בעוד הציבור בוחר את נציגיו בקלפי, קבוצות כוח לא נבחרות מצליחות להכריע את הממשלה ולקבוע את המדיניות בישראל
בשנת 2023 התרחש אחד האירועים המוזרים בדמוקרטיה הישראלית: ממשלה עם 64 ח"כים לא הצליחה להעביר רפורמה משפטית. הממשלה הקודמת, בה היה רוב של קול אחד, הצליחה לחתום על הסכם ימי מול לבנון. הסכם שקבע גבולות לאזור הכלכלי ולמים הטריטוריאליים, ובניגוד להמלצת היועצת המשפטית, שסברה כי עדיף להביאו להצבעה בכנסת. ברור שהממשלה ונבחרי הציבור נושאים באחריות לניהול המדינה, שכן בידיהם הסמכות, הכוח והיכולת להוביל מהלכים, לקדם חקיקה ולקבל החלטות למען הציבור. זהו העיקרון הבסיסי בכל הקשור באחריות מיניסטריאלית. אם כן, מפתיע לראות שממשלה נבחרת לא מצליחה לקדם את המדיניות שלה. הסיבה לכך היא שהמדיניות אינה נקבעת תמיד על ידי ההנהגה.
לא משנה אם תקראו למדיניות הזו רפורמה משפטית או מהפכה משטרית, כפי שטענו מתנגדיה, הנקודה המוזרה היא שמחאות בלמו את מהלכי הממשלה. הממשלה, כך מסתבר, אינה הגורם המשפיע ביותר על חיינו. מפגינים, לעיתים חלקים באופוזיציה, התקשורת, האקדמיה, בעלי הון, גנרלים לשעבר ומערכת המשפט – כל אלו הם דוגמאות למי שמחזיקים לעיתים בכוח רב יותר מהממשלה, אף שאינם מייצגים את רוב האזרחים.
מי באמת שולט במדינה
הכוח הפורמלי של ההנהגה נופל מהכוח בפועל של גורמים שונים. ב־27 במרץ 2023 כינס יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, מסיבת עיתונאים לצד בכירי המשק והודיע על שביתה כללית, במטרה שראש הממשלה יכריז על עצירת תהליך החקיקה והשבתו של שר הביטחון, יואב גלנט, לתפקידו. פנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה, הכריז על עצירת כל ההמראות. ההסתדרות הרפואית הודיעה על השבתה מלאה של מערכת הבריאות, ואליה הצטרפו הסתדרות האחיות, מרכז השלטון המקומי בישראל וכן חברות מסחריות שונות. ב־19 ביולי 2023 מעל אלף אנשי מילואים בחיל האוויר, בהם 500 טייסים פעילים, הכריזו שלא יתנדבו החקיקה תימשך. אליהם הצטרפו אנשי חטיבת המחקר של המודיעין. כמה ימים לאחר מכן קרוב למאה בכירים בדימוס, בהם ראשי מוסד ושב״כ, רמטכ״לים ואלופים, הודיעו שישעו את ההתנדבות שלהם במידה והחקיקה תימשך, ותנועת ״אחים לנשק״ התגאתה בכך שבידה 10,000 אנשי מילואים שיבטלו את התנדבותם למילואים במידה ולא יעצרו את החקיקה. איימו – והצליחו.
קבוצה קטנה של אנשים לא נבחרים מכריעה ממשלה נבחרת. לא מדובר באקטיביזם ליברלי השומר על האזרח מכוחה הבלתי מוגבל של הממשלה – תהיה אשר תהיה. במציאות הישראלית שממסדים כמו התקשורת, האקדמיה, המגזר העסקי וכן הלאה, נוטים להיות לעומתיים לממשלות ימין, וממשלות שמאל זוכות, בדרך כלל, ליחס שונה מאותם גופים. עם זאת, אידיאולוגיה היא לא תמיד שם המשחק. סיפר לי פלוני, תומך ליכוד, שקיבל פנייה מלקוח שניסה לקדם פעילות עסקית מסוימת, אך ללא הצלחה. אותו פלוני הציע לו להפוך את הנושא העסקי להפגנה נגד נתניהו. המהלך הצליח. ההפגנה צברה עניין, קיבלה את הכותרת הנדרשת והפעולה העסקית שבאה לאחר מכן יצאה לפועל. כאן, קבוצה קטנה של אנשים הצליחה להשיג מה שרצתה ללא קשר להנהגה.
איך החלטות מתקבלות בפועל
בשלב כזה או אחר, אנשים העוסקים במדיניות לומדים את האמת העצובה: ההחלטות הגדולות לא באמת מתקבלות במסדרונות הכנסת, אלא במשרדים בתל אביב. לא מדובר פה על ממשלת צללים, או מעין ״דיפ-סטייט״ במובן הקונספירטיבי, אלא קבוצות שמשתמשות במניפולציות כדי לקדם את האינטרסים שלהן. כפי שאמר לשעבר מוכר אחד: ״במדינת ישראל יש איזה 3,000 אנשים… שבסוף הם משפיעים על כל דבר. אני מכיר 1,500 מהם ול-1,500 האחרים אני יכול להגיע״. אף אחד לא אוהב לחשוב שהוא קורבן למניפולציה של קבוצה קטנה אבל האמת היא שכולנו מושפעים, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ממגוון דברים שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם.
דיון פתוח והחלפת דעות חופשית הם יסודות חיוניים לדמוקרטיה. כתיבת טורי דעה, ניירות מדיניות, שיח פורה ושיתוף ציבורי מגוון – כל אלה חשובים לעיתים אף יותר מהצבעה אחת לארבע שנים, או כפי שקורה בישראל לעיתים – ארבע פעמים בשנה. זו חשיבותה של תקשורת חופשית, של אקדמיה שבה מותר לבקר את הממשלה, ושל מכוני מחקר המציגים בפני נבחרי הציבור ממצאים באופן שקוף, בתקווה שההחלטות יתקבלו באופן מושכל.
לכן מעניין שדווקא אותם אנשים שמתנגדים נחרצות לטענה שגופים בלתי נבחרים מעצבים את מדיניות ישראל, הם בדיוק אלה שטוענים שפורום קהלת פועל במחשכים וקובע את מדיניות הממשלה. למעשה, הם רואים את הצללים שהם עצמם מטילים, תוך התעלמות מהעובדה שהם עצמם נוקטים באותן שיטות מפניהן הם מזהירים אחרים.
זהו ההבדל המהותי בין שיח דמוקרטי גלוי לבין פעילותם של מוקדי כוח בלתי נבחרים. בעוד הראשון פועל בשקיפות ומציג את עמדותיו לדיון ציבורי, האחרונים פועלים מאחורי הקלעים לקידום אינטרסים צרים על חשבון הציבור הרחב, תוך עקיפת הדיון הדמוקרטי הפתוח, ולעיתים אף תוך הצגת עצמם כמי שפועלים בשם העם.
להחזיר את הכוח לאזרחים
בדמוקרטיה אמיתית, למנקה ולמנכ״ל יש קול שווה – קול אחד לכל אחד – וההכרעות מתקבלות על ידי הנהגה נבחרת, השקופה לציבור וניתנת להחלפה בבחירות. אולם בישראל, ישנם גורמים שאינם נבחרים אך מחזיקים בכוח משמעותי, הפועלים ללא שקיפות, וללא אחריות ציבורית. אנשי תקשורת, פקידות בכירה, בכירים לשעבר ואילי הון משפיעים על קבלת ההחלטות, לעיתים בניגוד לרצון רוב הציבור, תוך שהם חוסמים יוזמות או מקדמים מדיניות בהתאם לאינטרסים שלהם. מצב זה יוצר עיוות בדמוקרטיה הישראלית, שכן לא נבחרי הציבור הם שמעצבים את המציאות, אלא מוקדי כוח שאינם כפופים לאזרח ומסכלים את עקרונות הדמוקרטיה ופוגעים בריבונות העם. הבעיה היא לא ההנהגה. הבעיה היא הכוחות שעוקפים אותה.
עו״ד רן בר-יושפט הוא סמנכ״ל פורום קהלת לשעבר
מנהיגות קשורה גם לזמן.
איך מנהלים את המוצר הנקרא צרכי העם, לטווח הארוך למשל.
בהמשך לנל, איך ומה מבינים את ההתפתחות הסוציולוגית – של תהליכים וצרכים של קבוצות ואיך מנהלים מגמות.
גם המקרא מדגים שיש מה ללמוד כאן.
לדעת להפיק חכמה, לא דברים אחרים, מהאירועים המתוארים יכול להוציא את המתוק מהעז.
כשהיתה פה ממשלת שמאל בראשות בנט ולפיד היה שקט מוחלט מצד כל הגורמים שהוזכרו: פרקליטות, יוע"משית, תקשורת ובג"ץ. זו הוכחה ניצחת לכך שצודק כותב המאמר, והמסקנה היא שגם כשאנחנו בוחרים ימין – תמיד נקבל שמאל. אם לא יהיה שינוי – אין צורך בבחירות. מתסכל ומייאש.
אחת משאלות היסוד במדעי המדינה,
היא: ב-מה הדמוקרטיה טובה משיטות משטר אחרות?
ואני דווקא לא מתכוון לתשובות הנפוצות, נוסח "ממשל עצמי". דהיינו, יש לי כאזרח ולכל אחד ואחת, השפעה – בין אם ישירה, בשיטות ממשל כמו אנרכיה (אשר ממש לא דומה למשמעות הפשטנית של מילה זו) או בדמוקרטיה ישירה ובין אם עקיפה, בשיטות כמו דמוקרטיה ייצוגית – על האופן שבו תנוהל המדינה.
מדוע לא? כי אם זו התשובה, אזי צריך קודם להוכיח, שהעדפותיי אכן מובילות למשהו חיובי (למישהו). ילדים רוצים אינסוף דברים וביצוע רצונם, יוביל … איך נאמר? לא בדיוק לתוצאות טובות. זהו דווקא אחד מתפקידי ההורים, לא לבצע את כל מה שילדים רוצים מצד אחד ולגרום לילדים לבצע את מה שצריך, גם כאשר הם *לא רוצים*, מצד שני. לפיכך "ממשל עצמי", זו ממש לא אקסיומה שניתן פשוט להתבסס עליה, בבואינו לנמק ב-מה משטר דמוקרטי טוב יותר מאחרים.
אני לא אומר שזה לא חשוב. דווקא כפי שנראה בהמשך, איבוד הקשר עם רצונות, צרכי ושאיפות העם – היא מהבעיות המרכזיות שדמוקרטיה מנסה למנוע. אך כאשר אנו מדברים על המנגנון (ושיטת ממשל היא בעצם המגנון, הדרך בה בחלטות מתקבלות) – ממשל עצמי, אינו מבטיח בעצמו תוצאות טובות. לפיכך, את ה*הצדקה* לדמוקרטיה, עלינו לחפש במקומות אחרים.
אז את הבעיות, ששיטת משטר טובה מנסה למנוע, ניתן לחלק "בגדול" ל-2 סוגים. אשר ניתן לסכמם בשני המשפטים להלן, מאין 2 הנחות יסוד:
1. כוח משחית
2. ולכן, כוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי
מדוע זה חשוב? כי שיטת משטר, היא בעצם מענה (אם חושבים על זה) על שאלות אלה (או אחרות) ולכן בעצם, אי אפשר להבין את מטרת השיטה/דרך פעילותה, אם לא יודעים את השאלות או לא מסכימים שאלה שאלות יסודיות.
כך למשל, הגבלת כהונה (בתפקידים מסוימים) אינה "נוחתת משמיים" אלא מנסה לתת מענה למשפט 2 לעיל (ולפיכך, אגב – ממש לא חלה רק על נבחרי ציבור). הנחת היסוד כאן, היא כמובן שככל שבעל תפקיד מכהן זמן רב יותר ויותר בתפקידו, כך גדל כוחו. אך אם פשוט "משמיטים את משפט 2, אין שום צורך בהגבלת כהונה (ועוד כל מיני דברים, אבל נתרכז בדוגמא איתה התחלתי).
אז כיצד בעצם נותנת הדמוקרטיה מענה, ל-2 שאלות אלה?
נניח שאנו מסכימים ששתי שאלות אלה (הן מפורטות טיפה יותר, אבל רמה זו מספיקה לדיונינו) נמצאות בבסיס של כל שיטת משטר טובה. כיצד לוגית אנחנו יוצאים ממשפטים אלה ומגיעים לטענה, אשר ניתן לומר כי מבססת את עדיפות הדמוקרטיה על פני שיטות אחרות? ליתר דיוק, מה הטענה? כי בעצם, זו התשובה לשאלה ששאלתי בפתיחת דבריי.
אך לפני שניגע בתשובה עצמה, חשוב (יתבהר מיד מדוע) להסביר, מדוע בכלל נחוצה שיטת ממשל? אז שיטת ממשל מודרנית, צומחת מתוך … חברה מורכבת. מה זה בעצם חברה מורכבת ולמה זה חשוב? אז ההגדרה המפתיעה (לעיתים) לחברה מורכבת, היא חברה בה קיימת חלוקה מפותחת עפ"י התמחות. זאת אומרת, בהשכלתי וחיי יום יום שלי, אני יכול להיות מהנדס / עו"ד / חקלאי / מאלף אריות ים אסיאתיים, אבל – יש מישהו אחר, שמגדל את האוכל שאני צריך, מביא אותו למכולת מתחת לבית, קובע סטנדרט עפ"י מה ועם איזה שאלות – יבחן המהנדס האזרחי שבונה את הבית בו אני גר (ע"מ שלא יתפרק, כאשר יותר ציפורים יושבות על צד אחד של הבניין ביחס לצד שני) וכיצד יעבדו הרמזורים בכביש ליד.
לגדל ירקות לבד עוד איכשהו ניתן. להכשיר מהנדסים (בכלל, להקים תשתית של השכלה גבוהה) , פחות. למעשה, מציאות מודרנית אפשרית , כאשר אנשים מתארגנים יחד *לצד* ההתמחות. ארגון זה, זו ההגדרה של מדינה. אני יכול לאלף אריות יום אסיאתיים כמה שאני רוצה (נניח, שיש לכך דרישה והצדקה כלכלית) – יהיה לי מה לאכול, קורת גג וכבישים לנסוע עליהם, גם אם לא בניתי הכל לבד.
ובזמן שאני מבלה עם אריות יום, מישהו צריך לנהל את המדינה (דברים לא יקרו באורח פלא מעצמם, כמו בכל ארגון) וכאן אנו חוזרים אל שיטות ממשל. אם אני מייצר את הכל לבד ולעולם לא יוצא מגבולות החווה שלי (וגם אם כן, זה תקין מבחינתי למצוא שם ג'ונגל לא עביר), אז אין לי צורך בשום שיטת ממשל (המהדרין ישיבו, שאם החווה כוללת את משפחתי ועובדים שאינם אני, גם בה עולות בדיוק השאלות מעל) אבל בעולם האמיתי, זה לא כך.
וכאן, לאחר ההבהרות של הגדרות אלה, נמצאת התשובה לשאלה, איתה פתחתי את דבריי. אז התשובה פשוטה יחסית ונדמה לי כבר הוזכרה, באחד המאמרים כאן באתר. את התשובה, ניתן לסכם ב-2 משפטים:
א. דמטקרטיה מאפשרת חלוקת כוח/השתתפות מיטביים ו-
ב. מאפשרת, לפחות בתיאוריה, מעבר כוח מיד ליד, עם אלימות מינימלית ככל שניתן.
אז קודם כל, ברור מההגדרות לעיל – כן, זו בהכרח לא הרשות הנבחרת בלבד, אשר מחזיקה בכוח במדינה. כלכלה מביאה כוח. עיתונות מביאה כוח. הרשות המבצעת מביאה כוח. משפט מביא כוח (שני האחרונים הם ה"דיפסטייט", ממשללת הצללים הנודעת) וכמובן, פוליטיקה (גם מחוץ לפרלמנט ו/או משפט). מביאה כוח.
אך הסיבה שאני מציין כל זאת, היא שלמעט הרשות הנבחרת – כל האחרים, אינם מפוקחים על ידי האזרחים בהליך דמוקרטי ישיר ולכן, כן בהחלט – כמה בעלי הון בולטים (כל קשר למציאות מנקודה זו והלאה, מקרי בהחלט. אלה דוגמאות תיאורטיות בלבד) יכולים להתאגד ולהכריח את אזרחי המדינה לקבל את עמדתם גם בנושא, שאינו כלכלי בלבד (לדוגמא, פוליטי)
זה כאמור, "בשיטה עצמה" אבל את זוכרים מה כתבנו על כוח? ובעיקר, על כוח ללא הגבלה?
וזו הנקודה, בה אני חוזר לתגובה לה אני מגיב.
אז כן, הכוח לא מרוכז בידי נבחרי הציבור בלבד. זה כאמור ולטענתי, חלק מהשיטה (יתרה מכך, האם שיטת משטר בה כל הכוח *מרוכז* בידי גורם פוליטי [דהיינו, זה בחברה מתמחה, הנה הזדקקנו גם להגדרה זו, אשר מבצע את תפקיד ניהול המדינה] הינה דמוקרטיה?) אך מהו (גם כאמור) מאפיין נוסף של כוח זה? כן – אינו עומד לביקורת הציבור!
וזו הנקודה, בה נמצא עיקר תגובתי: זה שיש גורמים נוספים, אשר יש ביכולתם לקבוע את ניהול המדינה – זה כאמור, חלק מהשיטה. זו לא בעיה. אם היו אספני הכסף, פועלים ממניעים כלכליים בלבד – לא היית עם כך שום בעיה (יתכן אף והיינו מסכימים). הבעיה אינה עם הכוח המצוי בידיהם של גורמים נוספים). הבעיה שהם ניצלו את כוחם, לנושא הנמצא באחריותם הבלעדית של נבחרי ציבור!
הכוח נמצא בידי עוד גורמים, חוץ מנבחרי ציבור. הכוח הרב ביותר, מרוכז בידי כוחות הבטחון. זה נותן (נניח) לצה"ל את ההצדקה להקים דיקטטורה צבאית ולקבוע לי מה חשוב, מתי וכיצד?
הכוח בידי גורמים נוספים, אינו הבאג כאמור אלא פיצ'ר. אבל הוא נמצא שם *לא לכל מטרה*! לא כל מה שצה"ל עושה נגד בחמאס, מותר לו אוטומטית לבצע נגד אזרחי ישראל! רק כי מפקדיו חושבים שזה "למטרה טובה"!
זו הסיבה שההחלטות החשובות ביותר, כמו ההחלטה על מבנה וגבולות אחריות ו/או המילה ה*אחרונה* בכל ויכוח ציבורי בעל הערך, הם בתחומה של הרשות הנבחרת בלבד -וסיבה זו היא הביקורת האזרחית!
זו הסיבה, שאני אישית לא קונה את ההפחדות השבלוניות על הדרדרות הרשות הנבחרת לדיקטטורה. כן, הסכנה התיאורטית קיימת – אבל לא קבוצה בלתי נבחרת של אספני כסף, שאינה עומדת לשום ביקורת ציבורית – יכולה "להתריע" עליה.
ממשל עצמי, כמו שאמרנו, אינו פתרון קסם, אבל – לפועל לשכנע את הבוחר הפוטנציאלי – זו החלופה הטובה ביותר שתיתכן. אני אולי מאלף אריות ים אסיאתיים אבל לבחור בין הדרכים המוצעות ע"י המתמודדים – אני יכול. אם משהו לא בין ההצעות (נניח), אז זה כנראה בלתי אפשר/קשה מאוד לביצוע, גם אם אני מאוד רוצה בכך (זה לא על השולחן, מכל מקום). לבחור את הסביר ביותר לדעתי (גם ברמת היעדים המוצעים וגם ברמת הדרכים המוצעות) – אפשרי בהחלט. בכלכלה זה פועל יופי (היד הנעלמה של השוק) ולא במקרה זה נקרא, שוק הדיעות.
אך קיים עוד דבר שכתבתי על בסיס המשטר הדמוקרטי. משפט (ב) לעיל.
הרבה מאוד שליטים, מי בעלי שליטה ישירה ומי לא (עקיפה), מי דמוקרטיים ומי לא, ניסו לאורך השנים להכריח אנשים לקבל את דעתם, ללא שכנוע נאות. "אם אין לכם שיאכלו עוגות", כפראפראזה על כל אלה (ספק אם בכלל נאמר, אך כדוגמא לעניינינו זה מצוין). ניתוק מהציבור וכפיית דעתך, מעולם לא הובילו לשום דבר טוב.
אני בטוח שהקופירייטרים המנסים לנכס את רחוב קפלן לעצמם, בטוחים שהם פועלים "לטובתי". אך דעתם הפרטית, לא רלוונטית. לא הצלחתם לשכנע אותי בצדקת דרכיכם? תסתלקו.
הדמוקרטיה כאמור, מאפשרת מעבר כוח בין ידיים במינימום אפשרי של אלימות (הנה, סגרנו מעגל). האלימות אינה בהכרח קלשונים ולפידים בוערים (לא ישירות ולא תמיד).
אספסוף קפלן אינו הראשון בהסטוריה, אשר מנסה להכריח איתי לקבל "מה שטוב לי". לכן, אין צורך להתייאש!
האמת תנצח ומי שאין ביכולתו לשכנע אותך בצדקת הצעתו, יפסיד! לא משנה כמה כסף, טייסים וגלקסיות בוא מנסה לנכס לעצמו!
זה בדיוק מה שמבדיל בין דיקטטורים לבין ממשל ראוי – הפעלת כוח מוצדקת בעיני העם. זו הסיבה, מדוע דמוקרטיה מאפשר העברת כוח במינימום אלימות. דהיינו, גם אם מישהו נאלץ (גם זה חשוב, גם הסיבות להפעלת הכוח) להפעיל כוח, במידה ועשה זאת מסיבה מובנת ולפיכך, מוצדקת – הדבר לא יהווה בעיה.
אך מצד שני, אם עשה זאת ע"מ להכתיר עצמו למחלק בלעדי של אישורים על דמוקרטיה או כל ערך נעלה ערך – תיהיה תגובת נגד. מי שהצדק לא לצידו, שום כוח לא יעזור לו. את זה אנו רואים, לכל אורך ההיסטוריה. כוח יכול לעזור לטווח קצר. להשקיט פה ולעצור שם אך בסוף, אפילו ברית המועצות התפרקה והיא היית גרועה וחזקה בשיאה, גם כלכלית, גם צבאית וגם מדינית – לכל הפחות כמו סין של ימינו.
רק שכנוע והסכמה, מבטיחים שיתוף פעולה לטווח רחוק. לכן, אין צורך להתייאש. להיפך, כל אחד מצידו צריך לחשוב – איך הוא מתנגד לאלה האונסים אותנו, ללא דין וחשבון. אני לדוגמא, הפסקתי לקנות ממי שינצל את כספי, להכריח אותי לקבל שלטון חסר מעצורים ובעיקר חסר אחריות, של כמה משפטנים. לא כל פעולה חייבת ומיד להוביל לשינוי גרנדיוזי. אבל אחת מהן, בסופו של דבר – תוביל. בסוף, כמה שלא מנסים להחביא את האמת – היא תמיד פורצת החוצה.
וכל ה"פרקליטים", דיקטטורי המקרופון, יועצים ומחברי סלוגנים – יושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה. כוח איננו נצחי. רק שכנוע והסכמה – כן. כל פעולה, גם אם נראית מינימלית ביותר (כל דבר נראה בהתחלה מינימלי וטריוויאלי) מקרבת את הרגע הזה.
כוח קיים בידי רבים. אינו נחלתה הבלעדית של הרשות הנבחרת. אך מי שהפך כוח לאמצעי העיקרי שלו – הפסיד תמיד. לכן, לכו לבחירות! תפעלו לשכנע כל אחד שמתלבט! תתנגדו בכל דרך, גם מינימלית ביותר שנראית לכם! היות ואנו פועלים בשכנוע ותגובה זו והאתר הזה, הם ההוכחה הטובה ביותר לכך – האמת לצידנו! ואמת תמיד תנצח!
מקווה שטרמפ, ימשיך עם הרמז שלו, לגבי רשת הפשע המשפטית בישראל
טרמפ יכול וצריך לסייע לנו, לאזרחי ישראל, לרסק את רשת הפשע המאורגן, כפי שעשה עם אונרע, האג
משטר הרודנות של המאפייה הסמאלנית בישראל – של ברוני המשפח, הפחליטות, שקי הכסף, התשקורת הסמאלנית-גבלסית, הפקידות הבכירה וכנופיות האקדמיה – לא היה מחזיק מעמד יותר משבוע אם המוני בית ישראל התומכים במחנה הלאומי היו מפסיקים לקטר על הספה בסלון והיו יוצאים לרחוב כדי להגן ולממש את שלטון העם שנבחר בבחירות חופשיות בקלפיות. אם היו תוך הישענות על הרוב הלאומי בכנסת הריבונית מתעמתים עם האחים לנשק של החמאס ברחוב, אם היו מטילים מצור על הפחליטות ובתי המשפח, אם היו פולשים למאורות התשקורת של הגייס ה-5 הסמאלני כמו שהסמאלנים פולשים ומשתלטים ושורפים את נתיבי איילון, וגוררים את המסיתים החוצה ומלמדים אותם לכבד את רצון העם. אם היו רודפים את האייהוד ברחים, את הבוגי-יללונים, את השקמות באוקטובר ואת העמיתים-הגעלפריינדים בבוקר ובלילה וממררים את חייהם – הסיפור היה נגמר מהר והדמוקרטיה היתה מכוננת את עצמה מחדש, כדברי הנשיא האמריקאי הגדול לינקולן כ'שלטון של העם, בידי העם ולמען העם'.