כשאלף מפגינים אומרים שרק שופטי העליון צריכים להחליט, זה לא דמוקרטיה – זו שיטת המלך-הפילוסוף של אפלטון
אומרים דמוקרטיה ועושים הפוך
בשנה שקדמה למלחמה העברתי מעל אלף הרצאות בנושא הרפורמה המשפטית, ובכל פעם שמעתי את אותו המשפט: "הכל טוב ויפה, אבל העם לא חכם. מי שצריך לקבוע הם שופטי בית המשפט העליון. ככה זה דמוקרטיה!" אבל זו כמובן לא דמוקרטיה. זו השיטה של המלך-הפילוסוף של אפלטון. אפשר לבחור בה, כמובן, אבל יש משהו צבוע בכך שאותם אנשים צועקים לאחר מכן ד-מו-קר-טיה! במצעדים שמזכירים תהלוכות של מוסוליני ומובלים על ידי גנרלים לשעבר, ומביעים חשש ממשלה נבחרת המבקשת לקדם מדיניות.
אני בעד דמוקרטיה. דמוקרטיה ליברלית. ההבדל בין דמוקרטיה לבין דמוקרטיה ליברלית הוא שדמוקרטיה ליברלית כוללת הגנה על חירויות הפרט, וכפועל יוצא, גם על זכויות המיעוט, ובנוסף, היא גם מבטיחה שריון של כללי המשחק, כך שהמחוקק הנוכחי שנבחר לעיתים באקראיות, לא יוכל לשנות את הנורמות הבסיסיות. לרוב, זה נעשה באמצעות חוקה. להתעלם מרצון העם, להתעלם מהכרעת הרוב, ולדבוק בקבוצה קטנה הקובעת עבור הכלל – זו לא דמוקרטיה. לא ליברלית ולא בכלל.
מי באמת הפשיסט פה?
יש לי הערכה רבה לפרופ' יובל אלבשן, למרות חילוקי הדעות בינינו. אבל בנקודה אחת אני ממש לא מסכים איתו: המחשבה שהליברליות שייכת לשמאל. אין ספק שרעיונות משטר ימניים (אמיתים, לא ימין פופוליסטי) מקנים לאזרח הגנה טובה יותר. לאורך ההיסטוריה, כמעט בכל מקום בעולם, השמאל היה זה שנקט במדיניות סמכותנית, נטה לאוטוריטריות, ופגע בחירויות הפרט – כל זאת בשם חזון נשגב של חברת מופת. במילים פשוטות: הרצון לשים את ערך השוויון (התוצאתי, לא שוויון הזדמנויות) מעל ערך החירות. לכן, אין זה מפתיע שנאציזם היא אידיאולוגיה לאומית-סוציאליסטית. זו המשמעות המילולית של שם המפלגה. קומוניזם היא אידיאולוגיה שהתעקשה לשים את השוויון מעל החירות, על מנת לאחד את פועלי העולם, וחיסלה עשרות מילוני אנשים – חלקם ברצח חלקם מרעב.
פאשיזם, אותו בשמאל הישראלי אוהבים לייחס דווקא לימין, הוא אידיאולוגיה המדכאת את חירויות הפרט. אידיאולוגיה זו כוללת פגיעה בחופש הביטוי, למשל, תמיכה בסגירת ערוצי טלוויזיה פרטיים כי "התוכן שלהם רעיל", או סגירת עיתונים כי הם משרתים צד פוליטי מסוים (אבל רק צד אחד). בנוסף בפשיזם מנהלים ניהול מלחמות נגד "אויבים מבית" – כך שהאיום הגדול ביותר הוא קבוצת אזרחים ולא אויב חיצוני לכך מתווספת תמיכה בשליטה כלכלית חזקה יותר של המדינה, וזאת לצד האדרת מיליטריזם וסימפטיה לגנרלים לשעבר. נשמע מוכר? כי לי זה נשמע בדיוק כמו מפלגה מסוימת בישראל, שנושאת את דגל הנאורות בעיניי עצמה, אך משתמשת בטרמינולוגיה של משטרים חשוכים. פרופ' אלבשן טוען שזה חיקוי של הצד השני. אני טוען שזה דווקא מובנה אצלם.
נקודה מעניינת היא שבישראל פשיזם מזוהה עם הימין בגלל הלאומנות ושנאת האחר, כלומר – המיעוט הערבי. אבל כאן עולה שאלה: האם הימין באמת שונא. רוב הימין הישראלי לא נרתע מערבים – הוא פשוט מוטרד מהשליטה הביטחונית של גורמים זרים שמאפשרים לטרור לצמוח. לעומת זאת, רבים בשמאל אומרים בפה מלא שהם לא מעוניינים לחיות לצד ערבים כי הם מתרבות אחרת. בדרך כלל כאשר לשעברים מהמוסד שב״כ וצה״ל עוברים לפוליטיקה, הם מצטרפים למפלגות מרכז-שמאל.
בשורה התחתונה, אפשר להעריך את הכנות. כי רק כך אולי ניתן יהיה לייצר שיח אמיתי בישראל של מהי דמוקרטיה, מהם כללי המשחק שצריכים להיות מקובלים על אזרחיה, ואיך אפשר לחיות כאן ביחד. החלקים הרדיקליים בשמאל מחלחלים עוד ועוד אל תוך מה שפעם היה שמאל ציוני או מרכז מתון. וזו, בעיניי, הפגיעה הגדולה ביותר בדמוקרטיה – יותר מכל רפורמה או חוק שאי פעם יעברו. כי ביום שהעם לא ירצה דמוקרטיה – שום דבר לא יוכל להגן עליה. כדי שזה לא יקרה, עלינו להסדיר בחקיקה בהסכמה רחבה את כללי המשחק ולעגן את העקרונות שישמרו על ישראל מדינה דמוקרטית ליברלית – באמת.
עו״ד רן בר-יושפט, סמנכ״ל פורום קהלת לשעבר, חוקר משפט בינלאומי ומשפט חוקתי משווה, דוקטורנט בהיסטוריה של התנועה הציונית.
הכותב המכובד ישמח אם יפארו את רשימות הימין גנרלים לשעבר כמושכי המונים כמו עופר וינטר?
יש לספר למאשימים את המחנה הלאומי(אינני אוהב את המונח"ימין")בפאשיזם,את אשר אירע לגנרל ספרדי
מצבא הממשלה הסוציאליסטית הספרדית,שלחם נגד המורדים בראשות גנרל פרנקו,ולאחר שצבא הממשלה הובס ע"י צבאו של פרנקו(שנעזר בצבא איטליה הפאשיסטית ובצבא גרמניה הנאצית),ברח לברית המועצות,ושם כפי שאירע לזרים רבים,כמו לתושבי ברית המועצות(כולל יהודים מארץ ישראל שבאו לבנות את מולדת הסוציאליזם)נשלח לאחד ממחנות הריכוז בסיביר שכונו"גולאגים",הצליח לברוח מ"מולדת הסוציאליזם",וגילה לעולם שהמשטר בברית המועצות,אינו קומוניסטי,אלא משטר פאשיסטי תחת דגל אדום.
לצערי,גם רובם של הקרויים במדינת ישראל ובמדינות בעולם"שמאל",אינם אלא מייצגי פאשיזם אדום,שאינו שונא פחות את מדינת ישראל,מאשר הקרויים ימנים קיצוניים במדינות בעולם שמחוץ לארץ ישראל.
יפה מעניין ומאיר עיניים
למה בכלל להתייחס,
למי שבטוח שכל הטוב מרוכז אצלו?
אסביר: קודם כל נתחיל טיפה מרחוק, משהו לכאורה צדדי לטענה המרכזית שלי (טיפה בהמשך) אבל בעצם – חיוני להבנתה.
אז כל טענה רלוונטית לדיון, ניתן לחלק לאחת מ-2 הקבוצות: טענה מסוג "מי אני" וטענה מסוג "מה יש לי להגיד למהות העניין (שבדיון)".
מדוע טענה מהסוג הראשון בכלל רלוונטית?
האם זהו בכלל כשל לוגי? מצד אחד "אד הומינם" ומצד שני "פנייה לסמכות" (דהיינו, אם יש בידי מישהו תואר x, זה אוטומטית אומר שהוא "יודע על מה הוא מדבר" – קרי, השימוש בתפקיד/תואר *מחליף* נימוקים לוגיים, כגון עובודות, כללים והסקה מאלה)? אז נכון, פעמים רבות, טיעון מסוג זה, לא יהיה רלוונטי לדיון – וגם אם לא בהכרח עולה לכדי הכשלים הלוגיים לעיל (השפה האנושית אינה בינארית), עדיין יהיה הטיעון לא רלוונטי.
אז מדוע אני בכלל מביא זאת? כי אני (כאמור נאלץ וזה לטענתי בשלב זה, מאוד מאוד חשוב לטענתי המרכזית) מדבר על כלל הנימוקים/דיונים שיתכנו. באלה מהם, יהיה זהו טיעון רלוונטי? נניח שאני אומר שאני רופא (בכיר מאוד, מנהל מחלקה וכדומה) ומישהי אומרת שהיא מהנדסת חשמל. על איזה נושא אנו מדברים? ובכן, כל תאריי לא רלוונטיים, כאשר הנושא שאנו דנים בו, זהו תדר החשמל ברשת החשמל הארצית. מצד שני, אם אני תזונאי קליני ואת פרופסור למתמטיקה ואנו מדברים על השפעות בריאותיות של המזון שאנו אוכלים – ברור שעם כל הכבוד על קידום מדעי המתמטיקה, לתזונאי תהיה הבנה גדולה פי כמה, בנושא זה.
דהיינו, במקרים מסויימים (לא חשובה תדירותם, לא בזה אנו עוסקים), הרקע של הצדדים חיוני, בדיוק במטרה לקבוע כמה אמון אנו נותנים ב*נימוקים* שלהם. זאת אומרת, שהרקע אינו *מחליף* נימוקים (זהו יהיה השלב, בו אנו עוברים לכשל לוגי מסוג "פנייה לסמכות") אלא מאפשר לנו להחליט באופן מושכל, על רמת הבנתם של הצדדים בנושא המדובר (ומכך, אפשר להמשיך זאת לרמת האמון שאנו נותנים בדבריהם, רמת מהימנותם בהיבטי peer review בענף הידע שאנו עוסקים בו וכך הלאה).
למעשה, מסיבה מובנת – בחלק מהמקרים, קיימת אף דרישה נורמטיבית (בין אם מוסרית ובין אם חוקית) לרקע של אדם. למשל, רק חשמלאי בעל תעודה, רשאי לבצע עובודות חשמל. לחלופין, רק רופא רשאי לבצע ניתוח, לתת תרופות מרשם ולהחליט על טיפול. כנ"ל ברפואת חירום וכך הלאה. כך שלסיכום נקודה זו – לא, ממש לא תמיד ובכל מצב, תהפוך טענה/שאלה לגופו של אדם לאד הומינם או הכשל השני שהזכרתי.
אך למה זה בכלל חשוב לעניינינו? האם אני פשוט רוצה להצדיק את דעתי על כך, שטענתו אשר גם ככה אינה מרכזית – המחשבה שהליברליות שייכת לשמאל – היא סיבה מספקת שלא להקשיב לדבריו? מדוע?
אז קודם כל, איך אני בכלל אומר, שטענה זו אינה מרכזית? הרי, בכלל כל המאמר, שלו אני מגיב – עוסק בדיוק בנקודה זו ומגיב עליה. לקרוא לטענה שכל המאמר לו אני מגיב, עוסק בה – לא מרכזית – מרגיש גם קצת מאולץ וגם "לא שייך לעניין" (בבחינת: אז על מה אני רוצה להגיב, אם לא על הנקודה המרכזית במאמר?).
שימו לב שכתבתי – טענתו של אלבשן. מה שאני רוצה לומר, זה שאני מגיב "ישירות" לדבריו ולא למאמר זה, אשר גם הוא בעצם, תגובה לדבריו של אלבשן. במילים אחרות – אני חולק (!) על התגובה במאמר וניתן היה בעצם, להבין זאת מפתיחת דבריי.
דהיינו, אם אני חושב שלדעתי אין שום צורך להגיב לאלבשן, אז מכך ברור מדוע איני רואה צורך במאמר. המנסה להגיב *לוגית* לדבריו!
(כלומר, מאמר מהסוג: הוא אמר כך וכך, זה מה שיש לי להגיד בנושא והוא אמר כך כך, וזה מה שיש לי להגיד בעניין זה וכל הלאה)
מדוע וכיצד אנ מנמק את דעתי?
קודם כל, אבהיר מדוע כתבתי שלמיטב ידיעתי, הטענה כי "המחשבה שהליברליות שייכת לשמאל" – אינה מרכזית בדרביו של אלבשן. אז הסיבה לכך פשוטה ומאוד מאוד מאוד מאוד מאוד חשובה למסקנה שארשום בסיכום דבריי (הנימוק כמובן, למשפט הפתיחה שלי): קראתי את כל דבריו של יובל אלבשן בקישור המצורף – למעשה, המשפט "המחשבה שהליברליות שייכת לשמאל" הוא בדיוק הקישור לאתר ynet – ואין בהם לא משפט כזה ולא משפט קרוב.
האם יוצא שכותב מאמר זה, רן בר-יושפט, המציא משפט שלא נאמר – ורשם מאמר "תגובה" שלם על כך ועכשיו, כתוצאה מהטעייה זו, אני הולך עוד צעד אחד קדימה יותר ו"מסיק" שאין להתייחס לדבריו של יובל אלבשן יותר?
אז קודם כל כאמר, קראתי את הדבריו של יובל אלבשן ישירות, באופן בלתי אמצעי. אבל מה שחשוב כמובן, זה מאיפה אם כך (אם הוא לא נכתב), צץ המשפט "המחשבה שהליברליות שייכת לשמאל" ומה הנימוק לו?
אז התשובה לכל השאלות בפסקאות האחרונות אלמנטרית: זהו סיכום הדברים!
מכל הדברים שיובל אלבשן כותב, ניתן להסיק זאת ישירות ומסקנתי הולכת להתייחס בדיוק לכך שזו הנחת היסוד בדבריו ומדוע היא בעייתית עד כדי כך, שלדעתי – אין להתייחס לדבריו יותר. עד שפגם זה, לא יתוקן!
אז ראשית, אציין כי אין אם כך, שום פגם בדבריו של רן בר-יושפט (מאמר זה). למעשה, גם הכותב (רן בר-יושפט) זיהה בדיוק את אותו הפער בדבריו של יובל אלבשן (הנחת היסוד, כאמור) ורק בחר להתייחס לכך, באופן שונה ממני. רן בר-יושפט בחר לנסות ולהתמודד *לוגית והיסטורית* עם הנחת היסוד *בבסיס* דבריו של אלבשן ואני במה שכבר אכתוב, מתייחס לאותה נקודה.
אך בעצם לדעת שנינו, זו טענה מספיק חשובה ע"מ מתוך כלל דבריו של יובל אלבשן – להקדיש מאמר תגובה שלם (במקרה של רן בר-יושפט) או תגובה ייעודית (במקרה שלי). לדעת שנינו, זו הנקודה החשובה ביותר, איתה יש להתמודד!
אז מדוע אם כך, יש לדעתי להפסיק להתייחס לדבריו של יובל אלבשן, מה הפגם וכיצד זה קשור לכל מה שרשמתי?
נתחיל מהנקודה הבאה: מהי השאלה, עליה מנסה בעצם המשפט "המחשבה שהליברליות שייכת לשמאל" לענות? מהי, מה שנקרא, מסגרת הדיון?
(שוב, כמו שכתבתי – המשפט אולי לא נכתב ע"י יובל אלבשן אבל מהווה סיכום נאות של הנחת היסוד מאחורי כל דבריו – אני מציע שפשוט תשוו, את סיכום דבריי לסיכום דבריו של יובל אלבשן במאמר המקושר ותוכלו בצורה פשוטה ביותר להסיק, שאני אכן כותב על הנחת היסוד בדבריו. אני גם אצטט כמה ממשפטי הסיכום שלו)
אז מסגרת הדיון, השאלה עליה משפט זה מנסה להשיב (קראו לזה, איך שאתם רוצים), היא קצת אבסטרקטית אבל כמובן, חשיבותה היא עילאית לכל דיון באשר הוא – המסגרת היא, תורת המוסר!
אותו ענף בפילוסופיה (נקרא גם פילוסופיה של המוסר, אתיקה וכדומה) אשר עוסק בשאלות הכי חשובות לכל דיון ציבורי (וכמובן לכל אדם כפרט) – "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ו"מהי 'המידה הטובה'?" ומסייע בהבחנה בין טוב ורע (תודה וויקיפדיה).
ולא, אינני מתכוון לצלול לתורתו של קאנט (או של אחרים, לצורך העניין) מהסיבה הפשוטה – שאיננו צריכים זאת!!!
מה שאני מנסה לומר, זה שאנו עוסקים בשאלות מהסוג – מהי "אמת" (לא המתמטית, אלא האתית!!!) ומהי "ממשל של העם, בידי העם, למען העם"? אלה היו דרך אגב, ציטוטים ישירים ומלאים של יובל אלבשן.
אז מהו הפגם החמור כל כך, שמצדיק לדעתי, לרשום כל זאת ואת המסקנה – לפיה יש להפסיק להתייחס לדבריו של יובל אלבשן, עד לתיקונו???
אז הפגם הוא אלמנטרי: בלתי אפשרי, פשוט אסור בתכלית האיסור – לנכס לעצמך לא את ה"אמת", לא את ה"ממשל של העם, בידי העם, למען העם" ולא שום מידה טובה אחרת (ברור שהרשימה של אלבשן היא של דוגמאות ואיהה סגורה?) כאשר הדיון עצמו הוא בדיוק בשאלות מהי "אמת" אתית ומהו "ממשל של העם, בידי העם, למען העם"!
מדוע? ומדוע זה כה חשוב?
לא מהסיבה החשובה לכאורה, שכבר החלטת מהן התשובות (לא רק הדוגמאות של אלבשן למעלה אלא כל המידות הטובות הרלוונטיות, לכל מה שהוא רושם במאמרו), כאשר אתה מנסה לכאורה להכריע בשאלות אלה. לא על קבעון מחשבתי פשטני (עד כמה שקבעון כזה, יכול להיות "פשטני") אני מדבר. גם כאשר, לקבעון מחשבתי יש חשיבות בסיכום דבריי.
אלה מפאת הכלל החשוב ביותר (אולי החשוב מכל), כאשר מדברים על אתיקה – אסור לך ולכל משתתף בדיון כזה, להניח שאתה צודק! להיפך (!), הנחת היסוד בכל דיון ערכי, *חייבת* להיות שכל אדם הנו fallible !
(מתנצל על המושג הלועזי, אך למיטב ידיעתי, אין למילה זו תרגום "ישיר" למילה בעברית וזו המילה המתאימה באופן מושלם לדבריי. תבדקו מה התרגום במידת הצורך. הכוונה הינה למשהו כמו "עלול לטעות")
דהיינו, כל אדם חייב קודם כל לבדוק את עצמו, את התנהגותו ולהניח שיש לו דברים לשפר – וזה! בדיוק זה *איננו* רואים, בשום שלב בדבריו של אלבשן!
לא בדבריו ישירות! לא בהנחות היסוד,המבצבצות מאחורי דבריו! כלום! אני צודק, אני "האמת", אני הולך "להקים "ממשל של העם, בידי העם, למען העם" (משפט הנועל את דבריו, אגב)!
ואם אתה חושב אחרת ממני, אם אתה בממשלה הנוכחית או בעדה – אתה לא ה"אמת", ממשלתך היא לא "ממשל של העם, בידי העם, למען העם" ולפיכך ובאופן כללי – אתה טועה, אני צודק והמוסר זה ממך והלאה!
עכשיו אתם מבינים, מדוע זהו כלל יסודי! האם יש בכלל על מה לדבר, עם מי שהנחות היסוד שלו, אינן כוללות – אני טועה, אני יכול לטעות וגם אני יתכן צריך לבדוק, במה טעיתי וכיצד אני יכול להשתפר??????
הרי בכל המאמר שלו, מדבר אלבשן על "הייאוש בשמאל אינו רק מהעם אלא מהדמוקרטיה עצמה", על כך "ש"אני [השמאל] מיעוט הולך ונעלם" (יש עוד, אבל נסתפק ב-2 ציטוטים אלה) – כל האיתותים האפשריים שניתן לקבל, שכדאי לך לעצור ולבחון את דרכיך. אולי אתה טועה ויש לך דברים לשפר?
אבל לא, זה לא שאנחנו (האנשים המרכיבים את השמאל) טועים. זה לא יכול להיות. אפילו לא מהפה אל החוץ. זה העם והדמוקרטיה עצמה טועים.
זה לא "שגעון גדלות" או כל המצאה אחרת, של מי ש"לא יבין" את תגובתי – ירצה להמציא. מי שירצה להמציא "איש הקש" (כשל לוגי) ע"מ לסכם את דבריי כ"אד הומינם" – לבריאות.
תגידו, עד כמה הדרישה מכל מי שמקבל את האיתותים למעלה – לעצור, לבחון את דבריו ולכל הפחות, לגשת אליהם בגישה "גם לי יתכן ויש מה לשפר" – יסודית?
זו לא דרישה אלמנטרית, מכל אדם בוגר? אם נניח, לא קיבלתם ציון עובר בקורס באוניברסיטה – זה "אני צריך ללמוד יותר, יותר טוב ולהשקיע יותר ובאופן כללי, להשתפר" ולא "המרצה ה____ לא רצה להעביר אותי ואני בכלל מצטיין של הדיקן ויודע הכי טוב מכולם"?
זה באמת כל כך מסובך? או משהו שלא דורש תואר חמישי בפילוסופיה של המוסר ושליטה מושלמת בתורתו של עמנואל קאנט ושל ג'רמי בנת'ם?
אז במקום לקרוא למבט פנימה, לחקירה אמיתית (לפחות תהיה כוונה מהפה אל החוץ לכך) מדוע יותר ויותר אנשים בכל העולם (!), נוטשים את הפילוסופיה של השמאל (יש שוני בין מדינות אבל יש הרבה הרבה הרבה יותר מן המשותף) – זה העם טועה והדמוקרטיה טועה.
עכשיו אני מניח כבר ברור, מדוע לדעתי אין להקשיב לדבריו – אבל גם את זה, אני רוצה לכתוב באופן מפורש. לא – כוונתי לאו דווקה להיות הנימוק הלוגי ה"מנצח" את יובל אלבשן, רזי ברקאי וחסידיהם, אלא כמו בכל הצבעה על טעות, חמורה ככל שתהיה – זו גם הצבעה על הדרך חזרה פנימה.
אחד המוטיבים החשובים בקרימינולוגיה של המאה ה-21 (תורה מקבילה לתורת המשפט, העוסקת בסיבות לפשע והדרך לתקנן ברמת הסוציאום), הוא סופיות העונש. לא סביר פשוט להכריז – אין להקשיב יותר אי פעם ליובל אלבשן. כל טעות יש לתקן ועד לתיקונה, דבריי תקפים אך מצד שני, ברור גם לצד השני – יובל אלבשן, רזי ברקאי וחסידיהם – מה נדרש לתקן ומתי זה מסתיים.
אבהיר, אין כוונתי ל"מס שפתיים" שיש לשלם (בבחינת: הוא כתב שלא בחנו את עצמינו, הנה בחנו ואנו עדיין מושלמים). בטעות כל כך חמורה ויסודית ברמה הפילוסופית – אני אחליט וכל אחד לעצמו, במידה ואתם מסכימים עם הכלל שבדבריי – מתי זו חרטה אמיתית ומתי זה מזוייף.
ולמען הסר ספק, לא – לא הסכמה מזויפת אני מחפש. לא "כל עוד יובל אלבשן, רזי ברקאי וחסידיהם, לא מסכימים איתי ב-100% מלאים", הטעות שלהם – היא זו שכתבתי כאן, בתגובה למאמר.
המבחן שלי (אישית) לקיום הכלל, איתו פתחתי את תגובתי – תהיה הוכחה במעשים שאני אראה, אעריך ואמצא לנכון להחליט, שמי שאני מדבר איתו, הפסיק לחשוב ש"האמת זה אני".
עד אז, אני חושב שביססתי היטב, מדוע דבריו של יובל אלבשן (ורזי ברקאי לצורך העניין וכל אחד שטועה בדיוק כמו שאלבשן טועה) חמורים ביותר ומצדיקים גלות אינטלקטואלית. מי שרוצה להכריז – La Vérité, c'est moi – שיעשה זאת לבד.
תודה רן. אני מודה שאצלי התפיסה שמזהה שמאל עם ליברליזם ברורה מאליה אבל דווקא זה אומר שאולי אתה צודק ממני. צריך לחשוב.
קראתי את המאמר של אלבשן שרן בר-יושפט תוקף והוא ממש אינו אומר את מה שבר-יושפט מייחס לו. עמדתו של אלבשן לגבי השמאל שהתייאש מהדמוקרטיה ומבקש לשלוט בדרכים ובתרמיות אחרות ממש זהה לעמדה של בר-יושפט. כדאי לדייק בקריאה.
נכון.
רק שזו הנחת היסוד בדבריו. אתה יכול לחשוב אחרת אבל גם אני וגם רן בר-יושפט – זיהינו באופן נפרד ובלתי אמצעי (קריאת המאמר), הנחת יסוד זו מאחורי הדברים ולדעת שנינו, להתמודד עם טענה זו, חשוב פי כמה מדברים אחרים במאמר.
בנוסף, איפה בר-יושפט כתב "לשלוט בדרכים ובתרמיות אחרות"? תוכל להביא ציטוט לכך? כמה ציטוטים ולהראות, כיצד אתה מגיע למסקנה זו מהם (גם אם השפה האנושית לא חד חד ערכית ולא בטוח שנסכים שזו המשמעות המדויקת של מה שכתוב)? תוכל לבסס/להבהיר את דבריך?
זה משעשע, כי יובל אלבשן הגיב פה ובפייסבוק שלו, והוא דווקא לא מתכחש שהוא אמר את מה שבר יושפט מייחס לו.
לא רק שהשמאל פשוט לא יודע עובדות, גם כשהוא כן הוא בוחר להתעלם מהן. ולגבי יובל אלבשן – האיש מבין במשפט אך פחות בפילוסופיה פוליטית ולכן אין להיות מופתע ממה שציינת. הוא גם יענו פשרן, אך עוד לא מוכן לעשות את המהלך הנכון והמאוד אמיץ ולצאת באופן ברור כנגד חבריו הפשיסטיים למילייה
מי שרוצה לבדוק את היחס של השמאל לערבים, שיבקר בואוניברסיטת רייכמן ויבקר באוניברסיטת בר אילן. יחי ההבדל הגדול. מי לומד עם האוכלובסיה הערבית ומי לא לומד עם האוכלוסיה הערבית. הערבי/מה היחידים באוניהברסיטת רייכמן, הם המנקים. אולי, אולי, ימצא שם סטודנט ערבי בכיתות. אולי, במקרה.
נשיא העליון בדימוס, השופט משה לנדוי ז"ל בראיון נבואי עם ארי שביט על אהרון ברק:
האם ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה הוא עומד?
"כן. כוח שלטוני. וזה בעיני לא נכון. זה מוליך למבוי סתום. כי בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות. כי כאשר בית המשפט מייצג דעה מסוימת, פרוגרסיווית ככל שתהיה, הוא מקומם חלק ניכר של הציבור שמתחיל לתקוף אותו בצורה גסה. אבל לצערי אני חייב לומר שבית המשפט תורם להיווצרות המצב הזה בכך שהוא נכנס לתחום שאינו תחומו. בכך ש
הוא לוקח על עצמו להכריע בעניינים של אמונות ודעות אשר המקום להכריע בהם הוא הכנסת".
האם בית המשפט איבד את הענווה שלו?
"בוודאי. הוא מגלה התנשאות ויומרנות. אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל בעיני המגמה הזאת איננה נכונה. קודם כל מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון.
מאמר יפה. ניתוח מצוין ומענה נהדר לטענות אלבשן.
אבל חבל שהכותב לוקה בנאיביות.
בפיסק השנייה הכותב מהדיל בין דמוקרטיה לדמוקרטיה ליברלית אך מתעלם קשות מהפגמים בדמוקרטיה ליברלית, ביניהם:
א.כאשר אתה מקבע מגבלות על החרות אתה פותח פתח שניתן להרחיב ולקעקע באמצעותו את החרות לחלוטין. זו לא פרנויה, זה בדיוק מה שעשה בג״ץ באמצעות חוק כבוד האדם וחירותו ומה שמנסה לעשות כיום ארגון הבריאות העולמי.
ב.חוקה אינה מונעת דבר מרוב אקראי כי היא עצמה נקבעת על ידי רוב אקראי ובדרך כלל קשה עד בלתי אפשרי לשנות אותה.
כך לדוגמה, בעשרים הדנים האחרונות רוב ממשלות ישראל היו ימניות ואם עלו ממשלות שמאל הן היו הרוב האקראי אך זה לא משנה את התקדימים המונחים לפני בג״ץ ואת הפרשנות המקובלת (המבוססת על פסקים קודמים) וכך יוצא שעצם הנסיון של המערכת לרבע נורמות הופך לפגיעה בדעת הרוב מתוך טיעון שהוא כביכול רוב אקראי.
הבעיה היא שהכותב מזהה דמוקרטיה עם חרות אבל מצד האמת, החרות היא רק אחת מהרגליים עליהן עומדת הדמוקרטיה. בין האחרות ישנן האמון באזרח הפשוט והחינוך לאחריות ואכמ״ל.
חשוב ללמוד מטעויות העבר ולא לחזור עליהן.
אהבתי לקרוא.
הערה אחת חשובה(בעיניי) – "הסכמה רחבה" זו המצאה של השמאל שהבין שאין ולא יהיה לו רוב כנראה ולכן קנה לעצמו זכות וטו באמתלה נבובה ותחפושת.
חשוב לא לשתף פעולה עם התזה הזו.
החלטות מקבלים ברוב!
מדוייק.
המונח "בהסכמה רחבה" הוא תחפושת שמשמעותה – השמאל מחפש לשלוט גם כשהוא מיעוט. הוא רוצה למסמר את הדברים כמו שהם היום כשהוא שולט בבית המשפט וכו'. זו אומר שלילת זכותו של הרוב הציוני במדינה לשנות דברים ולשלוט.
אסור להתפתות!
מאמר מעניין. יש לי רק בעיה אחת שאשמח שהכותב יתייחס אליה. הכותב התעלם מהפיל שבחדר שאלת השליטה ביהודה ושושומרון. הרבה לפני הרפורמה המאבק היה ונותר שם. מדוע שלא תתייחס לכך ותביא רת הגישה הימנית ויותר מכך תנסה להפריך את האשמה כאילו הפתרון הימני להמשיך את השליטה שם יותר הומני‚ ליברלי ודמוקרטי? ההתעלמות מזה כל כך בוטה וצורמת כי זו נקודת המחלוקת הבסיסית