במשפחת שוקן מתווכחים על עתידו של עיתון ליברלי שכבר אינו קיים

ויכוח פרץ לאחרונה בין שתי אסכולות במשפחת שוקן על עתידו של עיתון 'הארץ'. הוויכוח היה על הפלורליזם הרעיוני הרצוי לעיתון ליברלי. הוא התחיל במאמר מנומס של דוד שוקן, בנו של הלל שוקן, אח של עמוס. כותרת המאמר היתה: "עיתון לאנשים חושבים? טקסט כשל סבי גרשום לא היה מתפרסם ב'הארץ' של היום". דוד הוא לא רק בן משפחה אלא גם משקיף בדירקטוריון של העיתון. הוא שאל בנימוס רב האם שכרו של העיתון לא יוצא בהפסדו אם הוא סוגר את דפיו לעמדות החורגות משורת המקהלה.

אבל אם דוד שוקן קיווה לעורר דיון, הרי שתקוותו נכזבה במהרה, עובדה שכשלעצמה מחזקת את טענותיו: העיתון בגלגולו הנוכחי אינו מותיר מקום למחלוקת. התשובה מצד אסכולת עמוס שוקן הגיעה חיש קל מפרי מקלדתו של העורך אלוף בן. התשובה של בן היתה נחרצת, והוא פתח אותה במטפורה שבשלב זה כבר נשחקה עד דק. "על שולחני במערכת 'הארץ' מונח קרנף קטן מפלסטיק", כתב בן. "הצבתי אותו שם אחרי הבחירות האחרונות, תזכורת שאסור לעיתון לוותר על ערכים ועקרונות רק כדי לשעוט עם העדר. ידעתי מהרגע הראשון שבימי שלטונה של ממשלת הזוועות נעמוד מול לחצים ופיתויים לזנוח את עמידתו רבת השנים של העיתון על משמר זכויות האדם והאזרח, לסתום את הפה ולהצטרף לאיזה מרכז מדומיין וחמים. ברגעים כאלה, חשבתי, צריך יהיה להתבונן בקרנף כבתמרור אזהרה".

ויכוח שלא הוליד דיון

אבל העימות הנוקב לכאורה בין שתי אסכולות למעשה מסתיר יותר ממה שהוא מגלה. הוא סובב סביב רוח הרפאים של עיתון תיאורטי שכבר לא קיים. בינתיים, גופו הממשי של העיתון שכן קיים מוטל על שולחן ניתוחים אחר, מונשם בכספם של בעלי הון. שני הצדדים מתעלמים מהעיקר. השאלה כיצד ראוי שינהג עיתון ליברלי אינה רלוונטית. אמנם לכאורה 'הארץ' סותר את עצמו, משום שעיתון ליברלי הסגור לכל דעה מלבד לזו הליברלית הצרה של עצמו, אינו באמת ליברלי. אבל בפועל אין כאן סתירה אמיתית. 'הארץ' הוא עקבי, משום שמזמן אינו ליברלי. מה שאומר עליו אלוף בן אינו אלא מעשה הטעיה מבוסס-נוסטלגיה. הוא מתעלם מכך ש'הארץ' הלך בעקבות רוב השמאל הקיצוני במערב. כמוהו, החל לראות בדמוקרטיה הליברלית ובפלורליזם שלה חלק מן הבעיה, לא חלק מהפתרון. קל לראות זאת אם מגרדים את פני השטח של הסיסמאות שבן עדיין מבקש להסתתר מאחוריהן. האוריינטציה המוסרית של הארץ מבוססת לא על ליברליזם אלא על משהו פשוט בהרבה: האמונה שהצד הצודק בסכסוך הוא הערבים. זה מאד פשוט. ואמונה זו היא שהובילה את העיתון להתרחק מן הליברליזם, ולבסוף גם להתייצב נגדו.

בוחן מציאות: זכויות אדם סלקטיביות

לא צריך הסבר תיאורטי לכל זה. די להציץ בדוגמאות. קחו למשל את הטענה הזו של אלוף בן: "העיתון רואה בטרנספר עוול מוסרי ופשע מלחמה". ולכן, הוא מסביר, לא יהיו בו דיונים על "טרנספר בעד ונגד". אבל זה פשוט לא נכון. לעיתון אין שום עמדה עקרונית נגד טרנספר. הוא נגד טרנספר של ערבים, אבל הוא בהחלט בעד טרנספר של יהודים. הוא תמך (ולדאבוני גם אני תמכתי) בטרנספר של יהודים מעזה, ואם הוא יימנע מלקיים דיון על "טרנספר בעד ונגד" לגבי יהודים ביו"ש זה יהיה בגלל שברור שהוא בעד.

את "עמידתו רבת השנים של העיתון על משמר זכויות האדם והאזרח", כותב בן, 'הארץ' מסרב לזנוח. אבל הרי הוא זנח אותה מזמן. כמו הרבה גופים אחרים המתהדרים בצירוף הנאה "זכויות אדם" 'הארץ' תומך בזכויות של אנשים מסוימים, אבל לא של אחרים, כלומר אינו מאמין ב"זכויות אדם" שהן ערך אוניברסאלי שכל מהותו הוא תחולתו השווה כלפי כל אדם. עצירים מנהליים המוחזקים למשך חודשים בלא משפט מעניינים את 'הארץ' כשלג דאשתקד – אם הם מתנחלים. אבל עצור מהפגנה נגד הרפורמה הוא סיבה להקים קול צעקה גם אם רק עוכב בתחנת משטרה לכמה שעות. זכות ההפגנה של השמאל היא מקודשת במסגרת חופש הדעה והמחאה, אבל הדיכוי ביד קשה של ההפגנות נגד ההתנתקות לא באמת עניין את 'הארץ' (נגד פורעי הסדר מבין מפגיני קפלן הוגשו 4 כתבי אישום ואילו נגד המפגינים נגד ההתנתקות הוגשו כ-700). בישראל נהוגה גם מדיניות מעצרים סובייטית, והפרקליטות רומסת זכויות חשודים ברגל גסה על בסיס קבוע. נוסף על אלה, מערכת המשפט המפלצתית שלנו מפיקה שיעור הרשעות של דיקטטורה דרום אמריקאית. עיתונות ליברלית היתה צריכה שסוגיות אלה יהיו בראש מעייניה. אבל כל זה מעורר פיהוק אחד גדול ברחוב שוקן.

האמת היא שזכויות אדם מעניינות את 'הארץ' בעיקר כשמדובר בזכויות של ערבים וכאשר את הפגיעה בהן ניתן למנף כנגד ישראל והציונות. לכן 'הארץ' הוא חסיד גדול של 'בצלם' אבל מאותה סיבה שהוא חסיד לא פחות גדול הרשות הפלסטינית, שגם היא כידוע ארגון זכויות אדם מפורסם. הוא אוהד את שתיהן מפני שגם זה וגם זו פועלות לקידום הצד הערבי בסכסוך. וזה מה שמעניין את 'הארץ' באמת. וזו אולי הסיבה שהעיתון מזדעק לגבי זכויות אדם תחת השלטון הצבאי הישראלי ביו"ש, אבל נאלם דום כשמצב זכויות האדם מתדרדר לרמות מזעזעות בכל מקום שישראל עוזבת אותו. וזה לא שאת ההתדרדרות הזאת אי-אפשר היה לחזות. איך אמר רבין? שם זה יהיה "בלי בג"צ ובלי בצלם".

'הארץ' גם רגיש מאד, כמובן, לזכויות מסתננים. אבל בה בשעה הוא אדיש לחלוטין למצוקתם של עניי דרום תל-אביב, ובהקשרים מסוימים ממש עוין כלפיהם. הסיבה ברורה. את המסתננים אפשר למנף נגד חוק השבות, ואילו תושבי דרום תל-אביב רק מפריעים לקדם את המטרה הזאת.

האם יש ל'הארץ' לפחות איזו עמדה עקרונית בנושא כל כך קונצנזואלי כמו ההתנגדות לגזענות? ממש לא. גזענות של יהודים מקוממת אותו, כמובן, אבל כשמדובר בגזענות הערבית נגד יהודים הוא מלבין אותה ומתרץ אותה.

האפקט הבינלאומי: 'הארץ' כמקור לאנטישמיות

למעשה 'הארץ' עושה יותר מזה. הוא אחד המחוללים האפקטיביים ביותר של גזענות אנטישמית ברחבי העולם, ואולי האפקטיבי ביותר מכולם. הסיקור שלו את הסכסוך משועבד לחלוטין לנרטיב המתאר את המדינה היהודית כ"מדינת רשע" – הביטוי לקוח מכותרת מאמר של גדעון לוי באנגלית. וזה כמובן לא מקרה שלוי הוא ה-כוכב הבינלאומי של העיתון, והעיתון מטפח ומבליט אותו. לוי הוא יצרן סידרתי של עלילות דם נגד חיילי צה"ל והמתנחלים. וזו סיבת טיפוחו, שהרי ברמה העיתונאית לוי הוא דבר שעיתון צריך להתבייש בו: שרלטן המסקר את ערביי יהודה ושומרון במשך כארבעה עשורים מבלי לדעת ערבית וכבר נתפס בשקרים ובסילופים. כל זה כמובן לא פגע במעמדו במערכת. ולוי לא לבד, כמובן. העיתון מלא בכותבים שהפצת דיבתנו רעה היא שליחותם המקצועית. סוקר הספרים הקבוע לשעבר של 'הארץ' למשל, המשורר יצחק לאור, הוא מחברו של שיר על הכנת מצות מדם ילדים פלסטינים. אלה דברים שבשגרה. 'הארץ' מפיץ עלילות דם שקריות על חיילי צה"ל המחופשים לתחקירים על בסיס קבוע (וגם אינו מתנצל אחרי ששקריו נחשפים). הוא מפרסם ממצאים אנונימיים של ארגון שכל שיטת האיסוף שלו נועדה לחפות על שקרים – "שוברים שתיקה" שגם הם נתפסו בשקריהם זה מכבר – והוא גם מעסיק את בת זוגו של מנכ"ל ארגון התעמולה הנכלולי הזה כסגנית עורך העיתון. רוב הציבור, כך נדמה לי, לא מודע עד כמה היכה שורש ונהפך לנורמה בעיתון הסגנון האנטישמי המשתלח והבוטה ביותר, כתיבה שהיית מצפה למצוא בגרועים שבטבלואידים הגזעניים (מיד אגע בדוגמאות לכך).

אבל אין צורך לסמוך על דעתי. יש לדבר גם מבחן אובייקטיבי, חיצוני. אין זה מקרה שהעיתון הוא חביבם של הנאצים בכל העולם. הביטאון הנאצי The Daily Stormer (ששמו הוא הצדעה לשבועון הנודע לשמצה של הנאצי הגרמני יוליוס שטרייכר, 'דר שטירמר') התהדר בכ-200 אזכורים של מאמרים מ'הארץ' כדי להוכיח את טענותיו על רשעותם המהותית של היהודים (כך לפי ספירה של אתר ביקורת התקשורת Presspectiva מ-2017) ואילו האתר של הנאצי של דיוויד דיוק הגדיל לעשות עם יותר מ-600 אזכורים (לפי אותו מקור). זו הסיבה שהעיתונאי הליברלי ג'פרי גולדברג הודיע בטוויטר שהוא מפסיק את המינוי שלו ל'הארץ': יותר מדי ניאו-נאצים שולחים לו לינקים לעיתון, אמר.

עזיבת ערכי הדמוקרטיה

האם 'הארץ' דמוקרטי? גם כאן התשובה ברורה: לא. פרשנו המשפטי הראשי של 'הארץ', פרופ' מרדכי קרמניצר, הוא אידיאולוג אנטי-דמוקרטי קיצוני הסבור ש"שום רוב" אינו רשאי לקבוע את ערכיה של מדינת ישראל, והוא וכל מקהלת בעלי הדעות סביבו תמכו ועודם תומכים בכוח בלתי מוגבל לרשות השופטת שלפי דעתם רשאית להכפיף למרותה את הרשויות הנבחרות בכל עניין שהוא, סידור שאין בשום דמוקרטיה מערבית, מפני שהוא ההפך מדמוקרטיה. מדובר בעקירת הריבונות מידי האזרחים והעברתה לגוף שאינו נבחר. מי שמנסה להסב את תשומת ליבם של הקוראים למהות האנטי-דמוקרטית של עמדה זו סוגרים לו את הטור – כמו שבמקרה ידוע לי מניסיון אישי.

אין זה אלא הבל, אם כן, להמשיך לקרוא לעיתון כזה "ליברלי". נכון שהוא מנפנף בדגלים ליברליים שוב ושוב, אבל אלה הם בעיניו מכשיר לשימוש אופורטוניסטי, לא עקרונות מוסריים. 'הארץ' הוא מה שנהוג לכנות היום בשם (הלא מוצלח) "פרוגרסיבי" והעיקרון המארגן של כתיבתו, כעיתון ישראלי, הוא יישום התפיסה הפרוגרסיבית לזירה המקומית. 'הארץ' הוא, במילים אחרות, ביטאון של העמדה הפרוגרסיבית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי, וככזה הוא רואה בישראל את הצד האשם ובפלסטינים קורבנות. אנחנו הקולוניאליסטים, הכובשים והמנצלים, ואילו הם הילידים שאנחנו נישלנו. 'הארץ' הוא פשוט דובר מובהק של ההשקפה ה"פוסט-קולוניאלית" שמתוכה צמחה "הפוליטיקה של הזהות" וזו מסווגת כל קונפליקט בעולם לפי השאלה מי הצד החזק (הנחשב מתוקף כך כרע) ומי הצד החלש (הנחשב מתוקף כך כטוב). הוא משתמש בעולם המושגים הליברלי והדמוקרטי בדרך כלל כשהדבר מקדם את הבנת הסכסוך לאור הסיווג הזה בין רעים לטובים.

למעשה החל משנות התשעים של המאה העשרים 'הארץ' קידם באגרסיביות ובעקביות את האסכלה האקדמית הרואה בציונות מפעל קולוניאלי בלתי-לגיטימי: עבודותיהם של מי שנקראו "ההיסטוריונים החדשים" ו"הסוציולוגים הביקורתיים" נסקרו בהרחבה. יתרה מזאת, הם עצמם גם הפכו לסוקרים. הם סקרו זה את ספריו של זה כמו גם את ספריהם של בני הפלוגתא שלהם. מי שקרא את העיתון ברצינות היה צריך להבין כבר בשלב זה מה מטרתו האידיאולוגית: החלפת המדינה היהודית במה שנקרא "מדינת כל אזרחיה". מאז שעמוס שוקן רכש שליטה בעיתון הוא הפך אותו בהדרגה לכלי מאבק כנגד המפעל הציוני.

הפרויקט האנטי-ציוני נחשף – ואז נגנז

לא אני אומר זאת. העיתון עצמו הכריז על כך. אחרי שנים שהוא עושה זאת בעורמה ובשעת הצורך, גם מסתתר מאחורי הכחשות מן השפה ולחוץ, החליטו ברחוב שוקן שבשלה השעה. ב-21.9.2023 השיק העורך אלוף בן "פרויקט מיוחד" וחתם עליו בעצמו, מה שמיצב אותו כעמדה של העיתון. כותרת ה"פרויקט" באתר העיתון היתה "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית". הצהרה אנטי-ציונית לא יכולה להיות ברורה מזה.

ולמה באה הצהרה ברורה כזאת רק לאחרונה, אחרי שנים רבות ש'הארץ' עומל על דה-לגיטימציה של הציונות שאותה הוא מסתיר בכסות של "ביקורת בונה"? התשובה, כך נדמה לי, תתבהר למי שיתעכב רגע על התאריך. זה היה אחרי שנעשה ברור שהרפורמה המשפטית של יריב לוין, שביקשה להחזיר את הריבונות לידי הרוב, קרסה וכוחו של בית המשפט העליון כרשות-על התקבע ואף התעצם. עיקור כוחו של הרוב הוא תנאי הכרחי למימוש פוליטי של "הפרויקט". שכן כדי לבטל את אופייה הלאומי של מדינת ישראל בניגוד לרצון הרוב צריך, מניה וביה, כוח שיוכל לגבור על הרוב. והנה הנה, נדמה היה שכוח כזה הוא עכשיו בהישג יד, וצריך רק לחזק את ליבם של האוחזים בו, לבל יהססו לעקור את הרוע היהודי מתוך המדינה הכבר-לא-דמוקרטית. זו לא תופעה ייחודית לישראל, אם כי המקרה הישראלי הוא במיוחד קיצוני. זו הדרך שהשמאל העולמי, הפוסט-לאומי, הולך בה גם במקומות אחרים: איבתו ללאומיות דורשת לנטרל את כוחו הדמוקרטי של הרוב שברוב מדינות המערב עדיין דבק בזהותו הלאומית.

אבל שבועיים וקצת אחרי השקת "הפרויקט המיוחד" הגיע טבח 7 באוקטובר והפרויקט חזר למגירה. ההתפרצות האנטישמית המחרידה של היום הנורא ההוא הזכירה ליותר מידי אנשים למה דרושה מדינה יהודית. התזמון של הווידוי, שנראה רק שבועיים קודם מוצלח וממולח, פתאום נראה מוצלח פחות.

ישראל עברה טלטלה איומה, וזו לא פסחה על 'הארץ', אם כי שם היו לה השלכות אחרות. הבעיה היתה לא רק ההשקה של ה"פרויקט", אלא גם המכה הקטלנית שחטפו שאריות אשליית השלום, "פתרון שתי המדינות" ועמם גם חלום "מדינת כל אזרחיה". 'הארץ' נקלע למשבר ומאז הוא נמצא בסחרור, ונאחז בשנאת הימין, כטובע הנאחז בקש, בתור נושא כתיבה כמעט בלעדי. הוא הפך לטבלואיד מלבה רגשות, שעיקר עיסוקו שיסוי, הסתה, ודה-לגיטימציה של חלק גדול בציבור. הממדים והעוצמה של הרעל בעיתון לא דומים לשום פרסום אחר בישראל. ומאחר שדה-לגיטימציה של חצי מהציבור היא המטרה, ברור גם למה קריאתו של דוד שוקן אינה רלוונטית: אתה לא יכול לתת במה למי שאתה עושה לו, בה בעת, דמוניזציה.

אחרי 7 באוקטובר: מלכוד אידיאולוגי

הדמוניזציה של הימין כולו הפכה ב'הארץ' לסוג של הכרח. כי אם לרגע יפסיק העיתון להבעיר את מדורת השנאה לימין, עלול הקורא חלילה להגיע למסקנה שהסכסוך נמשך לא בגלל הימין הישראלי, אלא בגלל רצחנותם של שכנינו. ואכן גילויי הרצחנות הנוראים של 7 באוקטובר הפכו את מלאכתו של 'הארץ' לקשה מתמיד. זה לא קל עכשיו לספר לישראלים שזה עתה חוו זוועות שהדעת מתקשה לתפוס, שהם, הישראלים, הצד הרע בסכסוך, ואילו מחוללי הזוועות והעם השכן שתומך בהם בהתלהבות, הם בעצם הצד הטוב. הנרטיב שנועד לשמר את תקוות השלום – הכחשת הסרבנות הפלסטינית על ידי העברת האחריות לקריסת תהליך השלום אל הימין הישראלי – איים להתפוגג לגמרי, ולכן צריך היה להעלות את הווליום הצעקני של האשמת הימין. עכשיו הימין הישראלי הוא שאשם גם בטבח. ואת הפרדיגמה הזאת אפשר לנסות למכור לציבור או באמצעות סיסמאות ("ממשלת ההפקרה", "אתה הראש אתה אשם") או באמצעות טיעונים (הכל בגלל הכיבוש).

למעשה בתוך הכלא המושגי שלתוכו נדחק העיתון, ובאין יכולת לשקם את המצפן המוסרי שאבד לו במבוכי הפוליטיקה של הזהות, בעצם לא היתה לו שום אופציה אחרת, חוץ מלהמשיך להגן על הפלסטינים על ידי הבערת השנאה לימין.

הסד המושגי-אידאולוגי הפוסט-קולוניאלי מציע דרך אחת – אחת בלבד – להמשיג את כל זה: הטענה שכל זוועה שמחוללים הפלסטינים היא בעצם אשמתנו. שכן לפי השקפה זו הילידים הם לעולם הקורבנות התמימים, ולא חשוב איזה רוע סדיסטי הם יגלו. פעולתם לא צריכה להיחשב בחירה מודעת, אלא רק מעין תגובה אוטומטית, כמו קפיץ שנדרך תחת כובד הדיכוי, ולפתע השתחרר בתגובת רפלקס עיוורת, כאילו מעצמו. לילידים המדוכאים, כך אומרים לנו, אין agency – יכולת בחירה ורצון עצמי. ומאחר שאין להם כביכול כל אפשרות בחירה, כל מעשיהם הם בסופו של דבר אחריותנו. ואם חשבתם שלהצדיק את צהלת האונסים של אישה יהודייה למוות כאשמת הנאנסת זה גשר אחד רחוק מדי, כדאי שתחשבו שוב.

הריקבון המוסרי בפעולה

איך נראה הריקבון המוסרי הזה בפועל? הנה כך. יומיים אחרי הטבח פרסם 'הארץ' מאמר רוטט מהתרגשות, פרי מקלדתה של עמירה הס, שהתפעמה מכישוריהם של "החמושים" של החמאס. חמאס רמס את אשליית הנורמליות "בפעולת פתע שהנחית", התפייטה הס, "וחשף את התושייה הצבאית שלו ואת יכולתו לתכנן, לשמור בסוד את תוכניותיו ולנקוט פעולות הסחה. פעיליו הראו יצירתיות כשפרצו בשיטות שונות את חומות הכלא הגדול בעולם, שישראל דוחסת בו כשני מיליון נפש. חמושיו יצאו למסע בנכונות להקריב את חייהם ובידיעה שרבים סיכוייהם להיהרג". אמנם נכון, היו ככל הנראה כמה הפרזות פה ושם: "כמה מהם רצחו אזרחים ישראלים במה שנראה כאורגיית נקם, שמפקדיהם לא השכילו למנוע", כתבה הס, משל היו כאן כמה תקלות קטנות שיש להצר עליהן, בארגון שבדרך כלל הנוהג להקפיד על טוהר הנשק. אבל האחריות, לפי הס, לא מונחת שם. להס ברור איזה צד אשם ולמה זה מגיע לו: "ביממה אחת עברו אזרחים ישראלים את מה שחוו וחווים פלסטינים במשך שנים", כתבה, כאילו יש סימטריה בין יחסה של ישראל אל העזתים לבין הברבריות שהתפרצה ב 7 באוקטובר בדמות סדיזם מיני מוכה טירוף וארגיה של התפלשות בדם יהודים. שיר ההלל הזה לחמאס פורסם ב-9 (!) באוקטובר, 2023.

הכוהנת הגדולה של חוקי ההטרדה המינית בישראל, המשפטנית הפמיניסטית אורית קמיר, גם היא ידעה היכן שוכנת האחריות. מעשי הזוועה המיניים שביצע החמאס הם, כך הסבירה, מזעזעים ובגדר פשעים נגד האנושות. אבל לדעתה נתקשה להוכיח זאת שכן "ראיות פורנזיות" למעשים מיניים "ככל הנראה אין". צילומים יש, ועצם הפצתם – גם בידי ישראלים – היא עצמה פשע מין נורא "גם אם לעולם לא נדע מה בדיוק קדם לצילומם". לך תדע, אולי קמיר חושבת שיהיה קושי להבדיל כאן בין כתמי דם לכתמי קפה. מה שברור לקמיר הוא ש"הפטריארכיה" היא האשמה. לא למשל האידיאולוגים של האחים המוסלמים. שכן הפטריארכיה – המושלת ביד רמה משני צידי הגבול – היא שמביאה לכך ש"האקט המיני מובנה ככיבוש". אם כך הכל ברור, האין זאת? אנחנו כבשנו אותם, ועכשיו הם אונסים כדי להשיב לנו ב"כיבוש" תחת כיבוש. להזכירכם, קמיר שמסייגת עכשיו דבריה בזהירות בשל מחסור משוער ב"ראיות פורנזיות" לאונס בידי חמאס, כאילו התרברבותם במעשי הזוועה שביצעו אינה משכנעת מספיק, היא המשפטנית שהעניקה לנו חוק סובייקטיבי שלא דורש ראיות כלל, פורנזיות או אחרות, על מנת להאשים גברים בהטרדה מינית, ולהביא בהבל פה לחיסול שמם הטוב, פרנסתם, ולעתים קרובות גם משפחתם. היא גם לא התעקשה על ראיות פורנזיות כשכתבה בביטחון רב על הדמיון בין האונס בשדה תימן, כאילו שזה אכן התרחש, והשוותה אותו למה שעובר על החטופות שלנו במנהרות החמאס. הנה כי כן, שוב הכתה בפטריארכיה, גם בנו גם בהם.

אמיר אורן, חבר מערכת בכיר, ערך השוואה אחרת, מאד לא מחמיאה, בין סינוואר לנתניהו. כלומר מאד לא מחמיאה לנתניהו. סינוואר, כתב אורן בנובמבר 2023, הנחית על נתניהו בעזרת עסקת החטופים הראשונה "מכת אמן, שמוכרחה סופסוף להעיף את נתניהו לכל הרוחות". אם הקורא קיבל את הרושם שסינוואר הוא שותף של אורן במאבק נגד האויב נתניהו, קשה להאשים אותו.

"חמאס זכה להיות הנעדר הגדול" מדפי 'הארץ' העיר מירון איזקסון יומיים אחרי הטבח, במאמר שכותרתו היתה "כמה אנשים שכחו מי באמת אשם" ('הארץ', 9.10.2023). זה היה קול קורא במדבר, שכן היעדרו של החמאס הפך לחלק מרכזי בנרטיב של 'הארץ'. כלומר הוא התקיים כיישות חדשותית, אבל כזו שאינה מעוררת רבע מן הרגשות השליליים שמעוררת ממשלת ישראל. 'הארץ' מפיק טקסטים נוטפי רעל במינון שאין לו מתחרים בשפה העברית. חלקם לא סתם דומים לגרועים והגסים שבביטאונים האנטישמיים, הם גם יונקים מאותו עולם דימויים. מ"מדינת הרשע" של לוי והס, דרך זעקות ה"פשיזם!" של מדורי הדעות והתרבות, ועד לקריקטורות האנטישמיות של עמוס בידרמן, ה"אוייב" היהודי-הימני הוא בו בזמן גלגול גם של הנאצים וגם של האופן שבו הנאצים ראו את היהודי. לעיתים מתערבבים בדיוקן התת-אנושי הזה גם זימה פורנוגרפית, ורכושנות מיזוגנית. כך זה אצל כותבות פמיניסטיות רדיקליות בעיתון, אבל לא רק אצלן. נועה אפשטיין למשל מדמיינת כך את מה שעובר בליבם האפל של הימנים הבלתי אנושיים המקשיבים לקרובי משפחותיהן של החטופות:

"הקריאות האלה מדברות אל מקבלי ההחלטות ישר אל תוך הרגשות הימניים הקמאיים ביותר. הנשים שהיו בשבי, קרוביהן ומשפחות החטופות נאלצות לתאר את היקרות להן, את עצמן, באופן כמעט פורנוגרפי, מתוך הבנה שרק כך אפשר להפעיל לבבות גסים כל כך. בחושיהן החדים הן מזהות את הדבר היחיד שיכול להפעיל הלאומן הרכושני המורם מעם: אונסים את הבנות שלנו? שלנו?! … הן נוקטות בתיאורים גרפיים יותר ויותר, תסריטי אימה אמיתיים ולא אמיתיים, בניסיון לגעת באלה שבינם לבין האנושיות חומה בצורה". (מתוך הניוזלטר של 'הארץ', "היומית" 23.1.2025)

בהתאמות קלות של ההקשר הפוליטי טקסט כזה היה נטמע ב'דר שיטרמר' בלי להתבלט.

המו"ל של העיתון, עמוס שוקן עצמו, אולי לא היה חותם על כל מאמר ומאמר שנדפס בו, אבל ברור שההשראה למהפך של עיתון 'הארץ', שהחליף פלורליזם ליברלי מסוים במונוליטיות פרוגרסיבית נוקשה, באה מלמעלה. שוקן פיטר שלושה עורכים שלא התכופפו במידה הדרושה לתכתיביו האידיאולוגיים (חנוך מרמרי, דוד לנדאו, ודב אלפון) עד שמצא את אלוף בן (ובדה מארקר את גיא רולניק, עוד קודם לכן).

עמדתו של שוקן אינה חדשה, והצהרותיו כפעם בפעם שהוא ציוני, אינן אמת. לאחרונה הוא קרא (באנגלית, בכנס בלונדון) בעיצומה של המלחמה, להטלת סנקציות על ישראל באופן כללי ועל חברי הממשלה באופן אישי, כדי לכפות על ישראל הקמת מדינה פלסטינית. מי שהישראלים קוראים להם טרוריסטים פלסטינים, אמר שוקן, הם למעשה "לוחמי חופש".

אחרי שדבריו של שוקן נחשפו בערוץ 14, בידי העיתונאי ישי פרידמן, הוא נזכר לסייג ולומר שכוונתו לא היתה למחוללי הזוועות של 7 באוקטובר. אבל הגולשים לא השתכנעו. הרשת מלאה מחדש בתמונות זוועה מהטבח והגולשים גם הוסיפו להן את הכיתוב החוזר "לוחמי החופש של עמוס שוקן". האמת היא שקשה להאשים את מי שכך הבינו את דברי המו"ל. שהרי הקו המערכתי וכל המקהלה כולה זימרו זמר אחיד שבקע מאלף טורי דעה וידיעות חדשותיות: הימין אשם. הכל בגלל הכיבוש.

העובדה שהכיבוש הישראלי הוסר מעזה לפני כשני עשורים לא הפריעה למקהלה להמשיך בשירתה. גם העובדה שמצור לא היה שם באמת (שכן הגבול עם מצרים, כפי שלמדנו, היה לגמרי פרוץ), לא שינתה את הזמר הישן והטוב מלפני הטבח. עתה השירה רק התחזקה, שכן נוצר צורך דחוף להחריש את האמת שפתאום זעקה בקול צלול מן האירועים עצמם: הבעיה לא הייתה הכיבוש, אלא העדרו. לולא יצאה ישראל מעזה לא היתה יכולה לצמוח על גבולנו ישות פוליטית נאצית בעלת אמצעים של מדינה. זו האמת ש'הארץ' נלחם עכשיו להסתירה, מפני שהיא מאיימת לשמוט את הקרקע תחת סיבת קיומו. זו – ולא איזו עמידה עקרונית לכאורה על עקרונות ליברליים. ולכן אלוף בן לא מבקש לשכנע אלא רק למנוע את הוויכוח.

המדרון החלקלק: מאקטיביזם לשקר

תרבות השקר שהתבססה ברחוב שוקן, ושבעקבותיה התדרדרה רמת הכתיבה בעיתון מאוד, לא נולדה ב-7 באוקטובר. היא נולדה בימי אוסלו, יחד עם אותה תרבות שקר של שאר העיתונות הישראלית דאז, שהתגייסה להסתיר את נאומי ערפאת. זה קו פרשת המים, כך נדמה לי, שבו העיתונות העברית באופן כללי עברה מאתוס של דיווח, לאתוס של אקטיביזם פוליטי, במאמץ להציל את פרויקט השלום הכושל, ולכן קידשה את חינוך הקורא על פני עדכונו. במורד המדרון החלקלק הזה מחכה בהכרח השקר.

יחד עם האמת התכרסמו גם היסודות הליברליים שעליהם נבנה העיתון במקור. ככל שהוא נעשה פרוגרסיבי יותר, ונטה יותר להחליף את האמת ב"נרטיבים", הוא גם הלך והתרחק מערכי הליברליזם.

זה קרה בהדרגה. במשך זמן רב נותר ב'הארץ' לפחות רמץ ליברלי מתחת לשכבה ההולכת ומתעבה של תעמולת ה"שלום". כותביו, עורכיו ובעליו עדיין הצליחו אז לשכנע את עצמם שכל מה שצריך לכתוב בשירות השלום – וגם כל מה שצריך להסתיר בשירותו – כל אלה עדיין נעשים בשם הערכים הליברליים המקוריים. הליברליזם, הדמוקרטיה, השוויון והשלום נתפסו בדמיונם של כותבי 'הארץ' וקוראיו, כחלק מהשקפת עולם אחת, כחלקים שונים של אותו שלם. וכך כנראה חשב לעצמו גם המו"ל עד לא מזמן, למרות הרוח האנטי-ציונית שהנהיג בעיתונו, שהפכה עם הזמן דומה יותר ויותר לטיהור אידיאולוגי של המערכת. ערב בחירות 2022 עמוס שוקן עצמו הגיע לאולפן עכשיו 14 כדי להשמיע קול נגד הקריאה לסגור את הערוץ.

אני יודע באופן אישי בדיוק מתי כבה הרמץ הליברלי הזה סופית ועמו נשרה והתפוגגה הכסות הדקה של השקר העצמי, שאלוף בן מנסה עכשיו להחיות בוויכוח עם דוד שוקן. מפני שסגירת הטור שלי ב'הארץ' ביטאה, במובן מסוים אולי אף סימלה, את סופו של עידן. הרמץ כבה בינואר 2023, כשיריב לוין הכריז על הרפורמה המשפטית. דוד שוקן שואל במאמרו "האם בכך שאיננו נותנים במה לדעות המנוגדות לשלנו לא יוצא שכרנו בהפסדנו? האם הרחקתם מהעיתון של כותבים כמו, רחמנא ליצלן, גדי טאוב, באמת מגינה על הדמוקרטיה?"

היה כמובן טעם בשאלה זו לו 'הארץ' היה ליברלי או דמוקרטי. אבל הרגע שבו סגרו את הטור שלי היה רגע האמת, כלומר הרגע שבו התגייס העיתון כולו להקים את מסך השקר. אסור היה לעשות במסך השקר חור, אפילו קטן, חד-טורי, כי דרכו חלילה יוכלו הקוראים לראות, ולו לרגע, את האמת שהעיתון מתאמץ להסתיר. כך נגמרה באחת העמדת הפנים כאילו 'הארץ' הוא עיתון ליברלי. ולמה סביב הרפורמה, דווקא? מפני שכל תקוותיו של השמאל הפרו-פלסטיני הישראלי נתלו זה מכבר על האפשרות לגבור על רצונו של הרוב הדמוקרטי, אם על ידי הכרעת הדמוקרטיה מבית, ואם על ידי כפיה מבחוץ ('הארץ' תומך בממשלים אנטי-ישראלים בארה"ב, ומקדש את "החוק הבינלאומי" ואת הטריבונלים האנטישמיים באו"ם ובהאג).

אבל בזה קשה להודות. לכן "הפרויקט המיוחד" של 'הארץ', הוצאת המילה "יהודית" מ"יהודית ודמוקרטית" חזר שוב לארון. בצל סכנת הדמוקרטיזציה שגילמה הרפורמה, המאבק על שלטון השמאל באמצעות שופטיו נעשה בהול. ולכן נעשה דחוף גם לגייס אנשים כמו דוד שוקן, ואת המחנה הליברלי באופן כללי, להגנה על שלטונו הבלתי-דמוקרטי של בג"צ. וכדי לגייס את הליברל-דמוקרטים לשירות השלטון הפרוגרסיבי, האנטי-דמוקרטי, היה צריך לשקר לציבור הזה ולהציג את הרפורמה של יריב לוין כ"הפיכה משטרית", כאיום על הדמוקרטיה וכראשיתה של "דיקטטורה משיחית". רוצה לומר, המלחמה לבלימת הדמוקרטיה התחזתה למלחמה להצלתה.

זה היה קל יחסית בגלל שמה שב'הארץ' הוא אידיאולוגיה בקרב רוב השמאל הישראלי הוא סוציולוגיה: היה כאן איום על אחיזתם של בניו של שבט המייסדים במוקדי הכוח החוץ-דמוקרטיים שלהם. ולכן רוב העיתונות, ורוב האליטה הזו של הדור השני התגייסה לתחזק את השקר שרקחו בשבילם עיתונאים, שופטים ופרופסורים, בראש וראשונה מעל דפי 'הארץ'. שקר "ההפיכה המשטרית".

כך הוסרה באחת מסיכת "הפלורליזם". כפי שהסביר עמוס שוקן בפודקאסט של 'הארץ' "העמדה של גדי טאוב" – עמדתו של חצי הציבור לערך – "לא לגיטימית ולכן צריך להפסיק להשמיע אותה". מפני שלשיטת שוקן מה שלא לגיטימי הוא ריבונות האזרחים, ומה שאסור להשמיע הוא סנגוריה על זכותו של הרוב לקבוע את גורלו בעצמו. תשאלו את פרופ' קרמניצר, פרופ' יניב רוזנאי, וכבוד השופט בדימוס אהרן ברק, ותגלו מהי האג'נדה של אנשים הסבורים ש"שום רוב" לא יכול לקבוע את ערכיה של מדינת ישראל. זו עמדת עיתון 'הארץ', והיא נתמכת בים של רטוריקה אנטי-דמוקרטית מסיתה, העושה דמוניזציה לפחות למחצית האזרחים, אם לא לרובם. לדמוניזציה יש יתרונות לא רק במאבק כנגד האופי הלאומי של המדינה, אלא גם כנגד אופייה הדמוקרטי. שכן אם הרוב הוא בעצם מפלצת פשיסטית בפוטנציה מן הסתם צריך להציל את הדמוקרטיה מפניו, והדרך להציל אותה הוא לבטל אותה מראש, באופן מסודר, לפני שהרוב הפרוע הזה יהרוס אותה. בינתיים נאפסן את הריבונות בידי שופטים, ליתר ביטחון.

מאחר שהארץ כבר אינו ליברלי ואינו דמוקרטי, אלוף בן לא באמת יכול היה לענות לשוקן. במקום תשובה הוא יצר את אותו מצג שווא המוכר לנו מן המאבק על הרפורמה: הוא עטף את עמדתו האנטי-ליברלית של העיתון בסיסמאות ליברליות ריקות, והעמיד פנים שהוא נלחם בשם הליברליזם בעוד גרסה של "הדיקטטורה המשיחית" – בימין הכהניסטי המאיים להשתלט על כולנו. 'הארץ' יעמוד על עקרונותיו, הרעים העורך, ולא ייתן לגיטימציה לבעלי עמדות אלה. שהרי להכיר בלגיטימיות של קולם פירושו להתקרנף. אבל דוד שוקן הרי לא שאל למה לא מפרסמים את דעתם של הכהניסטים. הוא אמר ש'הארץ' של היום לא היה מסכים לפרסם את דעותיו של עורכו המיתולוגי, סבו של דוד, אביו של עמוס, גרשום שוקן. דוד הביא ציטוט מתוך מכתב של גרשום שוקן להלל בנו, כלומר מסבו של דוד לאביו. שוקן הזקן כתב שם כך:

"העיר תל אביב בה נולדת, הקיבוץ בו נולדה דגנית [אימו של דוד שוקן] הטכניון ובי"ס בצלאל בהם למדתם וכל השאר, קיימים מפני שהדורות הקודמים, הדורות של אוסישקין, של סבא [זלמן שוקן, אביו של גרשום] ושל בן־גוריון והדור שלי ושל הוריה של דגנית, האמינו שיש לנו הזכות להתיישב בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה — בגלל הקשר ההיסטורי שלנו עם 'הארץ' מאז ימי התנ"ך ובגלל מצבם הטראגי של היהודים בגולה. והאמנו בזכותנו לארץ גם אם זה אינו מוצא חן בעיני הערבים שישבו בארץ ישראל. אם אמונה זו תדריך את הדור שלכם, כמו שהיא הדריכה את הדורות הקודמים ואת הדור שלי, יש סיכוי שנצא מן המשבר הנוכחי ופעם — לא בעתיד הקרוב — נשב כאן כמו שעמים אחרים יושבים בארצותיהם. אם אמונה זו תאבד לדור שלך, לא יישאר זכר לתל אביב ולכל מה שנבנה כאן ב-70 השנים האחרונות והיהודים יעזבו את ארץ ישראל כמו שהצרפתים עזבו את אלג'יריה והאנגלים את קניה".

מה השיב אלוף בן? שלא יפרסם כהניסטים. למה זה מה שהשיב? מפני שאת התשובה האמיתית לשאלתו של דוד שוקן לא נוח לו לכתוב. התשובה היא בפשטות: לא. ב'הארץ' של היום לא היו מפרסמים את גרשום שוקן. מפני שהוא היה יותר מדי ציוני.