משה ארבל ממשיך להסתבך בשקרים

אחרי ההשתלחות שלו אתמול בוועידת ב׳שבע׳, השר משה ארבל מש״ס המשיך אמש במתקפה האישית נגדי ונגד אתר מידה, והפעם – לא להאמין – מעל בימת הכנסת. מסתבר שאין תחתית שאי אפשר להגיע אליה בשערורייה הזו. האמת שלא הייתי מתייחס שנית להתנהלות הזו, שמבזה בעיקר את השר עצמו, אבל בדברים שאמר עלו כמה נקודות חשובות לתשומת לב הציבור.

הדיון התחיל בנאום של חה״כ אריאל קלנר מהליכוד, שהזכיר את החשיפה שלי בדבר אזרוח עזתים כדוגמא למקרה שבו ארגוני שמאל במימון מדינתי זר – במקרה הזה ׳גישה׳ ו׳המוקד להגנת הפרט׳ – משפיעים על מדיניות הממשלה. קלנר הגיש הצעת חוק להתמודד עם הסוגיה, ועל כך נסוב רוב נאומו. השר ארבל בתגובה עלה לדוכן והתייחס לדברים.

הנקודה הראשונה בטענות שלו הייתה שלא פניתי אליו באופן אישי לתגובה. קשה להאמין ששר בממשלה טוען טענה כזו ברצינות, אבל לאחר שהוא הקריא סעיף לא רלוונטי מתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, הוא עוד הוסיף ואמר: ״העיתונאי עקיבא ביגמן מאתר מידה, אני לא יודע כמה זה עיתונאי, פרסם את הנתונים שהוצגו כאן מבלי שפנה אלי בכלל לקבלת תגובה״.

ובכן, אם כבר אתיקה, הוא עבר לצטט מהתכתבות פרטית בינינו, במסגרתה, לאחר שהסברתי לו שפניתי בתגובה לדוברות רשות האוכלוסין ולא קיבלתי מענה, והוספתי שאם מטפלים בשערורייה הזו אשמח לדווח על כך, הוא השיב: ״את הנייד שלי איבדת?״

השר יודע אם כך שפניתי לבקש תגובה מהדוברות של הגוף הרלוונטי בסוגיה, אבל הוא עדיין חושב שיש כאן הפרה של ה״אתיקה״, כי לא פניתי אליו אישית (וזה עוד, כדאי לזכור, בזמן שכלל לא הזכרתי אותו בכתבה המקורית). זו הטענה, בחיי.

אני לא יודע באיזה עולם משה ארבל פועל ומה יחסיו עם אנשי תקשורת. אבל בעולם הנורמלי, עיתונאים פונים באופן קבוע לדוברות של משרדים, גופים ממשלתיים ואפילו חברות פרטיות. בשביל זה מעסיקים דוברות בכל מקום. זה המהות של התפקיד. פניתי אינספור פעמים לדובר צה״ל, לדוברות המשטרה, לדוברות הנהלת בתי המשפט ומשרדי ממשלה, ולא שלחתי הודעה פרטית בעניין לשר הממונה או לראשי הרשויות. לא לשר הביטחון ולא לרמטכ״ל, לא למפכ״ל ולא לשר הבט״פ, לא לנשיא העליון ולא לשר המשפטים. ואם במקרה פונים לאדם כזה, התגובה כמעט תמיד זהה: פנה לדובר. בשביל זה הוא קיים.

לשר עצמו או לדובר האישי שלו פונים רק במקרה אחד: כאשר מדובר בסיפור עיתונאי הנוגע אליו באופן אישי, למעשה שהוא עשה, פעולה שהוא פעל בעצמו, משהו שרלוונטי אליו כפרסונה פוליטית, נושאים אישיים. לא פונים לשר כמוסד ממשלתי, כשמדובר בעניין של המשרד, ובמקרה זה של רשות האוכלוסין.

אבל אם משה ארבל רוצה להכניס את עצמו בכוח לאירוע, אז בסדר: מעתה המחדל יהיה קרוי על שמו: משה ארבל, מאזרח העזתים.

כעת נגיע לעיקר. ארבל טוען כי ״הכתבה הזו של מר ביגמן בשקר ועיוות יסודה מההתחלה ועד הסוף״. כך טוען שר הפנים הממונה על שערי הכניסה לישראל. על מה הוא נסמך? הייתם חושבים שהשר יבדוק את הדבר בעצמו, יזמן אליו את גורמי המקצוע, ידרוש נתונים ויבחן את הסוגיה. אבל לא. במקום זה הוא מצטט מתכתובת אישית שלו עם דוברת רשות האוכלוסין, שסירבה לבקשתי לתת תגובה ולספק לציבור מידע הכרחי על הנושא. עולם הפוך: השר פונה לדובר לבקש מידע.

ובכן, ארבל טוען כך: ״אנחנו בכל אופן נתנו לאזרחים ישראלים בלבד שהיו ערב המלחמה ברצועת עזה לאחר אבחון בטחוני לשוב למדינת ישראל. זו חובתנו לאפשר לאזרחי מדינת ישראל, יהודים ושאינם יהודים, חופש תנועה. אנחנו עושים את זה, לא מתנצלים!״.

ארבל טועה ומטעה. ראשית, כפי שהסבירה חה״כ טלי גוטליב, מעבר לנשים וגברים שהיו אזרחי ישראל לפני פרוץ המלחמה והתגוררו בעזה, מדובר בעשרות רבות של ילדים שנולדו וגדלו בעזה במשך כל חייהם (חלקם נערים בוגרים, ואפילו אחד בן 18). הם לא נרשמו כחוק תוך 30 יום מלידתם במרשם האוכלוסין הישראלי, אלא רשומים במרשם האוכלוסין העזתי, של ממשלת החמאס. אותם משה ארבל מאזרח! זו הסוגיה העיקרית, אבל ארבל או לא מבין במה מדובר, או מטעה ביודעין את הציבור. זו האתיקה של השר.

צריך לומר יותר מכך: גם את הבגירים, אותם אנשים שהוא מתאר כ״אזרחי ישראל״ שיש לנו ״חובה״ כלפיהם, אסור היה למשרד הפנים להכניס לישראל. מדובר במקרים רבים באנשים שמתגוררים מבחירה בעזה רוב חייהם. אין למדינת ישראל שום חובה מוסרית כלפיהם, ואפילו להיפך: ראוי היה לשלול את אזרחותם, היות והתאזרחו במדינת אויב. זהו בוודאי לא דבר להתפאר בו ואלו לא אנשים שצריך להתגאות ב״חופש התנועה״ שניתן להם. אבל ארבל, כדרכו, חושב ומדבר משפטית-שמאלנית שוטפת, במקום ציונות ואינטרס לאומי.

יותר מהכל מטריד בסיפור הזה המשך ההכחשה וקשר השתיקה של מוסדות המדינה, בחסות השר ארבל, שהתנדב לתקוף את העיתונאי שחשף את השערורייה האיומה הזו. ארגוני השמאל מדווחים על מאות עזתים שמתאזרחים, התופעה מוכרת גם מפסקי דין והליכים משפטיים – אבל הגופים הרשמיים של המדינה, בניצוחו של ארבל, מסתירים את הנתונים והעובדות.

אם לא די בפארסה עד כה, אחרי כל הצעקות וההתלהמות, משרד הפנים מסר אמש בתגובה לתכנית של איילה חסון שבה התארחתי כי ״השר משה ארבל הנחה את הלשכה המשפטית להכין תיקון לחוק שאינו מאפשר מתן אזרחות אוטומטית לילדים של אזרחיות ישראליות שנולדו במדינות אויב או בעזה״.

כעת מסתבר שהשר בעצם רוצה לשנות את החוק כדי למנוע את התופעה שלטענתו היא ״שקר ועיוות מתחילתה ועד סופה״? יומיים הוא מסתובב ומספר לכולם שהכל שקרים, אז למה צריך לשנות את החוק? ואם השר אכן פעל כך, משמע שהוא מודע לכך שהחשיפה אמתית, ואם כך, מדוע שיקר לכלל הציבור מעל במת הכנסת?

ועוד שאלה חשובה כאן. אם צריך לשנות את החוק – וזו אגב בריחה מאחריות והטעיה נוספת, מפני שאין שום חובה חוקית לאזרח את העזתים הללו – מדוע משה ארבל טען בנאומו בכנסת שהחוק הזה, שעליו הוא ״לא מתנצל!״, ראוי כל כך? מדוע סיים את דבריו במשפט מלא פאתוס שמאלני שקבע שכל אזרח, כולל מעזה, ״יוכל להיכנס למדינת ישראל בכל שעה ללא הבדל דת גזע ולאום. זו חובתנו החוקית זו חובתנו המוסרית״?

בכתבה שפרסמתי אתמול כתבתי ש״משרד הפנים נכנע לארגוני השמאל״ בסוגיית אזרוח העזתים. היום אני מבין שטעיתי: משה ארבל לא נכנע. הוא צועד אתם יד ביד בגאון ובששון.