תחקיר המלחמה פרק 3: המשבר האסטרטגי בחימושים

בסוף נובמבר 2023, בעיצומה של המתקפה על עזה, אחת מהחטיבות התכוננה למהלך התקפי שכלל תנועה מהירה דרך השטח הבנוי הצפוף של הרצועה, בדרך להתקפה על אזור שטרם פעלו בו. בגלל הסכנה שבמתקפה כזו, התכנית המבצעית המקורית כללה הכנה מאסיבית באש באמצעות חיל האוויר, במטרה להשמיד את האיומים במרחב.

״אתה רואה שני צירים שברור להם שאנחנו הולכים להתקדם בשני הצירים האלה ויש אינסוף מארבים שם. אתה ממש רואה את המארב״, אומר לנו גורם במערך הפעלת האש. לדבריו, הדרישות מחיל האוויר היו בהתאם: ״בשלב התכנון הדרישה שלנו הייתה להפצצה של 100 מטרות. אמרו לנו די מהר שאין מספר חימושים כדי לבצע את כל ההפצצות האלו, אז דיללנו ל-60 המטרות החשובות ביותר״. אבל אז התברר שגם לזה לא היו מספיק חימושים. ״כל הזמן אנחנו מעדכנים את התכניות ומקבלים אותה תשובה. בסופו של דבר, אתה מדלל ומדלל, ובסוף הדרישה היא בין 26 ל-30 פצצות״. זה מה שתוכנן כדי לפגוע באופן בהיערכות האויב ברמה בסיסית שבלעדיה לא ניתן להיכנס לשטח.

אבל גם זה לא סוף הסיפור. כשהתקרב הביצוע התברר שאפילו הדרישה הזו לא אפשרית: ״בסוף חיל האוויר הוריד רק 6 פצצות. זה הכל״. התוצאה, אומר אותו גורם, הייתה קשה: ״חטפנו כמויות אש לא נורמליות בהתקלות הזאת בגלל שלא היו מספיק פצצות. והיו לנו המון נפגעים״. רק בשלב זה החלו ביחידות השונות להפנים עד כמה עמוק משבר החימושים של צה״ל, ועד כמה הקושי בניהול התחמושת פוגע בתפקוד של הכוחות. ״לא קיבלנו מספיק פצצות של מטוסי קרב כדי שנוכל להוריד על המארבים שבדרך, וזה נגמר רע מאוד״. מסכם אותו גורם.

אתגר ניהול החימושים הוא אולי הסיפור העיקרי של מלחמת חרבות ברזל. מציאות עגומה שהלוחמים בשטח פגשו מדי יום. מעבר לרמה הטקטית, האתגר הזה הכתיב את קצב המבצעים, הגדירו את התלות שלנו במעצמות זרות, והשפיעו על שיטות הפעולה בשטח.

כמעט כל החלטה אסטרטגית במלחמה הזו קשורה בדרך זו או אחרת לנושא החימושים. העיכובים בפתיחת המהלך הקרקעי באוקטובר; היציאה להפוגה בדצמבר; הסאגה סביב פעולה ברפיח בחודשים פברואר-מאי; ולבסוף האופי והמתאר של הפעולה בלבנון. בכל אחת מהצמתים האסטרטגיות הללו, נושא החימושים היה מרכזי בקבלת ההחלטות. ובכל המקרים, התלות המובהקת באספקה אמריקנית, הגבירה באופן דרמטי את התלות במדיניות הבית הלבן ואת היכולת של ממשל ביידן להכתיב לישראל את מהלכיה הצבאיים.

זהו החלק השלישי בסדרת התחקירים של אתר ׳מידה׳ על המלחמה. החלק הראשון עסק במוכנות צה״ל למלחמה בהיבטים של בניין הכוח, הצטיידות ואימונים; החלק השני של התחקיר עסק בניהול המלחמה עצמה, קביעת יעדים אסטרטגיים ומימושם; וחלק זה ישלים את התמונה ויבחן לעומק את השפעת מחדל ההצטיידות וניהול החימושים על יכולתו המבצעית של צה״ל.

כידוע, מלחמת חרבות ברזל תפסה את מדינת ישראל לא מוכנה. מחסני האמל״ח היו בתפוסה חלקית, כמויות התחמושת לארטילריה, לחיל האוויר ולטנקים הייתה מוגבלת, ולצה״ל לא הייתה יכולת ממשית לנהל מתקפה נרחבת לאורך זמן. גרוע יותר, בשבועות הראשונים אחרי הטבח, צה״ל פתח במתקפת הפצצות מאסיבית, שדיללה באופן משמעותי את מלאי החימושים. ״גם זה חוסר במקצועיות של הצבא״ אומרים קציני מטה ששירתו באותו זמן. ״מה שקרה בימים הראשונים זה שפשוט היו חריגות פסיכיות. פחדו פחד מוות, אז הפציצו בצורה לא הגיונית ולא נכונה וגרמו לבזבוז אדיר בחימושים. זה פגע בנו בהמשך לכל אורך הדרך״.

כך, כבר בתחילת המתקפה הקרקעית נתקלו הכוחות במגבלות. כוחות של אוגדה 252 שנכנסו לעיירות בצפון הרצועה בתחילת נובמבר, כבר נתקלו בבעיות חימושים קשות, שהשפיעו על המבצעים בצורה דרמטית. ״מבחינת החימושים בהתחלה – אישרו לנו מלא מטרות לתקוף מהאוויר״. מספר לנו קצין מטה בחטיבה באוגדה. ״התכנית הייתה להכניס שני גדודים מימין ומשמאל ביום הראשון, ואת הגדוד השלישי ביניהם ביום למחרת״. הכוונה הייתה לתקוף באש מהאוויר את הגזרה שבין הגדודים לפני המתקפה של הגדוד השלישי.

״לפי זה תכננו את כל המטרות שלנו, בהנחה שיש מספיק חימושים שרלוונטיים לטווחי הבטיחות הללו כאשר חלק מהכוחות כבר בפנים״. אלא שברגע האחרון, כשהכוחות כבר מוכנים לתנועה, חיל האוויר הודיע לחטיבה שנגמרו הפצצות הקטנות ונותרו רק פצצות גדולות של טון, שטווח הביטחון שלהן הוא ברדיוס רחב יותר. ״התכנון היה ברדיוס מסוים, שהיה רלוונטי למצב בשטח. אבל ברדיוס של החימוש החדש זה פשוט לא היה רלוונטי כי זה היה פוגע בכוחות, אז חיל האוויר חדל את התקיפה, ובגלל זה לא תקפנו שכונה שלמה שהייתה צריכה להיתקף״.

התוצאה של חדילת ההפצצה הייתה קשה מאוד: ״ישר נכנסנו למארב של נוחב׳ה. פצועים רבים ובלאגן. כל הפלוגה נסוגה לאחור. אם היינו יודעים מראש שיש בעיית חימושים, אז היינו מתכננים את זה בהתאם, ותוקפים שם לפני ההתקפה של הגדודים האחרים. היינו עושים את הריכוך הזה מראש״.

בתחקיר נתקלנו שוב שוב במקרים דומים. ״נכנסו לבתים בלי לירות עליהם! אנשים מתו בהיתקלויות״, מספר קצין מילואים ביחידה שפעלה בצפון הרצועה ״לדוגמא אצלנו הייתה שכונה שלא תקפנו אותה בהתחלה, ומשם ירו צלפים על הכוחות שלנו. היו שני הרוגים אצלנו בחטיבה מאותו צלף, מאזור שהייתי רוצה לתקוף ולא תקפנו״.

המצוקה הייתה רחבה הרבה יותר מאשר חיל אוויר. תוך מספר שבועות המצוקה בלטה גם בחוסרים בפגזי טנקים, שהובילו במקרים רבים לאבידות נוספות. ״היו הרוגים ופצועים שנכנסו לבית ממולכד – אם היו יורים פגז טנק, בנוהל – אז הם לא היו מתים״, אומר לנו סמג״ד באחת מיחידות הטנקים במילואים. ״אצלנו בהתחלה ירינו על כל בית מטנק, אבל החל משלב מסוים נגמרה התחמושת. ניסו לזרוק רימונים, אבל אם אתה רוצה לשמור על החי״רניקים, אתה יורה על כל בית פגז טנק. וזה בוודאות לא קרה בסוף״.

גם בחטיבת שריון נוספת מספרים על מצוקה תוך זמן קצר. ״שבועיים-שלושה אחרי הגיוס, כבר הכוחות היו בלי כל הפגזים״, אומר לנו קצין מטה בחטיבת מילואים. ״בפגז ׳חצב׳ המיועד לשמש נגד אדם, למשל, היה מחסור חמור. ולא רק זה, אלא שגם לא הייתה אספקה של פגזים חדשים״.

במהלך חודש נובמבר 2023 המחסור נעשה בולט מאוד, ובצה״ל נאלצו להגדיר מחדש את ה״קו האדום״ של החימושים בטנקים, כלומר, כמות התחמושת שהם נושאים עמם בתוך הטנק, הקרויה ״בטן״. ״הורידו את המספר של הבטן בטנק״, אומר לנו קצין מטה בחטיבת שריון במילואים ״לא זוכר את המספר המדויק, אם בהתחלה זה היה 40-50 פגזים, אז הורידו ל-28, אבל גם ב-28 לא עמדו, רוב החימוש לא היה״. בלית ברירה השתמשו גם בפגזים מסוג ׳חץ׳ שנועדו לשימוש נגד טנקים, והם פחות רלוונטיים ללוחמה מול חי״ר ולירי על מבנים. ״הוא פחות טוב, זה לא נפיץ. אבל בכל זאת עשה את העבודה לפני כניסה לבית שבדרך כלל יורים פגז לוודא שאין מטענים ואויב״.

לא עבר זמן רב, והתחילו להגביל את השימוש בחימושים שונים בפקודות: ״בשלב מסוים נתנו הנחייה שאסור להשתמש בפגזים נפיצים אלא אם מזהים אדם, אבל כדי נניח להוריד בית שהולכים להיכנס אליו, כבר לא היה אישור״ כך אומר לנו קצין לוחם ביחידת חי״ר שנאלץ לטהר עם חייליו בתים בלי אש מקדימה. ״לצבא פשוט לא היה מספיק״.

ככל שהתקרבה ההפוגה בסוף נובמבר, התגברה מצוקת החימושים בשטח. ״אפילו לפני הפסקת האש – היה בעיה בעניין של החימוש״. אומר לנו מפקד במטה של אחת מחטיבות המילואים שנשאה בנטל מרכזי בקרבות בצפון הרצועה ״לצבא אין מספיק. יכול להיות שזו גם אחת הסיבות שהוציאו אותנו. אולי היה צריך זמן להתארגן על תחמושת״. טענות דומות עולות שוב ושוב בשיחות גם עם גורמים ביחידות אחרות.

המצוקה הייתה כה דרמטית עד שבימים האחרונים לפני ההפוגה לכוחות היו רק הפגזים שהם נשאו בתוכם ב׳בטן׳, ללא אספקה ומילוי מחדש. ״הגיע שלב מסוים שבו אמרו כל מה שיש לנו זה התא בטן״, אומר לנו קצין מטה בחטיבה שלחמה ברצועה. ״ברמה של יומיים לפני ההפוגה פשוט באו ואמרו מה שיש על הטנק זה מה שיש״. קצין בחטיבה אחרת מאשר: ״כן. זה נכון. גם אצלנו, יומיים לפני ההפוגה היינו בלי מילוי מחדש״.

המחסור בפגזי טנקים יצר שורה של ״ניסויים״ במסגרתם הוכנסו לרצועה תותחים מתנייעים על מנת לבצע ירי בכינון ישיר לתוך בתים, בניגוד גמור לתורת ההפעלת הארטילריה. ״זה לא השימוש הנכון לא בכלי ולא בחימוש. פשוט הזוי שהגענו למצב כזה״. הסבירו לנו קציני ארטילריה. יתר על כן, גם לארטילריה יש סוף. ״בהתחלה היינו מקבלים יופי של ארטילריה, ארטילריה נופלת כל הזמן, וככה זה שומר עליך. הם יודעים שהם פחות מסתובבים, ומי שכן נמצא בחוץ הוא ככל הנראה מחבל״, אומר לי לוחם באחת מחטיבות המילואים. ״אבל לקראת ההפוגה נעלם הסיפור של הארטילריה בקוטר 155 מ״מ״.

המסקנה העולה היא שלא רק החמאס היה זקוק להפוגה בסוף נובמבר, אלא למרבה הפלצות גם צה״ל הגיע אל הקצה. ״ההפוגה הייתה בין היתר בגלל זה, פשוט לא יכולנו להמשיך להילחם״, מסכם קצין שהשתתף בקרבות בצפון הרצועה.

חוזרים למשמעת חימושים

צריך לומר גם שהחזרה מההפוגה לא שינתה את המצב באופן יסודי. בצה״ל הבינו שהמלחמה הולכת להיות ארוכה, וקצבו את החימושים בהתאם. ״כבר עם כניסת הגל השני של הלחימה אחרי ההפוגה היו אמירות מאוד ברורות שאנחנו לא נכנסים עם אותן מסות של אש״, אומר לי קצין מטה ביחידת מילואים שפעלה בצפון הרצועה. ״אותנו בחמ״ל זה הפחיד. ידענו שאנחנו נכנסים עם פחות אש וזה בעיקר כאב בגלל שמה שקרה בהפוגה זה שהיינו צריכים לסגת משטחים שכבר כבשנו, ידענו שהם ייתפסו מחדש וידענו שנצטרך לכבוש מחדש – רק שהפעם עם פחות אש לסיוע״.

המבצע בחאן יונס, שהתחיל בדצמבר אחרי ההפוגה, כבר נעשה עם הרבה פחות אש. ״האש המכינה שלנו בשלב הזה כבר לא הייתה באותה עוצמה״, אומר לי קצין מטה בחטיבה סדירה שהובילה את הלחימה בשלב הזה. ״אם תכנס לחאן יונס – המבנים עומדים. אתה כן תראה הרס, כי זו זירת מלחמה. אבל זה לא הפלטות שאתה רואה בגזרה הצפונית. זה בגלל שהיה לנו הרבה פחות הקצאות להפצצה מקדימה״. ואם זה לא מספיק, גם כוחות הטנקים שפעלו תחתיו היו מוגבלים מאוד. ״גם שריון, נכנסים לך ואומרים ׳בבטן שלי יש 30%׳. זה פער מטורף. כל היום זה ההתעסקות שלנו במפקדה, לנסות להבין למי יש תחמושת, כמה ומאיפה אפשר להביא עוד״.

הקצאות הארטילריה הנמוכות הובילו לכך שמשתמשים בירי פגזים שלא על פי תורת הלחימה של צה״ל. אש ארטילרית היא סטטיסטית, ולכן יש צורך בירי מספר פגזים כדי להשיג את התוצאה הרצויה, כאשר ההנחה היא שאחרי כמות מסוימת של ירי המטרה תושמד. אלא שלאחר שלבי הפתיחה של מלחמה, החלו לתת פקודות ירי מתחת למינימום שמוגדר כפק״ל ארטילרי בסיסי. ״אומרים לי תירה שני פגזים. לפעמים אפילו אחד. זה כמעט חסר משמעות לחלוטין״ מספר קצין במערך האש. וככל שהזמן עבר המצב החמיר. ״כבר היו מצבים במהלך האביב שבהם לא היו לי הקצאות בכלל, רק אש לחילוץ במקרה חירום״.

״הארטילריה המהות שלה היא עוצמת אש מאסיבית ושינוי מנטלי של אפקט הקרב. זאת תורת הלחימה שלנו״ אומר לי קצין במערכי האש ששירת חודשים רבים במהלך הלחימה ברצועה ויודע לספק מבט רוחבי, ״וזה לא קיים היום, מה שמייצר קושי גדול. כשאתה מגיע למצב שאתה שלושה, ארבעה ימים לא יורה ארטילריה, אתה רואה את זה בשטח. יש התעוררות של האויב״.

בחטיבת מילואים אחת מספרים לנו שלדבר היה מחיר דמים כבד: ״תפסנו את מסדרון נצרים במהלך הקיץ, ואיבדנו לוחמים מירי צלף״, מספר לנו חובש קרבי ביחידת חי״ר במילואים שטיפל בפצועים באירוע הקשה. לדבריו, ״בסבב הראשון הם לא הצליחו להוציא צליפה כי כל כמה דקות נפל פגז והם פחדו. בפעם הזאת זה היה כבר שונה״. גם ניהול המלחמה נפגע קשה. ״לפעמים לא תקפנו כשהיה צריך ולפעמים ממש נשרפו לנו מטרות, כשהזדמנויות לתקוף חלפו בגלל שלא היו הקצאות חימושים״ אומר לנו קצין באחת החטיבות הסדירות שלחמו ברציפות ברצועה. ״זה ממש פגע ביכולת שלנו לתת סיוע צמוד לכוחות״.

אלתורים במקום תו״ל

המחסור בחימושים הוביל לשורה של אלתורים בשטח, אחד הבולטים שבהם הוא שימוש בנגמ״ש M113 מיושן, מהסוג ששימש את צה״ל במשך עשרות שנים, הממולא בחומר נפץ ונגרר לתוך תא שטח באמצעות דחפור D9 רובוטי המופעל מרחוק. פיצוץ הנגמ״ש העמוס בכ-5 טונות חומר נפץ, מייצר אפקט נרחב על פני שטח גדול, שמהווה מעין תחליף לפצצות חיל אוויר. הפיצוץ נועד להכשיר שטח לכניסה קרקעית, להקריס חלק מהמבנים ובעיקר ליזום מטענים שעלולים להיות פרוסים במרחב.

הטכניקה הזו יצירתית וזולה, אך יש עמה בעיות רבות. ראשית, היקף ההרס שלה הוא שטחי יחסית: היא לא מפילה מבנים אלא חלק מהקירות החיצוניים. יתרה מכך, כדי להחליף פצצה גדולה אחת ממטוס, מפעילים אופרציה מורכבת הגוזלת משאבים פיקודיים ותפעוליים רבים.

״זה לוקח לנו אנרגיות עצומות בשביל לעשות אחד כזה״, אומר לי קצין מטה באחת החטיבות הסדירות. ״אני צריך להקצות לזה D9 כמובן, וטנקים לחיפוי, וצריך לדאוג לנהג, ולבדוק איפה למקם את זה, להביא את חומר הנפץ, להעמיס וכמובן להרחיק את זה מאוד מהכוחות. זו אופרציה שלמה שגוזלת שעות רבות של קציני מטה, הנדסה ולוגיסטיקה, כשהפצצה של חיל אוויר זה אירוע שאפשר לסגור ברבע שעה״.

בפועל, העלות הזולה של חומר הנפץ בטכניקה הזו מתורגמת לעלות יקרה מאוד במשאבים אחרים. מעבר לכך יש לשיטה חסרונות נוספים רבים. במקרים רבים יש כשלים במנגנון הפיצוץ של החומר, ובמקרים כאלה תא שטח נרחב נותר מנוטרל למשך זמן ממושך מאוד. הרגישות של חומר הנפץ מחייבת טווחי בטיחות גדולים מאוד של הכוחות באזור ובמשך זמן הטיפול בכשלים הרדיוס הזה למעשה חסום. ״בזמן הזה אנחנו רואים את המחבלים מסתובבים באזור חופשי, מצלמים את הכל ומעלים לרשתות״, אומרים לי לוחמים בשטח.

באחד המקרים נגמ״ש כזה שלא פוצץ נותר תקוע בשטח באמצע רפיח במשך ימים ארוכים, מנע מעבר כוחות, והעסיק את הלוגיסטיקה והמנהלה של הכוחות ללא הרף. ״אתה בא למפקדה משמרת אחרי משמרת והדבר הזה נשאר תקוע בשטח, כל מיני ניסיונות לפוצץ אותו בדרכים אחרות נכשלו, וכל ההתקפה האוגדתית תקועה במשך ימים שלמים״, מספרים לוחמים ששירתו בשטח.

לאופיו המאולתר של האמצעי הזה יש חסרון בולט נוסף: הזהירות וטווחי הבטיחות שהוא מחייב, מאפשרים למחבלים להתארגן ולפעול.

״הם למדו אותנו״, אומר לי קצין מטה באחת מחטיבות אוגדה 162 שלחמו ברציפות ברצועה מאז פרוץ המלחמה. ״אז פוצצנו נגמ״ש, אנחנו מרגישים שם בטוחים ובסוף היה שם איום ושילמנו על זה מחירים לא מעט פעמים״. בהפצצת חיל אוויר, לעומת זאת, ״מטס מנחית את הפצצות ותוך דקות הכוחות מתחילים תנועה ומגיעים לשטח, זה משהו אחר לגמרי, שהנגמ״ש הזה פשוט לא מסוגל לתת״.

כוחות ההנדסה סבלו ממחסור באמצעים לפיצוץ שטח, מסוג צפע שריון וריצוף. ״כבר בסבב הראשון זה נגמר. היינו צריכים עוד ונגמר״, אומר לנו קצין הנדסה בגזרה. גם החומר נפץ התקני לחבלה, בעיקר פיצוץ מנהרות, החל להצטמצם ונאלצו למצוא פתרונות חלופיים, ״זה חלק מהתפתחות ולמידה של אמצעי החבלה והשימוש הנכון בהם״.

אלתור נוסף התבצע בגזרת רפיח, שם מצאו שיטה מעניינת לחסוך בחומרי נפץ. במקום לפוצץ כל מנהרה שמתגלה בשטח, ומדובר במאות פירים, מזרימים לתוכן בנטונייט, חומר נוזלי מאוד שמתקשח במהירות ואוטם את המנהרה. מרוב שימוש בחומר הזה פרסו במקביל לציר פילדלפי קו צנרת מיוחד שמזרימים דרכו את החומר לכל האורך, וכשמוצאים מנהרה מתחברים לצינור ומזרימים בנטונייט פנימה.

חלק מהתחליפים הללו עושים עבודה טובה, אבל הם גם מסובכים יותר, לא פעם יעילים פחות, ואין להם תו״ל מפותח, כך שהם מייצרים סכנה לכוחות. גם כאן מומחש חוסר המוכנות של צה״ל למערכה מהסוג שמתנהלת בעזה.

תחמושת לא תקינה

במהלך הלחימה, לאחר שהתרוקנו המאגרים הישראליים, החלו להביא ארצה תחמושת מחו״ל. וכאן התגלתה בעיה חמורה במיוחד: פעמים רבות התחמושת הזאת הייתה לא תקינה. למשל, חלק מפגזי הטנקים שהגיעו מארה״ב היו בכשירות חלקית ולא התאימו ללחימה בעזה: ״הגיעו פגזים מהאמריקנים שהם או ישנים וקצת מתפרקים או שנדרכים אחרי טווח של 100 מטר ולפעמים יורים לטווחים קצרים יותר בעזה״, אומר לנו לוחם באחת מחטיבות השריון. ״יש פגזים שירו אותם בידיעה שהם יעברו דרך קירות ויעשו רעש אבל בעצם לא יתפוצצו במקום הנדרש. השתמשנו בכל מה שהיה כי לא הייתה ברירה״. קצין מטה באחת החטיבות הסדירות מעיד על בעיות בתחמושת טנקים שהגיעה מגרמניה: ״חלק מזה היה ממש תחמושת פסולה שאחרי 300 מטר התפוצצה. והיו גם בעיות קשות של מעצורים. 20-25 אחוז מהם היו עושים מעצורים כאלה ואחרים במהלך הירי״ הוא אומר.

בחלק מהתחמושת הארטילרית התגלו בעיות דומות. התותחנים יודעים לספר על מארזי חנ״ה (חומר נפץ הודף) שהגיעו מהודו שהיה להם ריח חריף ובלתי נסבל. אבל זו הבעיה הקטנה: במקרים מסוימים הגיעו לסוללות בשטח חומר נפץ הודף לא תקין שהקשה על טיווח מדויק ופגע בדיוק וביעילות השימוש בהן. ״היו ימים שלמים שהסוללות היו לא מטווחות, מה שאומר שאי אפשר לסמוך על הדיוק שלהן״, מדווח קצין באחד ממערכי האש החטיבתיים. ״המשמעות היא שאפשר לירות רק במרחקים גדולים מאוד מהכוחות כדי לא לפגוע בהם בטעות, וזה אומר למעשה שהארטילריה לא יכלה לבצע את התפקיד העיקרי שלה: לספק אש מסיבית כסיוע צמוד לכוחות״. המחסור הפך נושא לבדיחה: ״במלחמת העולם הראשונה דיברו על המטוסים כארטילריה מעופפת, אז אנחנו אמרנו שהפכנו לחיל אוויר קרקעי, שיכול להפציץ רק רחוק בעומק ולא ליד הכוחות״.

החלק הגרוע ביותר של סאגת החימושים הלא תקינים עוד לפנינו: כשמדובר בפצצות חיל אוויר, חימוש לא תקין הוא בעיה עצומה. חלק מהאנשים ששוחחנו איתם מעריכים שבשלבים מסוימים במלחמה שיעור הנפלים מבין הפצצות הגיע כבר ל-30-40 אחוז. ״רואים את ההפצצה במסכים, הכל טוב ויפה והחימוש מגיע למטרה, אבל אין פיצוץ״.

מה שקורה הוא שהנפלים הללו, בשיעור מאוד גבוה, מגיע לידיים של החמאס. המחבלים אוספים את הנפלים של צה״ל ומשתמשים בהם לייצור מטעני חבלה ואמצעים אחרים. אחד המקרים הקשים בהקשר הזה נוגע לנפילתו של מח״ט 401 אל״מ אחסאן דקסה, שנהרג באוקטובר ממטען שהוטמן בקרקע בג׳באליה. כפי שנודע לנו, המטען המדובר היה פצצת חיל אוויר שלא התפוצצה והוסבה למטען רב עוצמה. באמצעי התקשורת דווח על מספר מקרים דומים.

איך הגענו למצב הזה?

משבר החימושים הוא תוצאה של מחדל ארוך שנים של מערכת הביטחון הישראלית, הנפרש על פני תקופה של כ-25 שנה, ותחילתו בהפרטת תע״ש ומכירתה לאלביט תעשיות, מהלך שהחל בסוף שנות ה-90. משבר החימושים הוא סוגיה רגישה מבחינה בטחונית, ובשל המחדל הנוכחי גם רגיש פוליטית ומערכתית. ולכן בולט חוסר שיתוף פעולה של גורמים במערכת הביטחון בהווה ולשעבר, שלכולם יד במחדל.

המשבר העמוק בתחום החימוש נוצר כבר בשנים שקדמו למלחמת לבנון השניה ב-2006. מבקר המדינה מציין כי מאז שנת 1999 לא עודכנו כהלכה יעדי ההצטיידות בחימושים שונים. בצה״ל הורידו את הרף, כדי שיוכלו להצהיר שהם ״עמדו ביעדים״. הפערים היו של עשרות אחוזים בחימושים שמשמשים את המערכים העיקריים של צה״ל: פגזי טנקים, פגזי ארטילריה, פצצות מרגמה, פצצות מטוסים, וכן הלאה.

כבר בנובמבר 2005 נעשה ברור שהמלאי במצב חמור. בהצגה של אג״ת לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת התברר כי: ״צה״ל אינו עומד ביעד ההיערכות בנוגע לתחמושת… החשובה ללחימה נגד אויב מסוג מסוים, וכן בנוגע לתחמושת רב-תכליתית מתקדמת״. כמו כן צוין כי ״המלאים של חלק מסוגי התחמושת מספיקים לתקיפת חלק מהמטרות שלפיהן חושב תקן התחמושת״. למרות הנתונים הקשים, המצגת הצה״לית הסתיימה בטשטוש האמת: ״מניתוח ראשוני של המצב המסתמן עולה, כי בתחמושות העיקריות – המצב הכללי טוב, למעט פערים בחימושים ספציפיים״.

ביוני 2006, ערב פרוץ מלחמת לבנון השניה, היה ברור כבר לסגן הרמטכ״ל דאז משה קפלינסקי שהמצב חמור מאוד: ״תמונת המצב שהוצגה עומדת בסתירה מלאה לעיקרון המנחה במטה הכללי שהקיים מחויב להיות חזק, מלא, כשיר ומאורגן למשימות״. במלחמה נוצר מהר מאוד מחסור אדיר. הרמטכ״ל דאז, דן חלוץ, אמר בדיון בלשכת שר הביטחון: ״אנחנו על הבנקט, כתוצאה של עיוורון מערכתי לאורך שנים. אנחנו הנחנו שהמלחמות הן מאיתנו והלאה״.

זו תמונת המצב שפקדה את צה״ל במשבר הגדול הקודם. המסקנות היו ברורות. יש צורך במלאי נרחב של כלל סוגי החימושים, ויש צורך בשימור יכולת הייצור כחול לבן של ישראל.

הכל היה ברור, כלל הגורמים במערכת ידעו שיש בעיה, אך איש לא ניסה באמת לפתור אותה. לאורך השנים הוקמו ועדות, נכתבו דו״חות, כונסו ישיבות והתפרסמו סיכומים, אך כפי שכתב המבקר בשנת 2020: ״במשך כ-12 שנים… לא תיקף משרד הביטחון, בשיתוף צה״ל, באופן שיטתי ועיתי את המלצות הוועדה לתקצב ולשמר את קווי הייצור החיוניים כדי לשמור על עצמאות המדינה, ולא קבע את כמויות הייצור המזעריות הנדרשות כדי לשמור את קווי הייצור פעילים״. לבעיה, מציין הדו״ח, השלכות הרסניות ״בעיקר לגבי חוסנן של התעשיות הביטחוניות ולגבי עוצמתו וחופש פעולתו של צה״ל״.

כתוצאה מכך קבע מבקר המדינה כי אפילו בתרחיש הייחוס המצומצם שצה״ל אימץ לעצמו כתשתית לתכנון בתכנית הרב שנתית ׳גדעון׳, שאותה הוביל גדי איייזנקוט, נרשמו חוסרים בולטים במלאי החימושים הנדרש: ״מתמונת המצב ששוקפה בדו״ח זה עולה כי בסוף שנת 2020 צה״ל לא עמד באופן מלא ביעדים מסוימים של חלפים ושל תחמושת שנקבעו בתר״ש גדעון״.

אם כן, מלחמת חרבות ברזל מתאפיינת באותם הכשלים שכבר נתקלנו בהם במלחמת לבנון השנייה. המחדל היה צפוי וידוע לכל בעלי התפקידים הרלוונטיים מאז ועד היום. אבל כאן נכנסת לתמונה צרה צרורה אחרת: הבירוקרטיה של הממסד הביטחוני שלנו.

מאז שהחל בתהליכי הפרטת התעשיות הבטחוניות ובעיקר תע״ש, היה ברור שצריך לדאוג שהיא תשמר את יכולת הייצור העצמאית של תחמושת כבדה לזרועות היבשה והאוויר. לכן נקבע כי משרד הביטחון ירכוש כמויות מינימליות של תחמושת באופן קבוע. אבל הפעולה האלמנטרית הזו, שכבר דובר עליה בראשית שנות ה-2000, לא בוצעה במשך כמעט 20 שנה. בדו״חות המבקר השונים אפשר לקרוא על הרבה פעלתנות ביורוקרטית בנושא, עם הרבה מאוד תשומות (ישיבות, סיכומים, ניירת, כוח אדם), אבל תפוקה אחת לא הגיעה: שמירת היכולות העצמאיות של תעשיות הנשק הישראליות.

כתוצאה מכך כבר החלה הזנחה בפועל בקווי הייצור שגרמו לפגיעה ביכולות. המבקר מסכם: ״בשנים 2010-2008 נגרמו נזקים כבדים לקווי הייצור החיוניים כתוצאה מאי-השקעה מספקת בתחזוקתם, כגון קריסת תשתיות ייצור. חלק מהקווים אף נסגרו״. בשנת 2014, במהלך כהונתו של בני גנץ כרמטכ״ל, מבקר המדינה בדק שוב את הנושא, והוא שוב מסכם את המחדל ההולך וגדל: ״כושר הייצור צומצם; תשתיות ייצור התיישנו; קווי תחמושת… נוונו בגלל היעדר הזמנות; ונדרש זמן רב להתנעה מחדש של הקווים תוך השקעות ניכרות באמצעי ייצור״.

מסתבר כי במערכת הביטחון ויתרו באופן מודע על יכולת ייצור התחמושת הכבדה. התירוץ שנתנו באג״ת להחלטה זו היא ״ההצטיידות המספקת שביצע צה״ל עד לאותו מועד בפגזים מקווים אלו״. אלא שהמבקר מעיר שמדובר פשוט בשקר: ״העמדה שצה״ל הצטייד בפגזים בכמות מספקת אינה עולה בקנה אחד עם האמור בפקודות העבודה של צה״ל לשנים 2014-2013, שבהן פורטו מלאי התחמושת ויעדי ההיערכות של תחמושת שבבקרה מטכ״לית״.

כלומר: במערכת הביטחון החליטו בפועל לצמצם את מלאי הפגזים של צה״ל, בניגוד להגדרות שנקבעו בפקודות צה״ל עצמו. וחמור יותר: ליצור מצג שווא בנושא, בתקווה שאף אחד לא ישים לב. כשנחתם בשנת 2014 הסכם בין משרד הביטחון לתע״ש, לא נכללו בו התחייבויות לרכישת תחמושת כבדה. המבקר מסכם: ״עמדה זו עלולה להביא לפגיעה ביכולת של צה״ל״.

זו לא הייתה קביעה תיאורטית. בקרבות ובמלחמות שנוהלו בשנים אלו צה״ל נתקל שוב ושוב במצוקה חימושית במאמר שפרסם אשתקד בכתב העת ׳מערכות׳ מפקד זרוע היבשה האלוף תמיר ידעי, הוא ציין כיצד החמירה התופעה: ״גם במהלך המבצעים הגדולים בעזה… נדרש צה״ל להשלמה דחופה של פריטי ציוד״. עד כדי כך שסוגיית הסיוע החירום במהלך צוק איתן הפכה לשנויה במחלוקת פוליטית בארה״ב. כתוצאה מכך ״ישראל, שמבקשת להקרין דימוי מעצמתי, נדחקה לפינה״. ולא מדובר רק במבצעים גדולים. לדברי ידעי, גם ״אחרי כל מבצע מוגבל נגד האויבים החלשים יותר של ישראל – חמאס והג׳יהאד האסלאמי (גא״פ) בעזה – נאלצת ישראל לפנות לממשל האמריקאי לקבלת סיוע מיוחד כדי להשלים את מלאי התחמושת שלה״.

בשנת 2020, בזמן כהונתו של הרמטכ״ל אביב כוכבי, מבקר המדינה מפרסם דו״ח נוסף, שבו כבר מתגבשת תמונת המצב המלאה בה מתברר כי עד לסוף שנת 2019, כמעט 20 שנים מאז החל התהליך, ״צה״ל לא מיפה ולא תיעדף אמל״ח שיש לשמר את ייצורם בישראל ולא מסר את עמדתו בעניין למשהב״ט לצורך השלמת מיפוי מוקדי המו״פ וקווי הייצור החיוניים שיש לשומרם כחול לבן״.

אלו דברים בלתי נתפסים שקשה להפריז בחומרתם: במערכת הביטחון שלנו הזניחו באופן מכוון את אחת מסוגיות היסוד הבסיסיות והקריטיות של בניין הכוח של צה״ל, למרות שכל הנתונים והמשמעויות היו גלויות וברורות לכולם. ושלא יספרו סיפורים: כסף לא היה חסר. בתקופה הזו למשל צה״ל רכש וקלט 2 טייסות F35. נכון שחלק מהרכש הזה נעשה מתקציבי הסיוע, אך הדבר מעיד על סדר עדיפויות לקוי ומעוות. צבא היבשה מתחנן לתחמושת, ובצה״ל רוכשים עוד ועוד מטוסים יקרים.

את ההמשך אנחנו מכירים. אלביט, שהשלימה את רכישת תע״ש בשנת 2018, קיבלה מספר חוזים לייצור תחמושת עבור צה״ל, אך ההיקפים וקצב הייצור לא היו מספקים. במקום ייצור עצמי והחזקת מלאי, בצה״ל העדיפו להסתמך על פטנט אחר: מחסני חירום אמריקניים המוצבים בישראל. אבל כשעוברים להסתמך על אחרים, מסתבר שהצרכים שלהם קודמים. בינואר 2023, על רקע התמשכות המלחמה באוקראינה, החליטו האמריקנים להוציא חימוש מישראל ולהעביר אותו לקייב. את האישור לכך נתנו חודשים ספורים קודם לכן שר הביטחון בני גנץ וראש הממשלה יאיר לפיד. במאי 2023 דווח על הוצאת התחמושת, וארה״ב התחייבה לשלוח פגזים באופן מיידי במידה וישראל תיקלע למלחמה.

ישראל הגיבה, כרגיל, לאט מידי ומאוחר מדי. ביולי פורסם על עסקה של משרד הביטחון עם אלביט לרכישת פגזי ארטילריה בסך של רבע מיליארד שקלים, שאספקתה תוכננה במהלך 2024. לפי המידע שפורסם ניתן להעריך כי מדובר בכ-40 אלף פגזים, בקצב ייצור של כ-3,300 פגזים בחודש. אלא שקצב הייצור הזה לא מספיק למלא את החסר. מאז פרוץ המלחמה נחתמו חוזים חדשים והופנו משאבים נוספים להגדלת הייצור כחלק מלקחי המלחמה, אבל ללוחמים של ׳חרבות ברזל׳ זה כבר מאוחר מדי.

התוצאות הקשות של המחדל הבלתי נתפס הזה תוארו כאן בהרחבה. סוגיית החימושים במלחמת חרבות ברזל היא אחד מסוגיות המפתח הקריטיות שהשפיעו על ניהול המלחמה והעמיקו את התלות של ישראל בסיוע אמריקני.

מערכת הביטחון כשלה בנושא הזה באופן שיטתי ועקבי, דבר שהוא מחפיר ובלתי נסלח. איש לא נקי מהמחדל הזה. מדובר בתהליך שהתרחש תחת הרמטכ״לים בוגי יעלון, דן חלוץ, גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי אייזנקוט ואביב כוכבי; תחת השגחתם של שרי הביטחון אהוד ברק, בוגי יעלון, בני גנץ; ובזמן ממשלות שרון, אולמרט, ובעיקר נתניהו. איש לא נקי ואיש לא חף מאחריות.

תגובת דובר צה"ל:

צה”ל פעל בתיאום הדוק עם כלל הגורמים הרלוונטיים להבטחת אספקת חימושים לכוחות בשטח, תוך ניהול שוטף של מעקב, בקרה והתאמות מבצעיות בהתאם לצורכי הלחימה.

תיעדוף החימושים לטובת הכוחות המתמרנים נותר בראש סדר העדיפויות. במהלך הלחימה, נדרש צה”ל להרחיב את פעילותו לגזרות נוספות ולרכז מאמצים התקפיים משמעותיים, ובכל הזירות ניתן מענה מלא לכל צורך מבצעי, תוך ניהול אחראי של המערכה המתמשכת.

מטעמי ביטחון מידע, לא נוכל לפרט אודות ניהול מלאי החימושים והיקפיהם.

ממשרד מבקר המדינה נמסר: "כבר לפני למעלה משנה מבקר המדינה מתניהו אנגלמן הודיע על פתיחת ביקורת נרחבת לבדוק את המחדלים שקדמו ל 7.10 בדרגים המדיני והצבאי ושבוצעו גם לאחר מכן בדרג האזרחי. אחת מהביקורות ממוקדת לנושא המלאים והחימושים בצה"ל והיא בוחנת את הפערים שהיו בחימושים לאורך השנים מתוך כוונה להצביע על פערים בתחום ורעיונות לפתרונות, חלקם מחוץ לקופסא. ביקורת נוספת עוסקת בשימור יכולת ייצור חימושים כחול לבן. לצערנו בעקבות החלטת בג"ץ, לאחר שהרמטכ"ל והיועצת המשפטית לממשלה דרשו זאת, נמנע ממבקר המדינה לבצע את עבודתו ולהיכנס לביקורת בנושאי הליבה הביטחוניים. אנחנו מצפים שהצו של בגץ יוסר בקרוב ונוכל לבדוק גם את הסוגיה החשובה הזאת".