המחקר שנכתב ברעב ומציל חיים עד היום

גטו ורשה, אשר הוקם ב-12 באוקטובר 1940, ריכז בתחומו כ-450,000 יהודים על שטח של כארבעה קמ"ר, כ-2% משטח העיר ורשה. הנאצים, שהקציבו ליושבי הגטו 184 קלוריות לאדם ליום (ולטענות מסוימות מעט יותר), השתמשו למעשה בהרעבה ובצפיפות ככלי השמדה נוסף. בגטו ורשה לבדו נספו תוך פחות משלוש שנים כמאה אלף איש מתנאים סניטריים ירודים – רעב ומחלות. כ-80% מהמזון בגטו נכנס אליו באופן בלתי חוקי – בהברחות כאלו ואחרות, כולל בידי ילדים קטנים שהתמחו בסחר וגנבת מזון מהצד הפולני והחדרתו לגטו, לעיתים במחיר חייהם.

צורות רבות של התנגדות גילו היהודים כנגד משטר הדיכוי הרצחני הנאצי ולא רק באמצעות לחימה בכלי נשק. היו שבחרו להשאר עם בני משפחתם או צאן מרעיתם על אף שיכלו למלט את נפשם. היו שלימדו ולמדו בסתר. היו שכתבו יומנים או צילמו בחשאי צילומים החושפים את פשעי הנאצים. צורות התנגדות אלו היו נפוצות במקומות רבים בגטאות ובמחנות, אך אחד המקרים יוצאי הדופן של התנגדות, בא לידי ביטוי במרי אינטלקטואלי־מחקרי.

ב-1 בפברואר 1942, רופאים מגטו ורשה בהובלתו של ד"ר ישראל מילייקובסקי, דרמטולוג, בעל השקפה ציונית, ומי שהוביל את מערך הרפואה בגטו, ביצעו את המחקר הנרחב ביותר עד אז בהשפעות הרעב על האדם, מחקר שעד היום נשענים על מסקנותיו בעולם המדע והרפואה.

מתוך גהנום זה, החליט ד"ר מילייקובסקי לרתום את יכולותיהם הגבוהות של רופאיו, כ־800 במספר, ומאלו שעמדו בחזית מערכות הרפואה הפולניות מלפני המלחמה, לטובת מלחמה מדעית ברעב. ההבנה המחרידה שחלחלה בו היא שהיהודים חייבים לדעת להתמודד עם רעב, מפני שהוא מנת חלקם ואין מנוס מכך. לפיכך מחקרו היה בבחינת 'דע את האויב'; אויב הרעב.

במחקר השתתפו כ-300 נבדקים בגילאים שונים שהגיעו לבתי החולים ללא תסמינים של מחלות אחרות מלבד רעב, והריצו עליהם סדרת בדיקות מקיפה. לקבוצת ביקורת הם נעזרו באנשי העולם התחתון בגטו, שנהנו מתזונה סדירה ומלאה כתוצאה מעיסוקם, שאפשר להם חיים בתנאי רווחה.

המחקר הסתיים במפתיע עם פרוץ "האקציה הגדולה" ב-22 ביולי 1942 – שילוחם של כ-300,000 יהודי גטו ורשה ברכבות להשמדה בגז בטרבלינקה. כתב היד עצמו הוטמן בכדי חלב ובחלקו נמסר לפרופסור ויטולד אורלובסקי, מנהל המחלקה למחלות פנימיות באוניברסיטת ורשה. בשנת 1946 פורסם המחקר בהוצאת הג'וינט תחת הכותרת Maladie de Famine ("מחלת הרעב" בצרפתית), ובשנת 1979 תורגם לאנגלית על ידי מיירון ויניק.

אחת המסקנות החשובות ביותר של המחקר היתה גילוי תסמונת ההזנה מחדש. הרופאים היהודים גילו, כי אם מזינים אדם מורעב בשפע ובמהירות, מערכות הגוף שלו אינן עומדות במעמסה לאחר שהתרגלו לשרוד בצמצום, והדבר מוביל בסבירות גבוהה למוות. נתון זה לא היה ידוע עדיין בשחרור המחנות בידי בעלות הברית, ולכן למרבה הטרגדיה יהודים מורעבים רבים מצאו את מותם באכילה מופרזת מיד עם השחרור. מכאן למדו מערכות הרפואה בעולם, שהזנה לאחר הרעבה חייבת להיות מדודה והדרגתית.

מהמחקר ההיסטורי לימינו אנו

כיום, באופן מפתיע וטרגי, מסתבר שד"ר מילייקובסקי צדק. אחרי שחשבנו שימי ההרעבה המכוונת של יהודים חלפו לבלי שוב אנו נוכחים לדעת בתדהמה כי הרעב הוא עודנו אויבו של היהודי. כיום, מחקרם המקיף של רופאי גטו ורשה, הלכה למעשה, מציל את חייהם של חטופינו החוזרים מן השבי במצבי תת־תזונה קשים, מן הסוג שלא ראינו בעמנו מזה 80 שנה. תלמידי הנאצים החרוצים מוכיחים לנו שוב – שמוקדם היה לנו לנוח על זרי הדפנה. "היהודי הנצחי" עדיין חשוף להרעבה מכוונת, רק מעצם היותו יהודי. הסכנה הקיומית לא חלפה ולא נעלמה, היא רק דגרה בגוף אחר, והיא מרחפת מעל ראשינו, כאז כן עתה.