היסטוריה של הגירה מרצון

המבוי הסתום הישראלי – פלסטיני. רעיון של טרנספר: לזכור, להצדיק ולהציע

ראשית הציונות והמפגש עם ערביי הארץ

ניחוח של זיכרון עוטף את שיבת ציון של העם היהודי לארץ ישראל. עם חורבן שני בתי מקדש בירושלים והאובדן של עצמאות מדינית, פזורים ונרדפים ברחבי העולם, זיכרון לאומי הבהב בנשמות היהודים. הכרה של גלות כקיום לא טבעי יחד עם ערגה לחזור הביתה – עד הגיוגרפיה, הארכיאולוגיה והמיתולוגיה של ארץ אבותינו ואמותינו. המסע יציין התחדשות וחיבור לימי קדם.

בספרו כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, בחן ניטשה בתובנה האופיינית שלו איך "החיים במובן אמתי הם בלתי אפשריים ללא שכחה". כדי לעשות היסטוריה חייבים לשכוח, ולבחור בחיים. עבור הסופר הציוני מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בולם העבר את כניסת ההווה והעתיד. אמנם, נתנה ההיסטוריה את הזהות והייעוד של היהודים אך הציונות תבעה שינוי ערכי, והתגברות על חולשת הגלות בדרך לבנות את היהודי החדש עם אושר ארצי.

משה סמילנסקי, בין מייסדי רחובות ב-1890, ופעיל למען דו-קיום יהודי – ערבי, התחקה אחר האופי של ערבי הארץ. זו לא הייתה חוויה מעודדת במיוחד. במציאות, החלוצים הראשונים התמודדו עם מכשלות וסכנות, והערכה של הסיכוי למימוש הציונות לא הייתה מתעלמת מהן. סמילנסקי כתב במאמרו "במולדת" ב-1914 דברים חדים: יש לנו עסק עם עם פראי למחצה, אשר לו מושגים פרימיטיביים מאוד: אם יחוש בך כוח – ייכנע לך וישמור גם את שנאתו לך בלבו". סמילנסקי חש בדמיונו שמול ים וגלים מסכנים נפש, "קפצנו אל תוך הים, וברוכה תהיה לנו קפיצה זו כל הימים".

יצחק אפשטיין, מחנך בגליל בראשית המאה ה-20, הרהר בהרצאה שהתפרסמה בשם "שאלה נעלמה" משנת 1907 על הנסיבות בחיי הארץ שאסור להתעלם מהן. הקו המנחה המוצע כלפי הערבים הוא לגלות רגישות לפלאחים הפשוטים ולהושיט סיוע והזדמנויות לטובתם. רצוי שיהודים ילמדו את השפה הערבית כדי לקדם הבנה בין העמים. עם זה הדגיש אפשטיין, שהערבי מושרש באדמתו וקשור לכפרו, ולא יהין להעתיק את מגוריו למקום אחר עם בוא הרוכש היהודי. גם לא ייטוש בקלות את קברי אבותיו.

יוסף חיים ברנר, סופר שעלה לארץ אבותיו ב-1909 הגיע לחיפה. מיד נתקל בנוער ערבי עוין שרק הוסיף למזגו העצוב כלפי חיי היהודים באשר-הם. "שנאה בינינו [יהודים וערבים] כבר קיימת ותתקיים", קונן ברנר. זו תחזית קודרת לעתיד של הציונות, בעוד שעתידו האישי נגדע כאשר נרצח באכזריות על ידי ערבים ביפו ב-1921.

זאב ז'בוטינסקי, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הסביר במסה "קיר הברזל" משנת 1923, שאין כל סיכוי שהערבים יסכימו עם הציונות באופן רצוני. הוא החיל על המאבק בין יהודים וערבים בארץ ישראל את הכלל הבא: "כל עם, שהוא מיושבי הארץ…רואה בארצו את ביתו הלאומי ושם הוא רוצה להיות בעל בית מוחלט ולהישאר כזה לעולמי עד". אין סיכוי שמתנות ומחוות יוכלו לרצות את הערבים להשלים עם המהלך הציוני. לכן, כיוון שהעימות הוא בלתי נמנע, זקוקה הציונות לקיר ברזל, במובן המטאפורי או במשמעות המעשית, כדי למנוע מערבים לשבור את רוחם וכוחם של היהודים. זו השקפה המציאותית היחידה שבאה בחשבון הפוליטי, למרות שז'בוטינסקי הרבה גם להשמיע עמדה של שוויון וכבוד הדדי שצריכים לאפיין מערכת היחסים, לכשתקום מדינה יהודית עם רוב יהודי ברור.

ארתור רופין, שעמד בראש המחלקה להתיישבות, הגיע לנמל יפו ב-1908. שנה לאחר מכן, עם היכרות בקשיים להגשמת הציונות, כתב ביומנו ב-12 לינואר: לאורך הדרך "ייראו השאיפות הציוניות כהתחלה של תנועה היסטורית חשובה או כאיוולת דמיונית". הוא ראה בערבים הבעיה הגדולה ומולה אין תקווה לפיוס אמתי בין שני העמים. השתרבבו בחשיבה של רופין רעיון של מדינה דו-לאומית, והצורך ליד חזקה של היהודים.

שמואל יוסף עגנון, סופר רב-רושם, התגורר בשכונת תלפיות בירושלים בימי הפוגרום שחוללו הערבים בשנת 1929. לימים כתב לפטרונו ולמו"ל שלו שלמה זלמן שוקן את המילים הבאות: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם. מה אני מבקש, לא לראות את פניהם". מתבקשת הפרדה והתרחקות של הערבים מהציבור היהודי בארץ.

הרצון של יהודים לרדוף שלום עם הערבים ישמש מחויבות מוסרית שתעניק הצדקה לציונות. פרופסורים באוניברסיטה העברית, כמו גרשום שלום, מרטין בובר, יהודה מגנס ושמואל הוגו ברגמן, הקימו את "ברית שלום" כעמותה של אינטלקטואלים במטרה לקדם שיתוף פעולה ואמון עם הציבור הערבי. לימים הודה שלום, באופן מעט מסורבל בספרו דברים בגו: "אפשר שאגודה זו טעתה בשעתה במדיניות שלה…אבל מאמין אני באמונה שלמה שלא טעתה בהומניות שלה". על טעות כזאת כבר כתב רבי יהודה הלוי במאה ה-11: "כוונתך רצויה…אבל מעשיך אינם רצויים".

התגבשות רעיון הטרנספר

הסכסוך הפוליטי בארץ ישראל צף עם הכיבוש הבריטי, הכרזת בלפור בעד הבית הלאומי לעם היהודי, וייסוד המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים. אף כי היהודים היוו מיעוט קטן שמנה רק 10 אחוזים של אוכלוסיית פלסטין בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, הם יכלו לצפות למרחקים הודות לתמיכה בינלאומית. אבל פרץ של אלימות ערבית עורר מדי פעם פחדים שהמצב הפנימי מאיים על עתיד הציונות.

פרעות נבי מוסא ב-1920 הביאו לקטל של 216 יהודים, במהומות ביפו שנה לאחר מכן נרצחו 47 יהודים, ובפוגרומים ב1929 – תרפ"ט – הומתו באכזריות 133 יהודים. גלי עליה משמעותיים פקדו את הארץ בשנות השלושים: כ- 60,000 עולים בשנת 1935 לבד. אך הערבים לא זזו מהתנגדותם למעשה הציוני, ועוד 500 יהודים נרצחו במרד הערבי בשנים 1936-39. הבריטים התחזקו בדעתם שהציונות גרמה התגרות בלתי נסבלת בעיני הערבים.

לפני ההתפתחויות האלה עלה רעיון אצל יהודים ובחוגים ציוניים, של הגירה וטרנספר עבור ערבי הארץ. האפשרות של נדידה דמוגרפית ערבית נידונה לרוב מאחורי דלתיים סגורות, בין אישים ציונים ובריטים רמי-דרג.

בנימין זאב הרצל, מלבד הרהורים של חיים בצוותא עם ערבי הארץ, היה הראשון או בין הראשונים שהגה רעיון של זירוז יציאת בני ערב. הרצל לא עמד על אופיים התרבותי של ערבים או על מהות דת האסלאם. הוא גם לא הקדיש את מרצו בנושא הדמוגרפי על בביקורו היחיד בארץ, בשנת 1898.

בדברים שכתב הרצל ביומן שלו ב-12 ליוני 1895, כשנתיים לפני שערך את הקונגרס הציוני הראשון, הוא חשף בסתר תכנית בנוגע לערבים: "נשתדל להניס את האוכלוסייה חסרת-כל מעבר לגבול על ידי השגת עבודה בשבילה בארצות המעבר, תוך כדי אי-מתן עבודה כלשהי בארצנו". זוהי פרדיגמה לעידוד טרנספר בלתי כפוי באמצעות צעדים כלכליים. הרצל תפס את הערבים כמכשול שיש השלכות מדיניות וביטחוניות, שדרש פתרון מכריע.

דוד בן-גוריון, המנהיג הבולט בתנועה הציונית, התלבט בתחילה בין מוסר סוציאליסטי לעיקרון לאומי. בצד רטוריקה על דו-קיום דחף בן-גוריון בכיוון של מעבר של פלאחים מארץ ישראל המערבית לעבר הירדן. על כך שוחח ב-1936 עם הנציב העליון הבריטי. ב-1937, ועדת פיל הבריטי המליץ על פתרון של מדינה ערבית ומדינה יהודית, היא גם הוסיפה קריאה להעברת יותר מ-200,000 ערבים מהמדינה היהודית המוצעת למדינה הערבית. וכך נוסח ההצעה: "בתוך הקווים הצרים בארץ קטנה אחת…אין מצע משותף ביניהם. השאיפות הלאומיות מנוגדות בין שניהם". דו"ח פיל קבע נחרצות "שהפער הוא רחב וימשיך להתרחב בהמשך". כמו שבן-גוריון נכון היה לקבל את תכנית פיל, כצעד ראשוני לעבר מדינה יהודית מורחבת יותר, הוא הסכים בהתלהבות לאפשרות של טרנספר של אוכלוסייה ערבית מעבר לנהר הירדן, עד סוריה ועירק. במכתב לילדיו ב-7 אוקטובר 1938 הוא ציין שרק מדינה יהודית תוכל לערוב שלא יהיו היהודים מוגבלים למעמד של מיעוט במדינה ערבית. הפתרון חייב שינוי במאזן הדמוגרפי באופן משמעותי בין יהודים וערבים בארץ. כפי שבן-גוריון התבטא במכתב: "הייתה הצעת ועדת פיל ביסודה טובה, אילו היו מגשימים גם את הטרנספר [העברת הערבים] מכל העמקים".

למעשה, התחשלה הנחישות של בן-גוריון לקדם טרנספר כאשר הערבים דחו את החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 הלחימה התפשטה ברחבי הארץ ויוזמיה הערבים חוו עקירה גורפת מעיר ומכפר. ברחו מטבריה וחיפה באפריל 1948. באמצע מאי תקפו הערבים את גוש עציון וטבחו ב-127 מתוך 133 מגנים יהודים. אחרי שצה"ל כבש את לוד ביולי, סקר בן-גוריון את המצב מקרוב, ועם תנופת יד נמרצת סימן למפקדי צה"ל, יגאל אלון ומשה דיין, להוציא את התושבים הערבים. שמועות על זוועות וחשש מחיים תחת שלטון יהודי, ואף ציפייה שלבסוף יבוא ניצחון כלל ערבי, יצרו מציאות של בריחה/גירוש של ערבים.

באוקטובר 2024, הקרין התיאטרון הערבי – עברי ביפו סרט במימון ממשלתי על מה שהוצג כטבח בלוד. שני פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, אלון קדיש ואברהם סלע, פרסמו מאמר מחקרי מדוקדק שהוכיח שזו המצאה שקרית. יוזמת המלחמה מהצד הערבי בתש"ח גבתה מחיר והביאה לשינוי דמוגרפי לתועלת ישראל בראשית דרכה של המדינה.

כחצי מיליון פלשתינים גורשו, נסו ונעתקו מבתיהם, במהלך חודשי הלחימה. ההיסטוריון בני מוריס הסיק בספרו לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, שהיציאה הערבית פתרה עבור המדינה היהודית את הבעיה הפוליטית-אסטרטגית העיקרית, כלומר הימצאות של מיעוט ערבי עוין בפועל או בכוח. בן-גוריון ומשה שרת הורו לוועדת הטרנספר שהוקמה כבר בחודש יוני שהממשלה לא תרשה שובם של פליטים פלסטינים.

מלחמת העצמאות שיקפה בתוצאותיה, לפחות עד גבול מסוים, את ההמלצות והתחזיות שעלו שנים לפני כן. כבר ראינו שטרנספר כרעיון ליוותה את הציונות מתחילת דרכה. ישראל זנגוויל, איש אמונו של הרצל, כתב מאמר ב-1917 שבו ציין שיש לערבים כל חצי האי ערב ולישראל "לא אינץ' מרובע אחד". לאחר חודשים גדושים בטרור ערבי, יחד עם דיפלומטיה בריטית מטלטלת בסוף שנות השלושים, ברל כצנלסון, שותפו של בן-גוריון ונחשב המצפון של תנועת העבודה, הסביר באוגוסט 1937 :שטרנספר "היא הטוב שבפתרונות…זה חייב להתקיים באחד מן הימים". הוא הבהיר שכוונתו איננה לשכם, אלא לסוריה ולעיראק.

חיים ויצמן, ציוני מתון בנבכי הפוליטיקה, התנגד לטרנספר…בכפייה. את זה כתב בינואר ב-1942, והוסיף שמוסלמים יעדיפו להגר במקום לחיות תחת משטר יהודי "כופר". משה שרת עמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ונטה גם לאיפוק מול האוכלוסייה הערבית. אולם, גילה את דעתו ביולי 1948 שהמנוסה הערבית נתנה הזדמנות לכך: "שאנו נחושים לבחון כל האפשרויות להיפתר אחת ולתמיד של מיעוט ערבי גדול שמתחילה איים עלינו”. בתולדות הציונות בלטו בעד טרנספר גם אהרון אהרונסון ומנחם אוסישקין.

מספר אישים בריטיים התבטאו למען נדידה ערבית מפלסטין. אלק קירקבריד, יועץ בכיר לממשלת עבר-הירדן בשנות העשרים של המאה הקודמת, חשף באוטוביוגרפיה שלו פרט מעניין על כוונת הממלכה הבריטית ביחס לסכסוך בארץ. הבריטים הועידו אזור ממזרח לנהר "לשמש עתודה קרקעית ליישוב מחדש של ערבים בעת שהבית הלאומי ליהודי ארץ ישראל יהיה כעובדה מוגמרת". ליאופולד אמרי, כחבר בקבינט הבריטי שעסק בנושא פלסטין, כתב לראש הממשלה וינסטון צ'ורצ'יל ב-1941: "בראייה לרחוק המדיניות האידיאלית היא לתת כל פלסטין ליהודים ולמצוא מימון להעביר את האוכלוסייה הערבית לסוריה ועיראק והתיישבותה שם". המציאות מימשה את חזונם של קירקבריד ואמרי בשנים 1948 – 1967 כאשר כרבע מיליון ערבי יהודה ושומרון נעו מזרחה לרבת עמון, זרקה, א-סלט ועוד ערי ירדן. משם המשיכו נתח גדול של המהגרים ליעדי יישוב בכווית, צ'ילה, גרמניה וארה"ב. (גם בחודשי הקיץ 1967 עזבו 150,000 ערבים את ירושלים ויו"ש וחצו את הנהר מזרחה. נדידה מזרחה ממשיכה כל השנים).

ראוי להזכיר תומכי טרנספר אמריקאים שניתוח קר וענייני הביאום למסקנה הזו. אדוארד נורמן, נדבן ולא ציוני, הציע בסוף שנות השלושים יישוב מחדש של ערבים פלסטינים בעיראק. אוצרות קרקע ושפע של מים יכלו לאפשר קליטה של מהגרים מוסלמים רבים. הנשיאים הובר ורוזוולט נתנו הסכמתם לחזון זה. דילול של הציבור הערבי בארץ יתרום למשוואה הדמוקרטית ככל שאחוז של היהודים באוכלוסייה יזנק לעומת מספר הערבים שיפחת. הסופר ג'ון גנת'אר, בספרו Inside Asia קבע "שיש לעשות משהו קיצוני" בזירת הסכסוך בפלסטין, והביא את חילופי אוכלוסין בין יוון ותורכיה לאחר מלחמת העולם הראשונה כמודל להפריד בין שני הניצים בארץ ישראל.

בחשבון הסופי בתש"ח, לחימה בשדה הקרב האיצה את תנועת האוכלוסייה הערבית מישראל. נציין בעלי תפיסה חדה שהכירו את הרצל שצפו מבעוד מועד את התוצאה הדמוגרפית הזאת. בביוגרפיה על הרצל שפרסם דזמונד סטיורט, אנו לומדים על הסוציולוג לודויג גומפלוויץ שתהה כלפי הרצל: "אתה רוצה לבנות מדינה בלי שפיכות דמים? איפה ראית כזה דבר? בלי כוח ובלי ערמה"? סידני וויטמן, אנגלי שהכיר את המזרח, הגדיל בתמיהתו: "כיצד, מבלי לעקור את המקומיים [הערבים], יוכלו היהודים להשיג את הארץ שזקוקים לה"? היהודים בעלי הספר ישובו להיסטורי עם חרב בידם.

ויש לשמוע גם מג'ורג' אנטוניאוס, מקורב לחאג' אמין אל-חוסייני צורר היהודים וגם פקיד במנהל הבריטי בפלסטין. בספרו The Arab Awakening מ-1938 הוא ניבא עתידות: "אין מקום לעם נוסף בארץ כבר מיושבת…אין זה אפשרי להקים מדינה יהודית בפלסטין ללא עקירה בכוח של פלאחים שמוכנים למות ולא לוותר על אדמתם". תחזית זו התגשמה כעבור עשור.

המצב בישראל לאחר הקמת המדינה

עם הקמת מדינת ישראל של העם היהודי חי גם ציבור ערבי בגבולותיה. מתשעה אחוז של האוכלוסייה הכוללת זינק להפליא המרכיב הערבי ל-20 אחוז בשנת 2024. מתוך כשני מיליון אזרחים לא-יהודים, 75 אחוז היו מוסלמים. הרי לפנינו ישראל כמדינה יהודית – מוסלמית לרועץ החלום הציוני המקורי.

בשנים 1949 עד 1966 פעל ממשל צבאי באזורי המגורים של הציבור הערבי, אבל המצב שהעיק על הערבים לא גרם להגירה ערבית ניכרת מישראל לחוץ לארץ.

החלו הערבים ליהנות מהיד הנדיבה והלב הפתוח של ישראל כלפיהם. נוסד זרם חינוכי ממלכתי בשפה הערבית, הוכר חופש דת מרבי, ונפתחו שערים להשכלה גבוהה לכולם. ענפי תעסוקה אפשרו לערבים להגיע במספרים גדולים למקצועות בתחום הבריאות והרפואה – כשליש מהרופאים, כוח אדם של אחים ואחות, ורוקחים נמנים על המגזר הערבי. גם תפסו מעמד וקידום בתקשורת ובאקדמיה. מסתבר בבירור שהלאומיות היהודית כציר הזהות הראשית של ישראל איננה מונעת התגבשות של חברה מכילה ורבת קהילות.

הנציגות הערבית ושותפיה האידיאולוגים בפוליטיקה התעצמה עם גידול מספר הח"כים בכנסת שעלה משתיים ב-1949 וזינק ל-15 ב-2015, עם ירידה ל-10 ב-2022. האזרחים הערבים משלשלים פתק בשיעור מעל 90 אחוז עבור מפלגות ערביות בבחירות הכלליות. אלה מפלגות שמשקפות ברוחן אידיאולוגיות לאומניות, קומוניסטיות ואסלאמיות בגרעין המצע שלהן. כל הח"כים מרשימות אלה משמיעים את השיח הפלסטיני הבוטה אגב הנכבה מ-48', בגינוי "הכיבוש" ובעד מדינה פלסטינית. הם מרבים להצליף ביהודים על סבלם בגלל קיפוח והדרה. שרות צבאי או אזרחי, פרט לבודדים במספר, הם לא עושים בכלל.

להבדיל מהעדה הדרוזית, הציבור הערבי מחזיק בעמדה אנטי-ציונית מוצקה. סקרים שנעשו על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מצאו שלמעלה מחצי מן הנשאלים מתנגדים להגדרה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. ערבים חשים ניכור מההמנון הלאומי, מהדגל הישראלי, ומחגיגות יום העצמאות. ישראל כסמל מעוררת תוגה בזיכרון אובדן פלסטין; ערבים לא שוכחים ולא סולחים. המדינה שהם דוחים היא זו המעניקה זכות הצבעה ללא תנאי.

בעתות לחימה של צה"ל נגד ארגוני טרור, יוצאים סטודנטים ערבים עם דגלי פלסטין בידם כדי למחות במרחב הציבורי האוניברסיטאי נגד כוחות הביטחון הישראלים. הסנטימנט הפלסטיני גובר על שיח של ישראליזציה. דור פלסטיני זקוף ומיליטנטי משמיע זעמו נוכח "מלחמת השמד" שכביכול צה"ל מבצע בעזה לאחר מעשי הרצח הברברי ב-7 באוקטובר 2023.

צרת הערבים לא נגמרת עם זה. ידועה לשמצה פעילות של אזרחים ערבים בתחומי פשע וחתרנות. כדלהלן מדגם לא ממצה: מעשי רצח של ערבים נגד קרבנות ערבים שנסקו ב-2023 ל-244 ולמספר דומה ב-2024; עשרות אלפי נשקים בלתי חוקיים במגזר; קיום של תאי טרור; רצח של שוטרים בירושלים וחדרה; תכנון לפוצץ קניון עזריאלי בתל אביב; ריגול עבור חיזבאללה; וביטוי הזדהות עם חמאס במלחמת חרבות ברזל. דו"ח מנובמבר 2023 מצא שהרבה ערבים שנסקרו יהיו מוכנים לצאת מישראל ולהשתקע במדינה מערבית אם יקבלו אזרחות שם.

בינתיים, במצב הנתון, נכשלים ערבים מלהוכיח אזרחות במובן חיובי. לא מוכנים לתרום לתדמית החיובית של ישראל בעולם אלא פונים למוסדות בינלאומיים בבקשה לגנות את מעשי ישראל. מסע של BDS למשל אינו מעורר אצלם הסתייגות. ב-2017, השתתפה משלחת של רופאי שיניים ערבים מטעם ישראל בקורס בבוגוטה שבקולומביה. כאשר כל משלחת נעמדה ושרה את ההמנון הלאומי שלה, ערבי ישראל שרו המנון ערבי-פלסטיני ולא "התקווה". ברוח של התנגדות אידיאולוגית כזו קרא ראאד סלאח, ראש סניף צפון של התנועה האסלאמית בישראל, להניף את דגל אסלאם על הר הבית בירושלים.

חברי כנסת ערבים הצטיינו בעקביות להטיל ספק בלגיטימיות הפוליטית של ישראל. כאשר חבר כנסת עזמי בשארה נחשד בריגול לטובת חיזבאללה ב-2006, בעת מלחמת לבנון השנייה, נחשפנו לבגידה ממשית של אזרח ערבי. נוכח החשד ברח בשארה לקטאר כדי להימנע מחקירה ומעצר צפוי.

בין מעוררי התגרויות ומסיתים בלטו חברת הכנסת חנין זועבי שהצדיקה את הפלישה של מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר בכך שנכנסו "לארצם" – שעוטף עזה זה פלסטין ולא ישראל; וחבר כנסת איימן עודא שהשווה בהבל פה עוקצני מרושע בין ארבע חטופות ישראליות ששוחררו בעסקה עם חמאס ב-25 בינואר עם מאות טרוריסטים פלסטינים ששוחררו מבתי כלא ישראלים.

אחמד טיבי, ח"כ ותיק ומפולפל, יועץ לשעבר ליאסר ערפאת, שיבח "טרוריזם מרטירי" וראה בישראל מפעל קולוניאלי פסול. בפגישה ב-2019 עם ראובן ריבלין, נשיא המדינה התריס בגסות: "אנחנו [הערבים] לא היגרו לכאן [להבדיל מהיהודים]. אנחנו הבעלים של הארץ הזאת".

הנחשב המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש, תיאר את היהודים כזרים שגורלם לעזוב: "אז תצאו מארצנו, אדמתנו, הים שלנו…את הכול ולעזוב". לא השאיר מקום ליהודים להתגורר בארץ אבותיהם.

במשך השנים נסקרו אזרחים יהודים בנוגע לדעתם או יחסם לאזרחים הערבים במדינה. המכון הדמוקרטי הישראלי מצא שרוב היהודים תומכים בשלילת אזרחות מערבים, לכל הפחות ביטול זכותם להצביע ולשבת בכנסת. גילוי זה משתלב עם סקר של דחף מנובמבר 2023 שהצביע על כמחצית של היהודים וגם הערבים שחשים, שהורעו היחסים בין שני הצדדים מאז מלחמת חרבות ברזל. ארגון החברתי-אקדמי אקורד דיווח ב-24 חודש מרץ 2024, שרק חצי מהיהודים הנסקרים סבורים שהערבים מתנגדים לאלימות נגד יהודים; ו-64 אחוז של היהודים חוששים לביטחונם האישי מאז הטבח בעוטף עזה. בתחילת פברואר 2025, חברת מדגם פרסמה תוצאות סקר שמצא שאין ל-72 אחוז של היהודים אמון בערבים ו-50 אחוז נתקלו בהחרפת העוינות כלפיהם. ללא ספק שהשפעת אירועי ה-7 באוקטובר התפשטה מצפון הנגב עד הגליל בצפון.

כדאי להתבונן בעמדת היסוד של פרופסור ריימונד ארון בספרו Peace and War משנת 1962: "ישראלים ומוסלמים פלסטינים [אזרחי המדינה] לא מסוגלים לייסד קהילה אחת ולא יכולים להתיישב על טריטוריה משותפת: אחד מהם נידון לשאת אי-צדק". ללא דת, שפה, ולאומיות במשותף, רק עקרונות פוליטיים מופשטים בכוחם באופן תיאורטי לייצר ישות לשני העמים. אך אמונות, אידיאולוגיות, ושאיפות קונקרטיות חזקות יותר מערכים נטולים רוח ורגש. עבור היהודים אין מקום להתמקח על הגדרת המדינה כיהודית, והערבים דורשים מדינה כל אזרחיה כעיקרון דמוקרטי גורף. אכן הניגוד המובנה בין שני הצדדים חרוט בסלע.

מהכיבוש למלחמה: הסלמת הסכסוך

תוספת של ציבור ערבי לישראל משנת 1967 סיבכה עוד יותר את בעיית הסכסוך. מלחמת ששת הימים העניקה גבולות בני הגנה המעט יותר סבירים מקווי 1949, אבל הכניסה ערבי יהודה, שומרון ועזה שנחשבו סיכון ביטחוני ואף יריב מדיני שיערער על שליטת ישראל. המצב נטלטל בין שברירי ליציב לאורך השנים. הערבים שנהיו לפלסטינים ראו במאבק לחיסול "הכיבוש" שלב בדרך לחיסול ישראל.

האמנה הלאומית של ארגון שחרור פלסטין (אש"ף) קבעה בגרסתה מ-1968: "פלסטין היא המולדת של העם הערבי הפלסטיני" ומאבק מזוין הוא האמצעי להגשמת חזון השחרור. את הישות הציונית ראו הפלסטינים כנטע זר ושלטון דיכוי שיש לסלקו מן השטח. מלחמת ישמעאל – ישראל לא ידעה סוף – לא לפני הסכם אוסלו ולא אחריו.

במהלך שנות ה-90 חטפה ישראל מקרי רציחות מהתפוצצות של באוטובוסים ובמסעדות, התנגחות ממשאיות, טרקטורים ומכוניות, מירי חי, מבקבוקי תבערה ומסכינים. לפי הסכם אוסלו, הופקד בידי הרשות הפלסטינית תפקיד של חוק וסדר ומניעת טרור שמקור משטח A. כך התמנה הפושע למשרת השוטר. במקביל שינו ראשי פת"ח את השיח בסגנון המדיני שלהם: לא רק תביעה למדינה פלסטינית כיעד אלא, בדברי פייסל אל-חוסייני ואבו איאד, מדינה אחת כפתרון לסכסוך עם אוכלוסייה ערבית מתוגברת ע"י שיבת הפליטים ויצירת רוב ערבי מול מיעוט יהודי מצטמק בארץ ישראל המערבית.

המכון הוושינגטוני למדיניות במזרח הקרוב פרסם דו"ח ביולי 2021 שמצא ירידה בין הערבים לארבעים אחוז תמיכה בפתרון של שתי מדינות. האופציה של מדינה אחת זכתה לתמיכה מחוזקת במטרה "לתבוע את כל פלסטין". לצד דו"ח זה פרסם המרכז הערבי בוושינגטון מאמר בדצמבר 2023 על "שינוי הפרדיגמה" שמשמעותה, כאמור, מדינה אחת דמוקרטית עבור יהודים ופלסטינים על בסיס חופש ושוויון לכולם. ככה ניחוח של דמוקרטיה וצדק יחתום הסיום של הציונות וקץ למדינה יהודית.

חמאס, כמתחרה עיקשת של פת"ח/אש"ף, מחזיק בתעודת זהות דתית-אסלאמית בגיוס אמונה למלחמת קודש. האמנה של חמאס קובעת שהמטרה היא "להרוג היהודים ולהילחם כדי לשחרר פלסטין, שהיא ווקף [הקדש] אסלאמי למען דורות של מוסלמים ועד יום הדין". לפי סעיף 13 "אין פתרון לשאלה הפלסטינית מלבד ג'יהאד".

יש להודות, שהסיפור הדתי מגדיר את מלחמת ישראל – פלסטין כתמידית וטוטלית עד שאסלאם ינצח. לפי הקוראן אללה "שלח את שליחו [מוחמד] להביא את הדרך הישר ואת דת האמת [אסלאם] כדי שישליטה על כל הדתות…" (61:9); ועל כך שאללה "יעזור לנו לגבור על האנשים הכופרים [יהודים]" (2:286). היעוד של אסלאם בעולם, יחד עם תיעוב עצום ליהודים (אל-יהוד), זו מתכונת המלחמה הפראית שהניעה את הפלסטינים בעזה ב-7 באוקטובר לפלוש ולתקוף, לרצוח ולאנוס, להרוס ולחלל, לשרוף תינוקות ולדקור נשים הרות. לקחו בשבי יותר מ-400 חטופים היא בדרכים סמויות וערמומיות, עם סבלנות, הכלת היהודים והשתלבות הערבים בחברה הישראלית. כפי שלימד עבדאללה נימר דרוויש מכפר קאסם, "העתיד שייך לאסלאם" ובו טמון הפתרון לאנושות כולה ולישראל בפרט. בהפצת שלום, צדק ודו-קיום יבוא הניצחון.

כיוון שאנו עדיין בענייני מלחמה, החשבון הפלסטיני פתוח, ולא יישכח ולא יימחק. הם, תושבי עזה הערבים, שילמו בינתיים עם יותר מ-47,000 הרוגים והרס רב בעקבות הבחירה למלחמה ולא לשלום. צה"ל יצא למערכה נקמנית, לגבות מחיר ולמסור אתראה. ימים יגידו אם היהודים מסוגלים לכפות על הנאצים הפלסטינים כניעה, גירוש או השמדה כסיום נאות למלחמה. בינתיים העלילה ממשיכה לנוע על פסים של התנגשות.

כישלון הדו-קיום

כעבור יותר ממאה שנה התברר שכשלו כל המאמצים ליישב את הסכסוך בארץ ישראל. תכניות לפתרון מלפני 1948 ואחרי-כן באו והתאדו. סרבו העוסקים במלאכת השלום להתייחס לפיל שבחדר במלחמה שאין לה סוף.

ההיסטוריה מספקת אין ספור מקרים של מריבות ומתיחויות, מלחמות ועקירות, במקומות ומדינות שבהן שתים או יותר קהילות שונות שלא מוצאות את הדרך לשלום. יש אמנם מקרים שצלחו בקיום מודל וברמת יציבות והכלה מתקבלת של דו-לאומיות או תלת-לאומיות: כמו קנדה, אמריקה ושוויצריה. אבל מכיוון ההפוך, רבים המקרים של מאבקי כוח חריפים ופרצי אלימות קשה: יוגוסלביה, סרי לנקה, דרום אפריקה, ניגריה וסודן, סוריה ועיראק. התוצאות של מלחמה שבטית ברואנדה הסתכמו בשנות ה-90 עם חצי מיליון נרצחים ושני מיליון נסים על נפשם.

הנה מקרים של תנועה דמוגרפית כפויה או רצונית. לבנים עזבו את זמביה וזימבבווה, אנגלים עברו מקוויבק לסביבה נוחה תרבותית באונטריו. מיליונים של מהגרים בלתי חוקיים צעדו ממקסיקו ומדינות של מרכז ודרום אמריקה לארה"ב עם צימאון ליציבות ופרנסה. יותר משלושה מיליון הודים מצאו עבודה באמירויות הערביות במפרץ הפרסי. תופעה מסוג אחר מצביעה על גירוש של תורכים מבולגריה, פלסטינים מכווית, תימנים מסעודיה, ובוסנים מסרביה. אפשר לשער שחלק ממעשים אלה אינם עוברים את תנאי סעיף 49 של אמנת ג'נבה הרביעית לפשעי מלחמה.

כאמור, הסלמה ואלימות בין שני עמים במדינה אחת או בין מדינות, סופן לפעמים מנוסה, עקירה, וחילופי אוכלוסין. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שני מיליון אנשים התחלפו בין תורכיה ויוון בשנים 1922-24; במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, ועל סמך הסכמת בעלות הברית, שמונה מיליון גרמנים גורשו, ברחו והיגרו מפולין וצ'כוסלובקיה. במלחמת הודו – פקיסטן ב-1947, 15 מיליון הינדים, מוסלמים וסיקים ברחו מעבר לקווי גבול. באותה שנה יותר מ-400,000 פינים הוצאו מרוסיה והתיישבו מחדש בפינלנד. ברית המועצות העבירה כשישה מיליון תושבים מעמים שונים בפנים המדינה בשנים 1930-52. כמיליון סורים ברחו ממדינתם ללבנון ועוד כמיליון לירדן בשנים של חוסר יציבות ולחימה מתמשכת. אזרבייג'ן גירשה 100,000 ארמנים ממובלעת נגורני-קרבאך במלחמה ב-2023 בקווקז הדרומי. מאז שנות מלחמת רוסיה – אוקראינה שפרצה ב-2022, כשישה מיליון אוקראינים עזבו בבהלה ליעדי מקלט בהונגריה ופולין ועוד שמונה מיליון נעקרו בפנים מדינתם. לחימה מתמשכת באפגניסטן ועם הנסיגה של כוחות האמריקאים האיצו מנוסה של יותר מחמישה מיליון תושבים לאירן ופקיסטן. ובעניינינו, סביב 1948, מעט לפני ומעט אחרי, מאות אלפי ערבים עזבו את ישראל ומאות אלפי יהודים עזבו מדינות ערב. בחילופי אוכלוסין אלה יש משמעות של הפרדה בין עמים ומתכון להימנעות מהתנגשות.

אנו רואים שמציאות של חרדה ותקווה מתחלפות או משתלבות לפי תצורה זו או אחרת כדי להתניע מבול של עקירה אנושית בממדים גדולים. זו גם תמונת המצב של הצונמי המוסלמי שפוקד את אירופה, ומאיים על שלמות הלאומית, דתית וכלכלית של יבשת המאבדת את הזהות התרבותית והיציבות הפוליטית שלה. הסופר דאגלס מארי הגדיר זאת כמעשה התאבדות.

עמדות מנהיגי ישראל

יצחק רבין, רמטכ"ל וראש ממשלה, נקט עמדה בראיון לעיתון מעריב ב-16.2.1973, בקשר לנדידת הפלסטינים מזרחה לירדן: "את בעיית פליטי-עזה לא צריך לפתור בעזה…אלא בגדה המזרחית, בעיקרה. הייתי חותר למינימום פליטים בגדה המערבית…ניתן לדעתי, להביא לתזוזה אוכלוסייה על בסיס אחר מאשר שימוש בכוח. אני רוצה ליצור תנאים…שתהיה נדידת אוכלוסייה טבעית לגדה המזרחית".

חודשיים לאחר-מכן, על הטלוויזיה הבריטית מ-14.5.1973, קבע משה דיין באופן חד: "ישראל צריך להישאר לנצח ועד סוף הימים בגדה המערבית [יהודה ושומרון]…אם פלסטינים לא אוהבים את זה, הם יכולים ללכת ולהתמקם בארץ ערבית". דיין הבהיר בספרו הלנצח תאכל חרב, שהפליטים הפלסטינים צריכים להתיישב באופן קבע בירדן. הממלכה ההאשמית מזמן הפכה למדינה עם רוב פלסטיני, ונתנה לנתינים ממוצא פלסטיני נתיבי התקדמות למשרות רמות ולאייש שדרה של מקצועות בכירים.

הדחף להגירה מרצון קיים אצל הציבור הפלסטיני וזוכה להתעצמות על רקע אירועי המקום והתקופה. ב-26 ביוני 2023, שלושה וחצי חודשים לפני היום השחור משחור ה-7 באוקטובר, דנו פלסטינים, מלבד כיצד לרצוח יהודים ובאיזה שיטות, גם על עתידם האישי. לפי ממצאי The Palestinian Center for Policy and Survey Research שליש מהעזתים ועשרים אחוז של ערבי יו"ש שקלו להגר לתורכיה, גרמניה, קנדה וארה"ב הודות להזדמנויות כלכליות והשכלתיות שם. כאשר קשיי החיים לוחצים ואין אופק לשינוי לטובה, אתגרי המעבר לארץ זרה מתגמדים. האפשרות להתרחק מהיהודים וישראל, על כל המשמעויות לכך, קורנת לעיני הפלסטינים.

מהצד היהודי של המשוואה נראה היה לפי תוצאות סקר משנת 1990 מטעם מכון גוטמן למחקר חברתי יישומי, שיש רוב בעד יציאת ערבי יהודה ושומרון. היו אז שלוש מפלגות ימין שתמכו בצעד כזה. עמדת היהודים בלטה בעקביות לפי סקר מ-2014 שנערך על ידי מרכז המחקר Pew כאשר השאלה עסקה בערבים אזרחי ישראל. באותו סקר הביעו הנסקרים דעתם שליהודים מגיעה עדיפות מול מוסדות המדינה. המשיבים היהודים סברו שלעדה הדרוזית מגיעה גם התייחסות מועדפת בשונה מהציבור הערבי.

דומה ויש קשר בין העדפת היהודים ויציאת הערבים. קריסת הסכם אוסלו (1993) וכישלון ההתנתקות מעזה (2005) – והמחדל האיום ב-7 באוקטובר (2023) – יצרו אפשרות לחשוב על דרכים חדשות להתייחס לבעיה הפלסטינית. נושא טרנספר, שנמחק מהדיון בגלל ההשתקה בשיח הפוליטי, צף קמעא לאחרונה. למשל, עלתה הצעה בכנסת לגרש משפחה של מחבל כאמצעי עונש והרתעה שיטלטל לדיראון עולם את החברה הפלסטינית.

בחודש פברואר 2024, פרסמו נגה ארבל ויואב שורק מתווה מתומצת בעד "הגירה מרצון" לפליטי עזה נוכח ההרס הרב של בתים ותשתיות במלחמה. יישוב מחדש לפלסטינים עולה כאופציה ראויה ואף אנושית. כבר במהלך התמרון של צה"ל הוזזו תושבים מצפון הרצועה לדרומה כדי להרחיקם מזירת הלחימה. יש לומר שהחוויה של עקירה ונדידה ב-1948 היא מרכיב של הזיכרון הפלסטיני.

עלו על כל הציפיות דברי הנשיא דונלד טראמפ בינואר 2025 מיד אחרי השבעתו לתפקיד, שיהיה צעד מתבקש ואנושי להעביר מיליון וחצי פלסטינים מהריסות עזה לחיים חדשים במקומות של תקווה ושגשוג. הוא הזכיר את ירדן ומצרים כיעדי השתקעות, נזכרו גם אינדונזיה ואלבניה. מוקדם לשער אם דברי הנשיא יזכו למומנטום ומימוש בהמשך הימים. ככל שמנסים לאתר סביבה דתית נוחה לפליטי עזה, כדאי לבדוק אפשרויות אצל +55 המדינות המוסלמיות בעולם.

עם כל זאת, נושא של טרנספר יכול גם לפעול כלפי יהודים, כפי הגירוש הנואל של 8,000 יהודים מגוש קטיף ב-2005 על ידי ממשלת ישראל — ולא רק כלפי ערבים. יאסר ערפאת חזה שיבוא יום שהישראלים יברחו מפלסטין. לאחר החתימה על הסכם אוסלו, חשף מנהיג אש"ף ביולי 1995 לעבד אל ברי עטוון, עיתונאי פלסטיני-בריטי, שהוא עטוון יזכה לראות "הישראלים נמלטים כעכברושים מספינה טובעת". במצב של לחימה מתמדת החברה הישראלית תקרוס לגמרי. שיבת הפליטים הפלסטינים תהרוס את ישראל מבפנים.

יש סיפור על סבתות ערביות בארץ מלפני כשלושה דורות, שקוננו על בואם של היהודים הנה: "מקוללות הספינות שהביאו אתכם לכאן". אחמד טיבי היה מהנהן תוך הסכמה, הוא וכלל הציבור הערבי.

על שנאת יהודים נערך סקר גלובלי מטעם הליגה נגד השמצה של יהודים (ADL) שפורסם בינואר 2025. בראש השונאים היו הערבים עם 97 אחוזים, ובהשוואה שוודיה דורגה עם חמישה אחוז וקנדה עם שמונה אחוז. אין עם בעולם שרוצה שכנים המחזיקים בדעות כה נתעבות כלפי הצד השני של הגבול.

לקראת פתרון: בין אידיאל למציאות

יוסף ויץ, שניהל מפעל ההתיישבות בתקופת טרום המדינה, כתב ביומנו ב-1940 שאין מקום בארץ לשני עמים. הפתרון הוא להוציא את הערבים כולם ולא להשאיר "אף כפר אחד, אף שבט אחד" (עיתון דבר, 29 בספטמבר 1967). זו תכנית רדיקלית של טיהור אתני כאשר ויץ התמודד ישירות עם הפיל שבחדר. בלי טרנספר אין תקומה לעם ישראל במולדתו.

לצד ההשקפה החדה הזאת, חשוב לציין שקיימים מגעים ויחסים לאורך ולרוחב החברה הישראלית בין יהודים וערבים. אין בכך סתירה, יש תמונה מורכבת, וזרימת החיים עושה את שלה. בסביבה של עבודה, במרכזי מסחר, במפעלי שירותים, בשלטון המקומי של ערים מעורבות – ובעוד עשרות נקודות השקה על בסיס ענייני ויומי ואף ידידותי. המישור האנושי מקביל להדי הסכסוך ברמה הלאומית. חשוב לראות בדו-קיום משמעות אישית, מקומית, שאינו נושא חשיבות פוליטית. הפרספקטיבה המוחלטת של יוסף ויץ נועזת מאוד, אבל נשארת בלתי ישימה.

אפשר לתור אחרי תוצאה שהיא פחות מדחיקה נוקבת של עם אחר לגמרי. חבילה של מדיניות ואמצעיה מושכלים יכולים ליצור תנאים שנגזרים מקווי מתאר של המצב הישראלי, על מנת לעודד ערבים לחפש חיים טובים לאור דפוסי הגירה גלובליים. הנה כמה צעדים כלפי ציבור האזרחים הערבים:

• בתחום הכלכלי – אכיפה קפדנית בתשלום מסים;
• בתחום הביטחוני – איסוף של כלי נשק בלתי חוקיים;
• בתחום התרבותי – ביטול של אפליה מתקנת בהשכלה הגבוהה;
• בתחום הפוליטי – מניעת מועמדים לבחירות הכלליות שהביעו תמיכה בטרור ושכופרים בהגדרת ישראל כמדינה יהודית;
• בתחום החברתי – הטלת חובה לקיים שירות לאומי או אזרחי (במקום שירות צבאי).

צעדים בלתי כוחניים כאלה הם סבירים למדי במדינה מתוקנת ודמוקרטית.

הגענו לימים שיש להביט על הערבים כציבור בר חלוף ושנמצא בארץ על תנאי. זה ציבור פגיע שהולך על קרח בקיץ. ערבי הארץ הם כקלף מנצח בידי ישראל בעת שהיהודים נלחצים אל הקיר. כבני ערובה יהיו הערבים שתלויים ברצון התקיף של ישראל. כל צעד ישראלי מקדים או מעניש מוצדק לגמרי ותרופה לפני המכה הבאה שתיפול על ראשנו.

אחרי שהיהודים קפצו לים – כפי שכתב משה סמילנסקי – אין להם ברירה אלא לשחות נגד הזרם ומול האיום כדי להגיע לחוף מבטחים.

מי שהיה מעז תקופה ארוכה להעלות את רעיון של טרנספר נבלם, מושמץ ונידון לגינוי. הרצל, כצנלסון, ז'בוטינסקי, שרת, בן-גוריון ועוד רבים וטובים השתעשעו ברעיון בניואנסים שונים. צידדו בו תוך אחריות לאומית.

אנו עדים לחוסר אחריות והיעדר של שכל ישר בדרגה היסטורית. ללא ספק שאחד השקרים הגדולים אי-פעם הוא — שיכולים היהודים והערבים לדור בכפיפה אחת בשלום. זו מחשבה נפסדת שאין לה אחיזה במציאות, לא היום ולא לחיי היהודים בעתיד הנראה לעין.

ד"ר מרדכי ניסן פרסם ספרים על הסכסוך הישראלי – ערבי, מיעוטים במזרח התיכון, על לבנון ועל אסלאם.