כל שיקול של מראית עין של שוויוניות במערכת. הוא הפך שאלה שאפשר היה להציג אותה כעקרונית – סמכות בית המשפט לחייב מינוי נשיא לו – לשאלה של אמביציה אישית. הזיהום דבק לא רק בו אלא בכל אחד במערכת שסייע לו. גם מי שחושב שמינויו של עמית הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למערכת אינו יכול להתחמק מאחריות למהלך שצובע את כל ראשי המערכת כאינטרסנטים, צבועים, מחפשי טובות הנאה לכאורה. עמית השיג הישג מרשים: באחת הוא מחק את ההבדל בתדמית הציבורית, ובאמון הציבורי, במערכת שהוא מעכשיו יעמוד בראשה לבין המערכת האחרת הממוקמת בגבעת הכנסת. מה בין עמית לבין אחרון הפוליטיקאים המשתמשים במעמד כדי להחמק מחקירה, מוצדקת או מצוצה מהאצבע? כלום.

ייקח זמן עד שהשלכות ההחלטה של עמית יורגשו בשטח. חוסר אמון הוא רעל המתחלחל לאט, מתחת לפני השטח, אבל בסופו של דבר הוא יהפוך למוסכמה גם בקרב הציבור התומך, עקרונית, במערכת האכיפה. הוא יקשה מאוד על אלה הרוצים לטעון כי הם תומכים במערכת מסיבות עקרוניות; "בטח", יאמרו אנשים, ויחייכו מאחורי כף ידם. למרבה הטרגדיה, הדבר לא יקדם אותנו בהכרח לפשרה לאומית, אלא יהפוך שחיתות ציבורית ליותר מקובל במחוזותינו. אולי פעם בעתיד יצחק עמית וחבריו לכס המשפט ילמדו להתחרט על תרומתם לארגנטיניזציה של המערכת הציבורית בישראל.

בינתיים, יצחק עמית ביצע הפיכת חצר – נגד המערכת שהוא עצמו מבקש לעמוד בראשה.