תכנית טראמפ גם מוסרית וגם חוקית

לפני חודש נכנס נשיא חדש לחדר הסגלגל בבית הלבן בוושינגטון. הרבה ישראלים חיכו לשינוי הזה והציפיות מדונלד טראמפ היו גבוהות. במסיבת עיתונאים משותפת עם ראש הממשלה נתניהו הוא הציג תוכנית להגירה מרצון של כמעט שני מיליון עזתים אל מדינות שונות, במיוחד מצרים וירדן. העזתים יעזבו מקום שאינו ראוי למגורים למקומות מפלט בהם יוכלו לשקם את חייהם. מצידה ארה"ב תשקם ותהפוך את הרצועה לריוויירה.

התוכנית, שזכתה לתמיכה רחבה בציבור הישראלי, עוררה גם התנגדות מצד גורמים שונים בארץ ובעולם. המתנגדים טוענים שהיא נוגדת את המוסר והמשפט הבינלאומי. אך האמת היא הפוכה – לא זו בלבד שמתן אפשרות להגירה מרצון, כמו בתוכנית טראמפ, היא מעשה מוסרי, אלא אף גירוש בכפייה ייחשב כמוסרי. כמו כן, ריקון רצועת עזה מתושביו כלל אינו מנוגד לדין הבינלאומי.

המצב המשפטי

אחת הזכויות הבסיסיות ביותר, זכות שלרוב מבדילה בין הדמוקרטיות-הליברליות לבין מדינות דיקטטוריות היא הזכות להגר מן המקום. פגיעה בזכות זו נחשבת לפגיעה בזכויות האדם.

כך לדוגמא, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (שישראל התחייבה אליה בחקיקה ראשית) קובעת: "כל אדם בן חורין לעזוב כל ארץ שהיא, לרבות ארצו הוא" (סעיף 12). כך, במישור המשפט הבינלאומי, תכנית טראמפ להגירה מרצון לא רק שאינה מנוגדת לדין, אלא אף נתמכת על ידו. המשפט הבינלאומי מעגן את זכות היציאה של אדם ממדינתו כזכות יסוד, ומחייב מדינות להעניק מקלט לפליטים מאזורי מלחמה ואסון. הניסיון להחריג דווקא את העזתים מזכות זו חושף את חוסר העקביות בעמדת המתנגדים.

בישראל, זכות היציאה מעוגנת בסעיף 5א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל". אך בעוד שיהודי הרוצה לעזוב יכול, העזתים המבקשים להגר אינם יכולים. דבר המנוגד לחוק יסוד החל גם על השטחים שכובשו או שוחררו במלחמת ששת הימים כמו שראינו בעת ביטול (הלא חוקי בעצמו) של חוק ההסדרה באוגוסט 2017. משמע, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייב אותנו לאפשר לעזתים לצאת מהרצועה.

לעומת יציאה מרצון, גירוש בכפייה של אוכלוסייה משטח כבוש אסור לפי הדין הבינלאומי. מקור הדין בסעיף 49 של אמנת ג'נבה הרביעית אשר מסדירה את דיני הכיבוש. מדובר במשפט מנהגי ולכן המחייב כלל המדינות ללא קשר לחוק הפנימי שלהן.

אך, העמדה המשפטית של ישראל כלפי העולם ברורה: רצועת עזה היא חלק מהשטח שיועד על ידי חבר הלאומים לבית הלאומי היהודי, החלטה שקיבלה תוקף מחדש בסעיף 80 של אמנת האו"ם. הריבונות על הרצועה שייכת למדינת ישראל, שבחרה שלא להחיל אותה בשלב זה. ואם ישראל מחילה את האמנה גם ברצועה, היא עושה זאת לפנים משורת הדין. לכן, ברמה העקרונית, סעיף 49 אינו חל על המקרה העזתי ואין איסור לגרש את האוכלוסייה.

המכשול המשפטי היחיד נמצא בדין הישראלי הפנימי, שם המדינה קיבלה על עצמה בהופעותיה הרבות בפני בג"צ, את החלת האמנה על "השטחים". כלומר לעת עתה רצועת עזה היא שטח כבוש, העזתים "מוגנים" וסעיף 49 לאמנה מונע את גירושם. לשם ההגינות אציין כי פסק דין של בג"צ שיאסור על גירוש העזתים יהיה נכון ברמה המשפטית.

לפתרון סוגיה זו קיימים שני נתיבים אפשריים. הראשון הוא אימוץ דו"ח אדמונד לוי מ-2012, שישנה את עמדת המדינה לעמדה המשפטית הנכונה שישראל כבר נוקטת בה ביחסי חוץ. לשם אימוץ דו"ח לוי, מספיקה הצבעה בישיבת ממשלה. אימוצו לא רק ישנה לחלוטין את המפה המשפטית ביהודה ושומרון לטובת ההתיישבות הוא גם ימנע מבג"צ, במקרה העזתי, להזכיר את סעיף 49. כמובן, בג"צ יוכל תמיד, לפי הרגלו, לפסוק בניגוד לחוק אך העריצות של השופטים אינו הדיון שלנו במאמר זה.

הנתיב השני עובר בחקיקה ראשית שתסדר את הנושא. זאת מכיוון שבמדינת ישראל החוק הפנימי גובר על הדין הבינלאומי. על מנת שחוזה בינלאומי יחול במדינת ישראל, חתימת הרשות המבצעת אינה מספיקה והוא חייב אימוץ בחקיקה ראשית. כפי שהזכיר בעצמו בית המשפט העליון, החוק הפנימי גובר אפילו על דין מנהגי כמו האמנות ג’נבה. זאת אומרת, ללא קשר לעמדת המדינה או לעמדת בג"צ כלפי החלת סעיף 49, משפטית, חוק גירוש יגבר עליו. כמובן, גם פה בג"צ עלול לבטל את החוק, אך זה יהיה כאמור עוד פעולה לא חוקית שלו.

עניין המוסריות

רבים מהמתנגדים מעלים את המחיר המוסרי של יציאת העזתים, מרצון כתוכנית טראמפ או בכוח הזרוע. ובאמת, פעולות אלו יפגעו באנשים שיצטרכו לעזוב את חייהם מאחור ולבנות אותם מחדש. אך, מה שקל לפספס ממגדלי ניו יורק, מסעדות פריז או אפילו לפעמים מהשכונות הטובות של ירושלים ותל אביב, הינו העובדה שלרוב, ובמיוחד במקרים כאלו, השאלה המוסרית אינה בחירה בין טוב לבין רע אלא חישוב של האופציה עם הפגיעה הנמוכה ביותר באותם האנשים.

כך, בעזה, השאלה המוסרית העומדת בפנינו פשוטה – מהי האפשרות שתגרום למינימום סבל ותמנע יותר מלחמות עתידיות. המצב הנוכחי בעזה – בתים הרוסים, תשתיות קורסות, שלטון טרור ומערכת חינוך המקדשת שנאה – אינו מאפשר חיים ראויים לתושביה. הזזת אוכלוסייה אמנם כרוכה במחיר כבד, אך המחיר של המשך המצב הקיים – מלחמות חוזרות ונשנות, אובדן חיי אדם, והמשך הסבל של האוכלוסייה האזרחית – גבוה הרבה יותר. אך גם אם נרחיק לכת מתכניתו של טראמפ, ונדבר על גירוש בכפייה, על פניו מעשה המנוגד עוד יותר למוסר, זהו עדיין מצב עדיף על הישארות העזתים במקומם. חוסר המוסריות שבהוצאה בכוח הזרוע קטן מחוסר המוסריות של מתן אפשרות להמשך לחיות בתנאים הקיימים בעזה. זאת בדיוק הסיבה שלאורך ההיסטוריה הזזת אוכלוסיות שלמות נחשבה כפתרון מאוד מקובל על מנת למנוע סבל ומלחמות עתידיות.

לאחר השבעה באוקטובר הגענו למצב בו מדינת ישראל אינה יכולה להשלים עם קיומה של היישות העזתית. כמו שראינו בחטיפת והרצח המזעזע של בני משפחת ביבס, חמאס היא עזה ועזה היא חמאס. עם סוף מלחמת העולם השנייה בוצע גירוש המוני של גרמנים מרחבי אירופה. היטלר ומפלגתו היו המשטר הגרמני במשך 12 שנה כך שילדיהם היו בקושי דור ראשון לחינוך נאצי. לעומת זאת, קרוב ל-18 שנה שחמאס שולט באופן בלעדי ברצועת עזה. התכנית החינוכית של ילדי עזה היא זו של הרשות הפלסטינית שמחנכת את ילדיה לשנאה ולטרור מעל שלושים שנה. בתי הספר של אונר"א מחנכים לזכות "השיבה" ומחיקת ישראל למעלה משבעים שנה. יותר מ-1500 שנה שהאסלאם מחנך לעליונות אסלאמית ואוסרת על יהודים לחיות שלא כאוכלוסיית א'דימי מבוזה. לכן, יהיה קשה עד בלתי אפשרי למחוק את שנאת ישראל מלב העזתים וגם אחרי נפילת חמאס, העזתים לא ממהרים לשינוי.

יציאת העזתים תפגע בשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. אך שאיפות אלו אינן מאפשרות דו-קיום. השאיפה הלאומית הפלסטינית המרכזית, המשותפת לכל הפלגים, איננה לקבל מדינה ועצמאות אלא לשים קץ לקיום היהודי בארץ ישראל. וברצועת עזה השאיפות הלאומיות שייכות לארגון חמאס הרצחני הזוכה בתמיכה ציבורית רחבה. המשמעות היא שאין חוסר מוסריות בפגיעה בשאיפות הלאומיות הפלסטיניות והדבר המוסרי ביותר הוא דווקא למנוע את מימושן.

מכיוון שאנו נמצאים במצב בו דו קיום עם העזתים כבר לא על השולחן, אזי גם גירוש בכפייה, מה שנקרא ״טרנספר״, הופך לאופציה לגיטימית למרות שזה בניגוד לתוכנית טראמפ. מחירו המוסרי קטן מהמחיר המוסרי של אופציות אחרות. גירוש זה יהיה רק המשך והשלמה בגזרה הדרומית של חילופי האוכלוסין בין יהודים לערבים במלחמת השחרור. במיוחד כשרובם המוחלט של העזתים הם צאצאיהם של פליטי 1948.

בסופו של יום, כמו בכל דבר בחיים, השאלה היחידה היא מחיר האלטרנטיבות. בעזה אף אחד לא יילחם בשלטון חמאס מלבד ישראל. לכן האלטרנטיבות היחידות הן שלטון צבאי של צה"ל על אוכלוסייה עוינת ותומכת חמאס או שלטון צבאי של חמאס עליה. בשני המקרים המחיר לישראל, בחיילים הרוגים, אזרחים נרצחים, מלחמות עתידיות וכמובן המחיר הדמוגרפי, גדול מאוד. ולא רק לישראל. המחיר בסבל האנושי העכשווי והעתידי של העזתים עצמם הנמצאים ברצועה, גדול בהרבה ממחיר יציאתם למקום אחר, אפילו בכוח הזרוע.

יש לציין שאופציית הגירת הערבים אינה רעיון חדש. כבר מתקופת המנדט היה הדבר בנורמה הציונית. ז'בוטינסקי, שהתנגד נחרצות לגירוש האזרחים הערבים הנאמנים למדינה, תמך במתן אפשרות לערבים לעזוב. "אם לא ירצו להישאר, יסרב המחבר לראות טרגדיה או אסון בנכונותם להגר" הוא כותב ב-1940, והביא כדוגמא את הסכמי לוזאן של 1923 שבמסגרתן גורשו מיליון וחצי יוונים מאסיה הקטנה – מהלך שהוכיח עצמו כפתרון יעיל לסכסוך בלתי פתיר. בצד השני של המתרס הפוליטי, ברל כצנלסון הכריז: "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא".

לסיכום, אפילו על פי הדין הבינלאומי שטח ארץ ישראל שייך לעם היהודי ומיועד לו. ועדיין, העם היהודי היושב בציון מוכן לחיות בשלום עם הערבים בארץ ישראל. רוב היהודים מקבלים שערביי ארץ ישראל מחזיקים בזהות לאומית קולקטיבית משותפת ורובם מוכנים לחלוק את ארץ ישראל. לעומת זאת, הערבים אינם מקבלים שהיהודים מחזיקים בזהות לאומית קולקטיבית משותפת ולא מוכנים להתפשר אפילו על גרגיר של הארץ שהם רואים כמולדתם הערבית. שורש המלחמה בארץ ישראל טמון באי הכרת הערבים בלגיטימיות היהודית.

לכן, העניין ברור. צדק ז'בוטינסקי במאמרו "על מוסר קיר הברזל" בשנת 1923: "לגבר העובר ברחוב ברגע זה על יד חלוני, יש הזכות לחיות את חייו, אך ורק אם הוא מודה בזכותי לחיות את חיי. אולם אם הוא רוצה להרוג אותי, הרי איני מודה מכול וכול בזכותו לחיים. וכן הוא כאשר מדובר בעמים". אם הכרחי שאחת האוכלוסיות הנמצאות בו צריכה להגר ממנו, זאת צריכה להיות האוכלוסייה הזרה והתוקפנית, המסרבת לכל פשרה, ולא האוכלוסייה אליה הארץ שייכת.