ארבעה מנגנונים ממשלתיים שמייקרים את המחיה בישראל

הציבור סוציאליסט ולכן הציבור ישלם 

ילד אחד שאל את אביו מהו סוציאליזם. בתגובה נעלם האב וחזר כעבור מספר דקות כשבידיו מטבע של עשרה שקלים. "קח בני. זהו סוציאליזם". "תודה אבא!" ענה הבן, נבוך ומאושר "אתה בטוח שאתה לא צריך את הכסף הזה?". "כלל לא" ענה האב בחיוך, "לקחתי אותו מהארנק שלך". הבן רץ לארנקו כדי לבדוק אם אכן כך הדבר וחזר דומע "אבל אבא, היו שם עשרים שקלים!!". "בהחלט" ענה האב. "נתתי עשרה לך ועשרה לאחיך".

לכאורה, האבסורד בבדיחה זו ברור כשמש לכל קורא, אך בפועל, אנחנו מוצאים עצמנו נותנים את ידינו לאבסורדים ממין זה לעיתים תכופות מדי. ובניגוד לבדיחה המופיעה מעל, הבדיחות האלה הן על חשבוננו.

יוקר המחיה איננו גזירת גורל – אבל לפעמים הוא גזירת קופון

השנה הנוכחית (אשר נפתחה לפני פחות מחודשיים) כוללת, כבר עתה, לא מעט אבסורדים מעין אלו המתוארים לעיל: המדינה החליטה להגביל את התחרות ולמנוע הורדה של מחירי הדבש (כן, כן: למנוע!) ולבטל לחלוטין כל סיכוי לתחרות בענף הביצים עד שנת 2050. צעדים אלו מגיעים לאחר שלפני מעט יותר מחודש הודיע יו"ר ש"ס, אריה דרעי, על חלוקת כרטיסי מזון נטענים בסכום כולל של 300 מיליון שקלים. צעדים אלו התקבלו ללא ביקורת ציבורית מיוחדת, אך הם צריכים להדאיג את כולנו. מוטב שידע הציבור לאן הולכים המיסים שלו, ומוטב, כמו-כן, שידע: ישנן החלטות שלא מתקבלות אשר היו עשויות להוריד את יוקר המחיה, אך, גרוע מכך, ישנן החלטות אשר כן התקבלו ואשר מעלות באופן אקטיבי את מחירם של החיים בארץ. בשורות הבאות נסקור ארבע דוגמאות למחיר הגבוה שהאזרחים (כל אזרח, גם העניים) משלמים כשהמדינה מנסה להוזיל את החיים באופן מלאכותי.

1. כסף בחינם – כשפוליטיקאים קונים קולות עם הכסף שלנו

נתחיל בחלוקת תווים והטבות מקופת המדינה: בניגוד לדעה הרווחת בציבור, הבעיה במיזמים דוגמת כרטיסי המזון איננה באופן החלוקה ה"בלתי שוויוני" של הכרטיסים, אלא במקור המימון של הפרויקט הזה – הכיס שלכם. מרגרט ת'אצ'ר אמרה פעם כי "אין דבר כזה כסף ציבורי, ישנו רק כספם של משלמי המיסים". מופשט ככל שזה נשמע – זו האמת. כל אגורה שהמדינה משקיעה בפרויקט כלשהו מגיעה ישירות מהכיס שלכם. לכן, כשהמדינה מחלקת 300 מיליון שקל ל-300 אלף משפחות היא בעצם גובה 100 שקל מתשע משפחות ונותנת אותם למשפחה עשירית. ובכן, מה רע בכך? ראשית, 900 שקלים בשנה לא ישנו את חייה של אף משפחה, עניה ככל שתהיה. כדי "לעזור" כלכלית למשק בית ממוצע, המדינה תצטרך "לתרום" לו סכומים גבוהים בהרבה (שיגעו מן הכיס שלכם, כמובן). שנית, למדינה יש כלים אחרים כדי להתמודד עם יוקר המחיה, רובם ככולם נוגעים בפתיחת השוק לתחרות ובהסרת חסמים ורגולציות (למשל על יבוא של מוצרים, חומרי גלם וכוח אדם זול). ועדיין, תווי המזון הם "כסף קטן" – המדינה משלמת מכיסכם על דברים יקרים בהרבה: אחת העלויות הסוציאל-פופוליסטיות הגדולות ביותר בשנים האחרונות היא התוכניות הממשלתיות לסבסוד דירות. לפי אומדנים מקלים, מחיר למשתכן, מחיר מופחת ומחיר מטרה עלו למשלמי המיסים 19.5 מיליארד שקל (כ-6500 שקלים למשק בית בממוצע). אומדנים אחרים, מחמירים יותר, מדברים על 50 מיליארד שקל. מה המדינה הייתה יכולה לעשות עם הכסף הזה אחרת? בתור התחלה – לא לקחת אותו מהאזרחים. אם המדינה מגלה שכספי המיסים שהיא גייסה מכסים את כל מה שהיא התכוונה לשלם עליו, היא יכולה פשוט לקחת מאיתנו פחות מס וכך להקל את יוקר המחיה. מעבר לכך, ולא פחות חשוב – כל תוכניות הוזלת הדיור נכשלו בדבר אחד מהותי – הוזלת הדיור. הסיבה העיקרית לכך היא שחלוקה מחדש של כסף בין האזרחים (לקחת מאחד ולתת לאחר) לא משפיעה על מחירי השוק. במקרה הטוב היא רק פותרת את הבעיה באופן חלקי עבור קבוצת אזרחים מצומצמת.

2. ועדי עובדים – איכות פחותה בעלות גבוהה יותר

גורם נוסף אשר משפיע על יוקר המחיה בארץ, למרות שאיננו רגילים לחשוב עליו ככזה, הוא ועדי העובדים. ועדי העובדים בישראל מתחלקים, בדעת הקהל הציבורית, לשני סוגים – יש ועדים "רעים" (למשל, נמל אשדוד) ויש ועדים "טובים" (למשל ארגון המורים או איגוד העובדים הסוציאליים). בפועל, לכל ארגוני העובדים יש מטרה אחת, יחידה וצפויה – לדאוג לזכויות העובדים. האם זה פסול? לא. האם זה מזיק? כן, בהחלט. אין בעיה בכך שעובדים מעוניינים להתאגד כדי להוות כוח גדול יותר בעת מיקוח עם המעסיק על זכויותיהם. זו לחלוטין זכותם. הבעיה בכך היא שכל שיפור בתנאי העובדים של חברה או תאגיד מסוים יתורגמו תמיד לפגיעה באחד משני הדברים הבאים: (1) עלות המוצר או (2) איכות המוצר.

ניקח למשל מפעל כלשהו אשר ועד העובדים שלו מתאגד ומבקש להעלות את שכרם של העובדים. המשמעות הישירה היא עלייה בהוצאות המפעל, וכדי לאפשר למפעל להמשיך להיות רווחי, על הכנסותיו לגדול בהתאם. כלומר – המוצר יתייקר. אילו היה מדובר במפעל קטן ניתן היה לקנות מוצרים של מפעלים מתחרים (מתוך תקווה שבהם לא הייתה עלייה של המחיר) אך לעיתים מדובר במפעל אשר יש לו מונופול על מוצר מסוים (למשל רכבת ישראל) או בוועד עובדים החולש על מגזר מסוים במשק (ההסתדרות, איגוד העובדים הסוציאליים). במקרים כאלו – לא ניתן להתחמק מן העלייה במחיר המוצר, והעלייה בשכר העובדים תגולגל לכיסו של האזרח. במקרים מסוימים ההשפעה על כיסו של האזרח תהיה עקיפה ולא ישירה. למשל, כאשר שכר המורים או השוטרים עולה, האזרח, לכאורה, לא משלם יותר בעד שליחת ילדיו לבית הספר או בעד טיפול בפשיעה, משום שהכסף ממילא מגיע מהקופה הציבורית. ואולם, כאמור, אין דבר כזה כסף ציבורי – כדי להעלות את שכרם של המורים או השוטרים המדינה צריכה לעשות אחד משני דברים – להעלות מיסים או לקצץ בתקציבים אחרים.

מה לגבי דרישות עובדים שאינן קשורות לשכר? כאן נכנסת הפגיעה באיכות המוצר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא התנגדות ארגון המורים לחוזים אישיים ולהענקת סמכויות פיטורים למנהלי בתי-ספר. לדרישות אלה אכן אין השפעה על שכר המורים או על הנתח של משרד החינוך מתוך התקציב הממשלתי. ואולם, שתי הדרישות האלה מתורגמות ליכולת מפוחתת של מנהלים להעסיק מורים מצוינים. התוצאה היא שילדינו מקבלים חינוך פחות איכותי מן החינוך אותו היו מקבלים אילו יכלו המנהלים לבחור (ולתגמל בהתאם) את המורים הטובים ביותר.

בנוסף, החוק בישראל קובע ששליש מעובדי ארגון מסוים יכולים להתארגן כוועד עובדים יציג ולכפות על המעסיק לנהל משא ומתן מול אותו הועד. המשמעות של חוק זה (אשר אין לו אח ורע בעולם) הינה שמיעוט מן העובדים יכול לקבוע חוזי העסקה קיבוציים עבור כלל עובדי הארגון גם אם רוב העובדים מעדיפים להתנהל באמצעות חוזים אישיים (אשר הינם, ככלל, שיטת ההעסקה העדיפה עבור המשק). כאמור, אין דבר פסול בכך שעובדים רוצים להרוויח יותר, פשוט חשוב לזכור שתפקידו של ארגון העובדים הוא לדאוג לעובדים ולא לצרכן, ושהדאגה הזו לעובדים (לגיטימית ככל שתהיה) באה, בהכרח, על חשבוננו.

3. מועצות הייצור ומכון התקנים – חתולי השמירה של השמנת

פרט לוועדי העובדים ה"רגילים" השונים, בישראל פועלות שש מועצות ייצור המתפקדות, הלכה למעשה, כ"וועדי עובדים מועצמים" אשר מפעילים גופי לובי חזקים מאד בכנסת במטרה להגביל תחרות בענפי החקלאות השונים: מועצת הצמחים, המועצה לענף הלול, מועצת החלב, מועצת אגוזי האדמה, המועצה להאבקה ודבש ומועצת גפן היין. לגופים אלו, פרט להיותם התארגנות של כלל העובדים בענף מסוים במשק, ישנם מנופי לחץ, אלקטורליים או מבוססי לובי, על נבחרי הציבור. בנוסף, לחלק מן המועצות האלה יש סמכות חקיקתית (גופים סטטוטוריים) המאפשרת להן למנוע תחרות בעצמן וללא תלות ברשות המחוקקת. במילים אחרות – מטרת הגופים הללו היא לעשות כל מה שהם יכולים כדי לוודא שמחירי כלל המוצרים אשר בתחומי אחריותם נשארים גבוהים. כך קורה שלבקשת מועצות הייצור הוגבלה השנה פריסת כוורות דבורים, הוגבלה כמות הדבש אשר ניתן לייבא ארצה ונאסרה תחרות בענף הביצים. הזוי ככל שזה נשמע, מדינת ישראל מאפשרת את קיומו של ניגוד העניינים אשר במסגרתו המשווקים אשר יפגעו מיצירה של תחרות הם אלו הקובעים את גבולותיה.

חשוב להתייחס גם לטענות המועלות בדבר חשיבות החקלאות לביטחון התזונתי של ישראל: אמנם מדינת ישראל תלויה בייבוא של מוצרי צריכה שונים לרבות תשומות חקלאיות בסיסיות כגון דלק ומספוא, אך אכן יש ערך מסוים בשימור יכולות ייצור מזון מקומיות. ואולם, למדינה ישנם כלים יעילים יותר לתמיכה בחקלאות מאשר חסימת תחרות – כגון הקלות מס עבור חקלאים אשר עיקר תוצרתם משווקת בארץ, סבסוד ומענקים ועידוד מחקר טכנולוגי המוכוון לפיתוח החקלאות. עלותם של צעדים אלו לצרכן פחותה בהרבה מן המחיר שהוא משלם כיום עקב הרגולציה המוגזמת, המכסות והמכסים המושתים על תוצרת חקלאית.

בדומה למועצות הייצור המגבילות תחרות בחקלאות, מכון התקנים הישראלי מהווה חסם תחרותי – אך הפעם בכל ענפי המשק. גם כאן מדובר בחתול שקיבל מינוי חקיקתי לשמירה על השמנת. אמנם מדובר בגוף ממשלתי, בניגוד למועצות הייצור, אך, בדומה להן, גם במקרה של מכון התקנים נראה כי הוא מאפשר לבעלי עניין להשתמש בסמכויות סטטוטוריות למניעה של תחרות בפועל. כיצד? מכון התקנים הישראלי אמון על מתן התקינה לכל מוצר שאנו רוכשים וישנן ראיות רבות לכך שסמכות זו מנוצלת על ידי יצרנים ישראליים על מנת להגביל יבוא מחו"ל אשר עשוי להוביל לתחרות ולהורדת מחירים. רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" היא צעד חשוב בכיוון הנכון, אך מכון התקנים הישראלי ממשיך להוות גורם מגביל ומייקר אשר מונע תחרות ותורם להאמרת מחיר החיים בארץ.

4. רגולציה היא כמו פחמימה – לא בריא להגזים איתה

הדוגמה האחרונה, ואחת המשמעותיות ביותר, היא מוצרים בפיקוח. למרות שמדובר באחת ההתערבויות הבוטות ביותר בשוק, דווקא הפיקוח על מחיריהם של "מוצרי יסוד" קנה לו אחיזה בדעת הקהל הרחבה כצעד הכרחי ומתבקש. האם הרגולציה הזו באמת משרתת את הצרכן? חשוב לפתוח ולומר – רגולציה בפני עצמה איננה דבר רע בהכרח. רגולציה מכתיבה כיצד מותר לנהוג בכביש ומכריחה הורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. ואולם, ישנה תכלית אחת אותה ניתן לומר באופן כמעט גורף שהרגולציה לא יכולה לשרת – הורדת מחירים. ברמה הרעיונית רגולציה נועדה למנוע מצב אשר היה מתרחש באופן טבעי ולאכוף מציאות מלאכותית. ולמה זה לא יכול לעבוד עם מחירים? רגולציה הקובעת מחיר מסוים עבור מוצר מנסה למעשה "לנחש" את המחיר הנמוך ביותר אותו ניתן לגבות עבור אותו מוצר בלי להוביל לפשיטת רגל של היצרן. זהו מנגנון הרבה פחות אפקטיבי מן השוק החופשי אשר מוביל תמיד, בטווח הארוך, למחיר הנמוך ביותר, שכן אם יצרן מסוים מוכר מוצר ברווח עודף גדול, יצרן אחר (אשר ירצה למשוך לקוחות) יעשה כל מה שהוא יוכל כדי למכור את אותו המוצר במחיר נמוך יותר. התוצאה היא תחרות (תחת ההנחה שאין תיאום מחירים בין היצרנים), והתוצאה של תחרות היא תמיד הורדת מחירים.

למעשה, כשהמדינה מגדירה מחיר מקסימום היא בעצם מגדירה גם מחיר מינימום. לייצרן אין סיבה למכור את המוצר בפחות ממחיר הפיקוח (כי זה המחיר שהלקוח מצפה לראות). נניח שחברה א' מייצרת לחם במחיר מפוקח. באה חברה ב' ומחליטה לייבא לחם ממדינה זרה שמחיר הלחם בה זול בהרבה. במצב הנוכחי חברה ב' תעדיף למכור את הלחם במחיר המפוקח (שכן, מבחינת הלקוח, זה המחיר "הזול ביותר האפשרי") ולכן חברה ב' מגדילה את רווחיה בהשוואה לחברה א', אך המחיר של הלחם לא יורד. מה היה קורה אלמלא הפיקוח? אם לא היה פיקוח על המחיר, לחברה ב' היה משתלם למכור את הלחם המיובא במחיר מעט נמוך מזה המוצע על ידי חברה א' (כדי למשוך לקוחות). התוצאה – ירידת מחירים. הורגלנו לחשוב שמחיר מפוקח פועל לטובתנו, אבל הוא פשוט לא. בדומה לוועדי העובדים, מחיר מפוקח נועד להיטיב עם היצרן, לא עם הצרכן.

לפעמים הדבר הטוב ביותר שהמדינה יכולה לעשות הוא לא להפריע

ארבע הדוגמאות שהצגנו ממחישות כיצד התערבות ממשלתית, גם כשכוונותיה טובות, מובילה להאמרת מחירים. אבל, אם לא באמצעות רגולציה – מה יכולה המדינה לעשות על מנת להקל את יוקר המחיה? ובכן, הפתרון הוא לתת לשוק לעשות את שלו. המדינה צריכה לוודא שלא נוצרים כשלי שוק חמורים דוגמת מונופולים, אבל מעבר לזה – מה שפחות התערבות יותר טוב. אם רוצים לעזור לעניים צריך פשוט להגביר את התחרות, או במילים אחרות: למנוע כל סמכות סטטוטורית ממועצות הייצור, להפריט חלק ניכר מסמכויות מכון התקנים ולתקן את חוק השליש כך שידרשו לפחות חמישים אחוז מן העובדים כדי להקים ועד יציג (בדומה למצב בשאר מדינות העולם). נקודות אלה הן, כמובן, רק קצה הקרחון של הדברים שהמדינה יכולה וצריכה לעשות – ישנם לא מעט חסמים רגולטוריים אחרים, למשל בתחום הסמכויות והיתרי הבנייה, אשר ניתן להסיר בדרך להוזלת מחירים. וישנם שירותים נוספים (דוגמת התחבורה הציבורית) אשר המדינה יכולה להוזיל באמצעות עידוד תחרות. בשורה התחתונה, חשוב לזכור כי יוקר המחייה איננו גזירת גורל. תפקידנו, כאזרחים, הוא לדרוש מנציגינו בכנסת ובממשלה להגדיל את התחרות ו"להעניש" אותם אלקטורלית כשהם נותנים יד למהלכים סוציאל-פופוליסטיים על חשבוננו. ביום בו אופי השוק אשר מקודם על-ידי המפלגות השונות יתפוס את מקומו הראוי בשיח לצד תפיסותיהן הביטחוניות של אותן מפלגות, אולי נזכה לראות הבטחות בנות מימוש אשר עשויות להיתרגם להורדה אמיתית של יוקר המחיה.