מקבלי הקצבאות הוכפלו, מערכת הרווחה קורסת

הורדת בדיקות לזכאות מובילה לגידול משמעותי במספר הזכאים

על פי מחקר של מכון טאוב, מספר הסיעודיים בעשור האחרון הוכפל, זאת לא משום הגידול הטבעי במספר הקשישים האוכלוסייה שגדל בתקופה זו ב-40 אחוזים בלבד, אז מדוע כן? בשנים האחרונות החליט ביטוח לאומי לבטל את הבדיקות שבוצעו על ידי חברות הביטוח לצורך הכרה באדם כסיעודי ולהסתפק באישור מרופא, בנוסף הזכאות לקצבה סיעודית הורחבה גם לילדים, ולסיכום גם נקבע שכאשר ביטוח לאומי מכיר באדם כסיעודי – חברות הביטוח הפרטיות לא יוכלו להחליט אחרת.

על פניו, שינויים מבורכים, הקלה על הבירוקרטיה הדרושה לאדם לקבל את קצבת הסיעוד לה הוא זקוק. אך מהי תוצאת הלוואי של המדיניות הזאת? הגידול הזה הוביל שבסוף 2023, הודיעה חברת הביטוח הראל שמפעילה את הביטוח הסיעודי של קופת החולים כללית, שהיא לא מעוניינת יותר בתפקיד הזה כי זה פשוט לא משתלם. בינתיים נמצא פתרון זמני עד לסוף 2026 שכלל העלאה בדמי הביטוח והורדת הקצבה המשולמת, אך אם הגידול בזכאים ימשיך לעלות – ייתכן שעוד שנתיים נגיע שוב לאותה נקודה.

אז מדוע הוחלט להוריד את הבדיקות? היתה תקופה, עוד לפני עידן הפודקאסטים, שכל יום בדרך חזרה מהעבודה הייתי שומעת ברדיו את התוכנית "יהיה בסדר" שבה אנשים היו מתקשרים להתלונן על איזה סבך בירוקרטי שנתקלו בו. זכור לי שכמעט כל שבוע שבועיים, אחת השיחות נגעה לבדיקות שעורכות חברות הביטוח לקשישים לצורך הכרה בהם כסיעודיים הזכאים לקצבה חודשית. אנשים טענו שבדיקה האם קשיש מסוגל לאכול או להתלבש לבד היא בדיקה פולשנית ומשפילה, מה גם שהבדיקות נעשות מדי תקופה על אף שנדיר שמצבו של קשיש סיעודי פתאום ישתפר.

דבר דומה קרה גם בארצות הברית עם תשלומי הרווחה במסגרת תסמ"י – תוכנית הסיוע למשפחות עם ילדים נתמכים. תוכנית זו מתקצבת אימהות חד הוריות ולכן אחד התנאים לזכאות לתוכנית הוא שמדובר במשק בית שבראשו עומדת אישה בלבד, ללא בן זוג. על מנת למנוע מצב בו אישה שגרה עם גבר ללא נישואין תקבל גם היא זכאות לקצבה, היו נערכים ביקורי בית בהפתעה על מנת לוודא שאכן אין גבר שגר בבית. בשלב מסוים משרד הבריאות, החינוך והרווחה בארצות הברית אסר על ביקורים אלו משום חדירה לפרטיות, והתנה את הזכאות בתוכנית בהצהרתה של אישה לא נשואה שהיא לא מתגוררת עם בן זוג. צעד זה הוביל בתוך חמש שנים בלבד לעלייה של 125 אחוז במספר הנשים שמשתתפות בתוכנית (עמוד 240 בספר).

אפשר למצוא בשני הסיפורים האלו את ההבדל שבין השוק הפרטי לציבורי. בשוק הפרטי – מה שקובע הוא שורת הרווח, ולכן לא עושים דבר שאינו משתלם. אם מספר הזכאים גדל – התשלום עולה, הקצבה קטנה ולבסוף פשוט הביטוח מפסיק לפעול. לעומת זאת, ב"שוק" הציבורי – כאשר מספר הזכאים גדל – המדינה פשוט משלמת יותר, וכך עולה החלק של הוצאות הרווחה בתקציב, מה שמוביל לצמצום בחלקים אחרים או להעלאת שיעור המס. לכן אין זה מפתיע שבעקבות המשבר הנוכחי בביטוח הסיעודי, הועלתה שוב ההצעה שיונהג במדינה ביטוח סיעודי ממלכתי, שבדומה לביטוח הבריאות – יהיה זכאי לו כל אזרח שיוכר כסיעודי. במצב כזה – כספי המיסים שלנו הם אלו שיממנו את הקצבה הסיעודית, וכביכול לא יהיה צורך לדאוג מהעלאת שיעור הזכאים.

מחלקים זכאויות ביד נדיבה – על חשבון מי?

כאשר הזכאות נקבעת בידי גוף ציבורי שמנותק משיקולים כלכליים – ניתן למצוא את המדיניות הנ"ל בכמעט כל תחום בשנים האחרונות, והכל פשוט גדל: מספר תווי הנכה גדל ב-600 אחוזים תוך שנתיים בלבד אחרי שרוככו התנאים והתווים ניתנים היום גם לאנשים רבים ללא בעיית ניידות. אפילו את החוק שאסור לחנות בחניית נכים כשהנכה לא ברכב בלתי אפשרי לאכוף כי לשוטר כיום אסור לשאול אדם אם הוא אכן נכה. מספר הילדים במסגרות החינוך המיוחד עלה בעשור האחרון יותר מפי 2. אבחונים במערכת החינוך נעשו נפוצים יותר ונדיר לשמוע על ילד שפנה לאבחון ולא קיבל איזו הקלה או שתיים בבחינות. גם הזכאות לפטור מתור הורחבה לפני כשלוש שנים, וכיום כוללת גם מוגבלויות קלות יותר.

פתאום כולם לארג'ים, לא צריך לבדוק, להשפיל, לחטט, סתם עודף רגולציה, שמשאיר לעיתים גם אנשים שזכאים בחוץ, עדיף לתת, להכיר, להקל, להרחיב וזהו, מה רע?

אז השאלה היא מי משלם את המחיר? בעקרון, כולנו כמעט. זה מתחיל כמובן ממשלמי המיסים, שצריכים לממן הוצאות רווחה גדולות יותר, שמגיעות לאנשים שלאו דווקא אכן עומדים בסטנדרטים לקבלת התשלומים ולעיתים פשוט לא נבדקו כראוי. בנוסף, לפעמים זה אפילו יכול להוות תמריץ שלילי, כמו ירידה בשיעור הנישואין בארצות הברית לאחר ביטול הבדיקות (כי עכשיו אפשר גם לגור ביחד וגם לקבל תקציבי רווחה). גם בזכאויות שאינן כוללות העברת כספים כמו הקלה בבחינות או פטור מתור, יש נפגעים. זה מתחיל בילדים ה"רגילים" שמגלים שבעצם הם המיעוט שצריך להגיש את המבחן בזמן (למרות שאולי גם להם היה עוזר עוד זמן לעבור ולתקן), או שעומדים בחודשי הקיץ בפארקי השעשועים בתורים שגם לפני כן היו עמוסים לעייפה ורואים עוד ועוד ילדים שנכנסים לפניהם מבלי שהיו צריכים לעמוד בתור. ההכפלה של אחוז הילדים הזכאים לכיתות "קטנות", שהעלות הממוצעת של ילד בכיתה כזו הינה פי 6 מעלות החינוך של ילד בכיתה רגילה, הובילה לגידול בחלקו של החינוך המיוחד מהסך הכולל של תקציב החינוך (היום כחמישית), מה שהוביל למספר ילדים גבוה יותר בכיתה ממוצעת רגילה (ולפעמים יש גם בה ילדים שזקוקים לסיוע, אך שייכים לאוכלוסיות שפחות מיומנות במיצוי הזכויות).

אבל בנוסף לפגיעה באוכלוסייה הכללית, לעיתים זה פוגע דווקא באוכלוסיות הפגיעות ביותר. בביטוח הסיעודי, בעקבות השינויים – הקצבה ירדה ותשלום הפרמיה עלה, דבר שפוגע דווקא בקשישים שנמצאים במצב הקשה ביותר וזקוקים לקצבה משמעותית. גם בחינוך המיוחד, מכיוון שכל כך הרבה ילדים היום זכאים למימון סייעת צמודה – סייעות כאלו פשוט אין בנמצא, בכלל לפני שדיברנו על סייעות עם הכשרה כלשהי. וכמובן בתווי נכה – הנכים "המקוריים", אלו שמתניידים עם כסאות הגלגלים (שמהווים היום 7 אחוזים בלבד ממקבלי תו נכה), אלו שמבחינתם אם אין חניה צמודה – הם פשוט לא יכולים להגיע למקום – מתחרים על מקומות החניה עם עוד בעלי תו נכה רבים, שלמרות שגם להם יש קושי מסוים בניידות – הוא פחות קריטי משל המתניידים בכיסא גלגלים.

לבדוק ולהתמקד בנזקקים ביותר

אז מה כן ניתן לעשות? הצעד הראשון הוא להחזיר את הבדיקות. מנגנון הבדיקות אכן מוסיף בירוקרטיה (וגם לזה יש עלות), ונכון שהוא עלול להיות משפיל, חודר לפרטיות, ולעיתים משאיר בחוץ אנשים שמגיע להם, אבל אלו סיבות למצוא דרכים לייעל את המנגנון ולא לבטל אותו. כדי לעזור לנזקקים, הדבר הראשון הוא למצוא אותם, ועם כל הכבוד להצהרה עצמית או פתק מהרופא, חוסר בבדיקות הוא פריצה שקוראת לגנב, וכפי שהראנו זה פוגע בכולנו אך במיוחד בחלשים ביותר.

לגבי הרחבת מעגל הזכאים – יש לזכור שחלוקת העוגה ליותר זכאים תשאיר פחות בידו של כל אחד. יש לבחון בקפידה כל הקלה וכיצד היא תשפיע על הגידול בזכאים והעומס על התשתיות הקיימות. במקרים מסוימים במקום לבחון כל מקרה לגופו, ייתכן שכדאי להסתכל בראייה רחבה יותר ולהחליט על אחוז קשיח של זכאים מכלל האוכלוסייה ולדאוג שזכאות זו תגיע לאלו שצריכים אותה ביותר.

בסופו של דבר, אין ארוחות חינם. כאשר מדובר בכספי ציבור – מי שמביא את האישור בפועל הוא לא זה שנושא בעלות ולכן היד נוטה להיות קלה על ההדק. זה בדיוק מה שצריך לתקן. יש לבנות מנגנון יעיל שיסנן בצורה טובה את הזכאים לקצבאות או הטבות. רק בצורה כזאת נוכל לוודא שכספי משלם המיסים אכן מסייעים בעיקר לאלו שהכי זקוקים לכך ולא נוצר עומס שגורם לכל המנגנון לקרוס, מה שיוביל לפגיעה דווקא בהם.

המדינה כאן בתפקיד סנטה קלאוס – לא לשאול שאלות אלא לתת לכמה שיותר, אבל הנדיבות הזו פוגעת בכולנו.

אסנת ניר היא מתכנתת, מרצה למדעי המחשב, כותבת ועמיתה בתכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית.