הרמטכ״ל המיועד זמיר ב-2022: להכפיף את צה״ל לפיקוד המרכז האמריקני

בשבוע שעבר השר כץ הודיע על בחירתו באלוף אייל זמיר לכהן כרמטכ״ל הבא של צה״ל. בשל התפקיד הקריטי שהוא ימלא בשנים הקרובות בעיצוב דמותו של הצבא בעתיד, שכולל כמובן את הפקת לקחי המלחמה והטמעתם בבניין הכוח שלו, מדובר באחד המינויים האסטרטגיים והחשובים ביותר של הממשלה, והעובדה שהוא נעשה בחופזה ובשטחיות מאכזבת ביותר.

המינוי החפוז והשאלות הפתוחות

מהן תפיסותיו האסטרטגיות של זמיר? כיצד הוא רואה את תפקידו של צה״ל? מה עמדותיו בנוגע לבניין הכוח? כיצד הוא מבין את המושג ״ניצחון״? מה דוקטרינת הפעולה שלו? כל השאלות הללו קריטיות ביותר, והמידע הרלוונטי ברובו נעלם מעיני הציבור. בשורות הבאות ננסה לעמוד על כך באמצעות מעט החומר הפומבי הרלוונטי: מעט דברים שבכתובים ומעט דברים בעל פה.

מאחורי הדיבורים על צבא היבשה

נתחיל בשני נאומים שלו שהוקלטו בוידאו מהשנים האחרונות, שהשתמשו בהם בימים האחרונים כדי להציג את זמיר כ״איש צבא היבשה״ המעוניין בהגדלת המסה ובשימור היכולות הקרקעיות של צה״ל. הראשון הוא דברים שנאמרו בטקס חילופי סגן הרמטכ״ל בשנת 2021. זמיר הוא סגן הרמטכ״ל היוצא, הרצי הלוי הוא הנכנס, הרמטכ״ל המכהן הוא אביב כוכבי, שהוביל את התכנית הרב שנתית ׳תנופה׳ – שעליה היה מופקד בין היתר סגן הרמטכ״ל זמיר. תר״ש תנופה העבירה את מוקד בניין הכוח של צה״ל למספר קטן של יחידות ״חוד״ על חשבון יחידות אחרות. במסגרת הזאת יחידות הסדירות והיחידות שתחת אוגדה 98 ואוגדה 99 קיבלו עדיפות באמצעים, באימונים ובכוח אדם על חשבון יחידות מילואים אחרות כמו אלו שתחת אוגדה 252 למשל, שנדחקו לסוף התור והוזנחו.

זה הקשר הדברים, וזמיר מתריע שצה״ל קיצץ את עצמו עד לרף המינימלי:

״צה״ל בעיניי הינו צבא חזק ועוצמתי בעל יכולות הכרעה, הדיגיטל, האי-איי, החלל, העליונות במידע החפ״ק ותאי התקיפה הפכו את צה״ל בהובלת הרמטכ״ל לקטלני יותר רשתי יותר ורב ממדי יותר. מדינת ישראל צריכה יכולות וכוחות איכותים ומתקדמים זאת לצד מסה קריטית של סד״כ. צריך איכות וכמות זה לצד זה. בעיניי צה״ל נמצא על סף גודל הסד״כ המינימלי… מול איומים מורכבים מאלו שחווינו בשנים האחרונות האיכות לצד המסה כל סד״כ לוחם רלוונטי נוסף שנסגור יהיה סד״כ שחסרונו יורגש במערכה רחבה אפשרית״.

הציטוט הזה מובא כראיה, אולי היחידה, לכך שזמיר רואה אחרת את נושא הסד״כ וסגירת היחידות. אלא שאין כאן חזון אלטרנטיבי או בשורה אחרת, אלא אזהרה מפני החרפת תהליך של קיצוץ וסגירת יחידות שזמיר עצמו היה חלק ממנו כחלק מאותה תכנית רב שנתית שהוביל כוכבי. האם זו הבשורה שישראל זקוקה לה?

אבל התמונה מורכבת יותר אפילו מזה. שנתיים לאחר מכן, כשזמיר היה מנכ״ל משרד הביטחון הוא התייחס שנית לסוגיית בניין הכוח, וכאן אין זכר לשאלת הסד״כ. כך אמר בכנס הרצליה במאי 2023, חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה:

״לתוכנית הרב שנתית של משרד הביטחון הוחלט לקרוא את תר״ש העומק לבחירה במילה הזו משמעות כפולה: עומק במיקוד, קרי כל פרוייקט יתבצע בצורה איכותית ויסודית… העומק במשמעותו השנייה זה עומק בטווחי הפעולה נפעל להביא יכולות חדשות הגנתיות והתקפיות לכלל מעגלי הפעולה ובכלל כך להרחיב להשאיר ולהעמיק את היכולות שלנו לטווחי המעגל הקרוי המעגל השלישי״

בתכנית הרב שנתית שזמיר היה מופקד עליה באופן בלעדי, כמנכ״ל המשרד ולא כסגן, הוא בוחר להתמקד דווקא במעגל השלישי, שפירושו עוד השקעה בסייבר, מודיעין וחיל אוויר, ולא בבניין כוח יבשתי ושיקום העוצבות המתמרנות.

אז מה תפיסותיו לגבי בניין הכוח? ניכר שהוא לא מהווה אלטרנטיבה ממשית לתפיסה השלטת במטכ״ל ובמערכת הביטחון שמבכרת את היכולות הטכנולוגיות על גבי היבשה והתמרון. מספיק להשוות את הדברים האלו לדברים של מבקרי המערכת כמו האלוף בריק, למשל, כדי להבין כמה הוא רחוק מלהוות חלופה רצינית. לכל היותר אפשר לומר שזמיר משתייך לאגף ה״פרו-יבשה״ בתוך קונספציית המעגל השלישי. הוא מאלה שרואים תפקיד מסויים לצבא היבשה בתוך הפרדיגמה השלטת. אם יש קונספציה ״מאוחד״ וקונספציה ״איחוד״, זמיר הוא מהפרקציה של ״איחוד״, אבל הוא אינו חורג מגבולות הקונספציה.

אבל הדברים מורכבים וחמורים יותר מזה, כי מעבר לעניין בניין הכוח, ולשאלה כמה טנקים יש לצבא, יש שאלה חשובה יותר: כיצד יופעל הצבא הזה? מה תהיה הדוקטרינה האופרטיבית שלו? כיצד הוא תופס את מושג הניצחון? מהי הכרעה?

וכאן, לצערי, הבשורות מדאיגות ביותר. בשנים 2021-2022 זמיר שהה בארה״ב כעמית בכיר במכון וושיגנטון למדיניות מזרח תיכונית, מכון מחקר עם נטייה שמאלית, שהוקם על ידי מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה״ב בישראל מטעם הנשיא קלינטון ומהכוחות הדוחפים מאחורי הסכמי אוסלו. זמיר, כמו בכירים רבים אחרים שעברו במכון, התחכך בשנים הללו בצמרת הצבאית והדיפלומטית בארה״ב, ועסק בשאלות של אסטרטגיה ומדיניות אזורית. את המסקנות שלו הוא פרסם בעבודת גמר שעלתה לאתר המכון, תחת הכותרת ״המערכה האזורית נגד איראן על השליטה במזרח התיכון״. זהו מסמך מפורט שמתאר את מה שזמיר מכנה ״עימות ארוך מתמשך״ שהדרך לפתור אותו עוברת ב״ברית הגנה אזורית״.

תפיסת ההפעלה: הכפפה לפיקוד האמריקאי

האסטרטגיה שהוא ממליץ עליה כוללת 7 נקודות, שמשלימות יחדיו פאזל של קונספציה מפוארת.

הנקודה הראשונה מוגדרת כאימוץ ״הגישה המערכתית״, ואת תפיסת ״העימות הארוך והמתמשך״, ולפעול כקואליציה״. הקואליציה הזו כוללת ״את ארה״ב, ציר המדינות הערביות הפרו-מערביות, ישראל ושת״פ עם מדינות האיחוד האירופי בדגש על בריטניה וצרפת״. והן יעמידו את מה שהוא מכנה ״ברית ההגנה של מדינות המזרח התיכון״. עד כאן הכל טוב, אבל זמיר לא עוצר בשיתופי פעולה, הוא חוזה הנהגה משותפת תחת ״מועצה עליונה להכוונת יעדי המערכה ולהגדרת מדיניות״ וכאן מגיעה הפצצה: פיקוד צבאי אחוד ומשותף:

״מתחת ל״מועצה העליונה״ – תוקם מפקדה אופרטיבית שתנהל את המערכות בפועל תחת המדיניות המוגדרת. דוגמה טבעית לגוף שיעמוד בראש המפקדה הינה מפקדת פיקוד המרכז האמריקאי – USCENTCOM שזוהי גזרת אחריותה. על המפקדה להכין תוכנית פעולה כוללת, ולחלק משימות וגזרות בין המדינות השותפות״.

במילים אחרות, ככל שהדברים נוגעים לאיום האיראני, צה״ל אמור להיות מוכפף למעשה לפיקוד המרכז האמריקני. זה החזון של הרמטכ״ל החדש למאבק האזורי.

הרעיון הזה מופרך כמובן מיסודו אבל זמיר חושב שניתן לגבש אסטרטגיה משולבת ברמת תיאום צבאית ממש, בדומה אולי לתיאום בין ארה״ב ובריטניה במלחמת העולם השניה. כל זאת כשמדובר בשורה של שחקנים עם אינטרסים סותרים, הבנה אזורית שונה ואסטרטגיות מתחרות. שלא לדבר על חילופי ממשלים בבית הלבן עצמו שמשנים מן היסוד את הזירה. כל זה לא מונע מזמיר לפתח את הרעיון הזה עד לקצה, והוא אפילו מספק דוגמה לגבי לבנון:

״כאמור יש לחלק גזרות אחריות ולהכין תוכנית עבודה וחלוקת משימות. לכל תחום יוגדר אופרטור מערכתי. לדוגמה לבנון: אופרטור צבאי = ישראל, אופרטור כלכלי = מדינות המפרץ/סעודיה, אופרטור של המערכה הדיפלומטית = ארה״ב בשותפות עם צרפת״.

האם מדינות המפרץ וסעודיה יתמכו בכל תכנית צבאית ישראלית? מה האינטרסים שלהן בלבנון? כיצד תיראה מערכה בלבנון תחת ״אופרטור״ דיפלומטי צרפתי? את הסכם הגז הימי והסכם הפסקת האש בלבנון כבר ראינו, והם התנהלו תחת ה״אופרטורים״ האלה. האם זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי?

הנקודה החשובה הבאה באסטרטגיה של זמיר היא השלישית, שכותרתה ״לאמץ את תפיסת הגמול המרתיע הישיר והגמיש״. הרעיון הוא כי במסגרת הקואליציה האזורית המדומיינת, תהיה דוקטרינה של תגובה באש לכל תקיפה או פרובוקציה איראנית:

״משמעו כי פגיעה במדינה ריבונית החברה ״בקואליציה״, באמצעות כוחות איראניים או באמצעות ״שלוחיה״ תאפשר פעולת תגמול ישירה כנגד איראן״.

אבל פעולה כזו לא נועדה להשמיד את היכולות האיראניות, אלא לעורר משהו אחר. וזו הנקודה העיקרית, שגם נחזור אליה בהמשך:

״תקיפת איראן על אדמתה, כפעולת גמול, עשויה להביך את המשטר ולעורר עליו ביקורת מבית. סדיקת תחושת החסינות וערעור הבטחון ביכולתה״.

התגובה הזו תהיה פרופורציונלית ומגוונת. שוב, לא מדובר במתקפה רבתי על איראן, אלא במהלכים של הרתעה והעברת מסרים:

״כך למשל אם יותקף נמל ימי בישראל על ידי חיזבאללה, מטרה ראויה מקבילה יהיה הנמל הימי האיראני בבנדר עבאס; אם יותקפו מתקני אנרגיה בסעודיה על ידי החותי׳ם, מטרה ראויה מקבילה יהיו מתקני אנרגיה באיראן; אם יותקף שדה תעופה באיחוד האמירויות, מטרה ראויה מקבילה תהיה שיגור טיל בליסטי לעבר שדה התעופה הבין-לאומי בטהראן״.

החידוש כאן הוא בתקיפה ישירה של איראן, אבל התיזה השלטת היא תיזת ה״סבבים״ המוכרת מעזה, וההגיון שלה דומה:

״אסטרטגיה מוצעת זו לא נבחנה עד היום. הפוטנציאל ההרתעתי שלה גבוה, לגיטימי, ויכניס את מקבלי ההחלטות באיראן לדילמה אותנטית… לאורך זמן, אימוץ גישה זו חיוני על מנת להרתיע את איראן ושלוחיה מפעולותיהם השליליות האזוריות״.

וכיצד זה יעבור? מה התוצאה ארוכת הטווח של האסטרטגיה הזו? כאן אנחנו מגיעים לנקודה הרביעית והחשובה ביותר: ״תקיעת טריז בין טהראן לשלוחיה, והצעת עסקאות להפסקת פעילות השלוחים במדינת היעד״.

איך עושים את זה? זמיר מדמיין אפשרות של פעולה פוליטית-תרבותית שתפורר את הקואליציה האיראנית. הוא סוקר באריכות את המצב הפנימי בסוריה, בעיראק ותימן ומתאר כיצד ניתן לפעול לחזק ״גורמים מתונים״ במדינות השונות ולהחליש את ההשפעה האיראנית בהן, כדי להבין עד כמה זה מופרך ועד כמה מדובר בהדהוד של הקונספציה השלטת בישראל, מספיק לראות מה נאמר על לבנון והפלסטינים. כך הוא מתאר את הפעולה בצפון:

״יש לפעול לערער את מעמדו של ארגון חיזבאללה, הפועל נגד האינטרסים הלאומיים מדינתיים הלבנוניים – לבודד אותו, לפגוע בו כלכלית, למנוע ממנו פיתוח אמל״ח מתקדם, לעודד את הארגונים האנטי-איראניים במדינה ולהחלישו״.

לערער את מעמדו של הארגון, שנתפס כמי שפועל נגד האינטרס הלבנוני. אלו אמירות שנשמעות כאן לפחות מאז מבצע דין וחשבון בשנת 1992. המחשבה שישראל יכולה באמצעות תקיפות מדויקות והפעלת מנופים פוליטיים ותרבותיים לפורר את החיזבאללה מבפנים היא הקונספציה הישראלית במהותה, דבר שבוגי כינה בזמנו ״שהרקטות יחלידו על הכנים״, מרוב שלא יהיה להם שימוש.

והנה הקונספציה על חמאס: ״בזירה הפלסטינית – יש לפעול לחיזוק הגורמים המתונים והחלשת הגורמים הקיצוניים״. נשמע לכם מוכר, לא? אוסלו מוסר ד״ש.

התפיסה הזו היא מרכיב מרכזי בדוקטרינה של זמיר, והיא מפורטת שוב בהרחבה בנקודה האחרונה שלו ״לנהל מערכה אידיאולוגית-תרבותית באזור״. זו גולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, שכל שאר השלבים נועדו לשרת, כולל השלבים ה״התקפיים״ שהוא מונה כמו הרחבת המערכה שבין המערכות לאיראן (מב״מ), ״התגמול הישיר״ והמערכה נגד משמרות המהפכה. בסוף, בשורה התחתונה, כשהוא צריך לתאר כיצד ייראה הניצחון – היום שאחרי – הוא מדבר על שינוי תודעתי-תרבותי. או בלועזית: קונספציה. שימו לב:

״נדרש לגבש מערכה על הלבבות והמוחות של העדות, הקבוצות האתניות והשבטים במזרח התיכון. המערכה האזורית נגד המשטר האיראני צריכה להיתפס בראש ובראשונה כמערכה אידיאולוגית-תרבותית. במסגרת זאת, המאמץ לעיצוב התודעה הינו אחד האתגרים הגדולים, וחלק מרכזי בכל מערכה צבאית בתקופה המודרנית. ״המערכה על התודעה״ הינה מאמץ עיקרי ומתמשך חשוב לעיתים אף יותר מהפעלת אמצעים קינטיים״.

כלומר – הכל מתכנס לשם. שינוי אידיאולוגי-תרבותי של המרקם החברתי של היריב. ולא מדובר רק בקרב קבוצות סוניות ואחרות, זמיר חושב שאפשר גם להשפיע על השיעים האיראניים בעצמם:

״במסגרת התכנון המערכתי, נגד הציר האיראני, נדרש להתארגן למערכה תודעתית שמטרתה להעצים את הסנטימנט האנטי-איראני בקרב הציבורים השונים באזור, ובכלל כך מיקוד מאמץ בקרב העדות השיעיות במזרח התיכון ובאיראן גופא״.

קשה לתאר כמה הפנטזיה הזו מנותקת מהמציאות. זמיר מדמיין מצב שבו מדינות מערביות שאין ביניהן זהות אינטרסים והסכמה יצליחו לחולל מהפכה תרבותית תודעתית במזרח התיכון ששקוע בסכסוכי דת שבטיים מזה אלפי שנים. מדהים שמישהו עדיין מדבר כך בשנת 2022.

משפטיזציה והרתעה: התפיסה המבצעית

יהיה קל לפטור אמירות אלו כעניין נקודתי, השפעה זמנית של השהות באמריקה והחיכוך עם מוקדי הכוח שם, אבל זו אינה האמת. זמיר נטוע עמוק בתורת ההרתעה ומבצעי התודעה, דבר שניתן ללמוד ממאמר שהוא פרסם בכתב העת מערכות עוד בשנת 2007. זמיר היה אז תא״ל ומפקד אוגדת מילואים (143, שהייתה אז אוגדה מתמרנת בפיקוד צפון) ואחרי תפקיד כמח״ט חטיבה 7. כלומר, הוא היה אז בשיא הקריירה הפיקודית שלו עם מסגרות לוחמות מתמרנות, אולם מכל הנושאים שבעולם הוא בחר להקדיש את המאמר היחיד שהוא פרסם בכתב העת ׳מערכות׳ של משרד הביטחון לנושא הדין הבינלאומי. לא מערכות נשק, לא פיקוד ושליטה, לא תורת לחימה או היסטוריה צבאית. משפטיזציה.

כותרת המאמר היא ״לחימה מוסרית בטרור״ והוא דן שם בדילמה הקלאסית והבנאלית של החוק הבינלאומי – ״האם מותר להטיל פצצה של טון על בניין כדי לחסל מנהיג טרור מסוכן, אף שיחד איתו ייהרגו חפים מפשע?״. זו סקירה די בסיסית ואלמנטרית של החוק הבינלאומי והתנאים בהם מותר ואסור להפציץ בהיבטי נזק אגבי, פגיעה בחפים מפשע, ״ערכיות״ המטרה, פרופורציונליות וכן הלאה. אין טעם להיכנס לכל הדיון שם, אולם מה שחשוב הוא דווקא לקראת סוף הדיון שלו, כאשר הוא חושף את תפיסת הניצחון וההכרעה שלו (רמז: אין).

הקונספציה בפעולה: הרתעה במקום הכרעה

כך הוא כותב תחת הכותרת ״עקרון ההרתעה״:

״הנחת היסוד המרכזית בלחימה נגד טרור היא כי מי שבוחר באסטרטגיה הזאת בוחר בחירה רציונלית. לגוף שמפעיל את הטרור יש מטרות ואינטרסים שהוא חותר לממשם באמצעות פעולות הטרור. אותו גוף מבצע הערכות מצב בנוגע לפעולותיו ולתגובות הצפויות על פעולותיו… ״על-פי התפיסה הזאת, אם שכרה של פעולה ייצא בהפסדה, הרי הטרוריסט, שהוא שחקן רציונלי המחשב חישובי תועלת ונזק של התנהגותו, יירתע מלבצע את הפעולה השלילית, הלא רצויה״.

כלומר, המטרה במלחמה נגד הטרור היא להרתיע את מבצעיו, שהם כאמור אנשים רציונליים עם מטרות ואינטרסים. כדי לעשות זאת הוא מונה שלושה סוגים של הרתעה, תראו את עומק הקונספציה. ההרתעה הראשונה, ואולי האפקטיבית ביותר לדעתו היא ״הרתעה באמצעות מניעת הישג״. וכך זה אמור לעבוד:

״ברמה הטקטית יש לצמצם את הצלחות הטרור עד למינימום ולמזער את הנזק לחברה המותקפת הן בחיי אדם והן בפגיעה בשגרת החיים ובתחושת הביטחון האישי. ברמה האסטרטגית יש ליצור בקרב ארגוני הטרור ובקרב העם שבשמו הם פועלים תחושה מצטברת של כישלון ושל חוסר התקדמות לעבר היעדים שהם מעוניינים לקדם״.

כלומר, מניעת הישגים מהאויב לצד פגיעה בו, תגרום לו בסופו של דבר לתסכול ולתחושת כשלון מצטברת. איך זה נעשה? באמצעות מגננה. יש כאן ניסוח מובהק של תיאוריית ההכלה וההגנה שמלווה את צה״ל מאז שנות ה-90. מה שפעם נכלל תחת דוקטרינת ״העימות המוגבל״. הרעיון הוא שהגנה חזקה – כיפת ברזל, קיר סלארי וכו׳ – מצליחים למנוע את הנזק שארגוני הטרור שואפים לגרום, הם ייאלצו לשקול מחדש את דרכם לחפש אסטרטגיה אחרת, ולשוב לאפיק המדיני. זו דוקטרינת ״יחלידו על הכנים״ של יעלון, זו התיאוריה מאחורי הסכמי אוסלו, וזה הלך הרוח ההרסני שגרם למודיעין הישראלי להחמיץ את תכניות ההתקפה של החמאס. זמיר נטוע שם עמוק מאוד.

אין כאן תפיסה של הכרעה, אין השמדת האויב, אין ניצחון. יש מגננה והרתעה. וכמובן – עליונות מוסרית: ״חיוני לשמור על דרכי פעולה שניתן להצדיקן מהבחינה המוסרית״. מסכם זמיר את מאמרו ״הפעלה מרוסנת ומושכלת של הכוח הצבאי היא יתרון מבצעי. עמוד שדרה מוסרי יוצר בידול בין החברה הדמוקרטית לאויב הטרוריסטי. מדובר באמצעי אסטרטגי רב עוצמה לצה״ל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל״.

כבר לפני 17 שנה עוד כשהיה אוגדונר קרבי, זמיר אימץ את הקונספציה הצה״לית כולה. הכלה, הרתעה ומשפטיזציה. כשזו התפיסה המנחה, זה לא משנה כמה טנקים אתה קונה. גם אם הוא באגף ה״פרו-יבשה״ בתוך הקונספציה, זמיר הוא עדיין איש הקונספציה. הטנקים שלו לא יתמרנו להכרעה, אלא להרתעה, במטרה לתסכל את היריב, להדגים לו את העליונות המוסרית שלנו ולגרום לעמים שטופי אסלאם רדיקלי לעבור מהפכת נאורות.

אחרי שנה וחצי של מלחמה ואחרי המחדל החמור ביותר מאז מלחמת יום כיפור, זו לא הבשורה שישראל צריכה.

את הפרק המלא ניתן למצוא בערוץ היוטיוב של 'אידיוטים שימושיים', בספוטיפיי ובאפל פודקאסט.

הפרק הזה לא היה מתקיים ללא התמיכה הנדיבה של מנויי הערוץ, הצטרפו עוד היום וקבלו גישה לתכני פרימיום מיוחדים.