לשבור את חומות עזה: תכנית ההגירה שמפחידה את החמאס

התכנית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לאפשר לתושבי עזה להגר מתוך הרצועה קוראת תיגר על הנחות יסוד ארוכות שנים לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההצעה נתקלה בהתנגדות חריפה מצד ירדן, מצרים, הליגה הערבית ורבים מהקהילה הבינלאומית. מומחי "תהליך השלום" הביעו זלזול ברעיון כלא ישים, לא ריאלי ובלתי מוסרי. אלא שבהצעה זו טמון הפוטנציאל לפירוק מבנה השלטון של החמאס והנעת שינוי מהותי בתרבות הפוליטית הפלסטינית.

כפי שנוהגים מרבית המשטרים האוטוקרטיים, גם החמאס מגביל בקפדנות את ההגירה מתוך גבולות השטח שבשליטתו. הארגון מודע לכך שיציאה המונית תחשוף את כישלונותיו בתחומי הממשל. מתן חופש לעזתים לעזוב היה מערער את המיתולוגיה הפלסטינית של "צומוד (היצמדות איתנה לאדמה)" ושולל מחמאס כוח אדם ומשאבים. דווקא למען השלום, על ישראל והקהילה הבינלאומית לסייע בידי כל מי שמעוניין להימלט משלטון החמאס לצאת מעזה.

החוק הבינלאומי מעגן את הזכות של כל אדם לעזוב את ארצו. בהכרזת הזכויות של האו"ם (הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) סעיף 13(2) קובע: "כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו, ולחזור אל ארצו". גם האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) מהדהדת עיקרון זה; אף על פי כן, החמאס שולל באופן שיטתי את הזכות הבסיסית הזו מתושבי עזה.

לפני המלחמה, סקר של המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים (PCPSR) מצא כי 44% מהצעירים הבוגרים בעזה בגילאי 18 עד 29 רצו להגר מתוכה, ו- 31% מכלל האוכלוסייה ביקשו לעזוב. למרות שאין נתונים רשמיים, הערכות מצביעות על כך שכ- 250,000 עזתים ברחו מהרצועה מאז 2007, כשהחמאס תפס את השלטון.

מנגנוני שליטה באוכלוסייה

החמאס מגביל היתרי יציאה, תוך שלילה מוחלטת של האפשרות לעזיבה המונית. לפני המתקפה של ה-7 באוקטובר, הארגון העניק לסוכנות הנסיעות "פספורט" את הזכות הבלעדית להנפקת אשרות לטורקיה, יעד ההגירה המוביל בעזה. בשבוע אחד בלבד בספטמבר של 2023, 19,000 פלסטינים הגישו בקשות לאשרות טורקיות, בעוד 83,000 נוספים היו ברשימת ההמתנה. דיווחים הצביעו על כך שהחמאס הרוויח מהמונופול הזה, ודרש ממבקשי האשרה לעמוד בתנאים כספיים משמעותיים. מהגר עזתי ליוון סיפר לעיתונאי של עיתון "לה מונד" שהמונופול של חברת "פספורט" הוא תוצאה של הסכם עם החמאס. כדי להיות זכאים לאשרה, המבקשים נדרשו להמציא אישורים של תעסוקה, דרכון בתוקף, וחשבון הבנק עם 1,000 דולר לכל הפחות.

החמאס והרשויות המצריות מטילים מגבלות חמורות גם על מי שמבקש לצאת דרך מעבר רפיח בגבול מצרים. גברים מתחת לגיל 40 על פי רוב לא מורשים לצאת, אלא אם שילמו שוחד מופרז גם לחמאס וגם לפקידי הגבול המצריים. בחמאס מבינים שגברים צעירים חיוניים למנגנון הצבאי שלהם כמו גם לכלכלה של עזה, כך שיציאתם מהווה איום ישיר על שלטון הארגון.

בחודשים שלפני המלחמה, החמאס הכחיש בתוקף שיש עלייה כלשהי בהגירה מתוך עזה, וטען שמספר האנשים שעוזבים את הרצועה וחוזרים אליה זהה לממוצע השנתי הרגיל. מסמכים שנתפסו לאחרונה בידי חטיבת חאן יונס של חמאס חשפו שהארגון רואה בבריחה מעזה סכנה גדולה. החשש הזה הוליד קמפיינים אידיאולוגיים שנועדו להניא צעירים מעזיבה, תחת מסווה של רטוריקה אסלאמית ולאומנית.

לקחים היסטוריים

ההיסטוריה מוכיחה שמשטרים אוטוריטריים משתמשים בפיקוח על הגירה כדי לשמר את כוחם.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא גרמניה המזרחית. בשנת 1961, מנהיג המדינה ולטר אולבריכט שכנע את הסובייטים להקים את חומת ברלין, ובכך ניתק את תושבי גרמניה המזרחית מהעולם החופשי. משנת 1961 ועד שנת 1989, גרמניה המזרחית הגבילה באופן חמור את ההגירה החוקית מתוך המדינה ל-25,000 אזרחים לערך בלבד בשנה, תוך כליאת אלפים שניסו להימלט.

באופן דומה, קובה הטילה הגבלות נסיעה חמורות על התושבים שלה, כשהיא מתייחסת אל תנועה בינלאומית כזכות מיוחדת, לא זכות בסיסית. עד שנת 2013, אזרחי קובה נדרשו לקבל אישור ממשלתי בכדי לעזוב את המדינה או לחזור אליה, ואנשי מקצוע כמו רופאים נתקלו בפיקוח מחמיר אף יותר. נסיעה ללא אישור הפכה לעבירה פלילית. מי שערק, במיוחד מתוך משלחות במימון הממשלה, נענש באיסור על איחוד משפחות, מה שחיזק את אחיזת המשטר באזרחיו.

אריתריאה עובדת לפי מודל דכאני דומה, כשהיא מטילה הגבלות חמורות על היכולת של אזרחיה לעזוב את המדינה. אריתראים שמבקשים לעזוב מוכרחים להשיג אשרת יציאה – דרישה שנענית רק לעתים רחוקות, במיוחד עבור מי שנמצא בגיל של שירות צבאי, שכן המדינה אוכפת גיוס לתקופה בלתי מוגבלת. ניסיונות להימלט ללא אישור נענים בעונשים חמורים, הכוללים מאסר, עבודות כפייה ואפילו הוצאה להורג בגבול. מעבר להגבלת היציאה, הממשלה שומרת על שליטתה באזרחים שעזבו על ידי אכיפת "מס תפוצות" שנוי במחלוקת ובאיום של השלכות על המשפחות שנשארו מאחור כדי להבטיח ציות.

החלופה המוצעת

ההיסטוריה גם מראה שיציאה המונית יכולה לערער משטרים דכאניים, מכיוון שהיא יוצרת דרישה ציבורית לאפשר לעוד אנשים חופש תנועה וחושפת את היקף אי-שביעות הרצון מהממשלה.

אולם, אפילו אחרי השביעי באוקטובר, נראה שרבים מהקהילה הבינלאומית נחושים להשאיר את הפלסטינים כלואים ברצועת עזה. בניגוד מוחלט לכך, האיחוד האירופי מיהר להעניק למיליוני פליטים אוקראיניים תושבות חוקית, היתרי עבודה וגישה לשירותים סוציאליים אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022. באופן דומה, יותר מ-6.5 מיליון סורים מצאו מקלט במדינות שכנות ובאירופה, כשגרמניה ושוודיה קולטות מאות אלפים מהם.

מבקרים מאשימים את ישראל ב"רצח עם" ובפשעי מלחמה אחרים בה בעת שהם מתנגדים לתכניות שיאפשרו לתושבי עזה להימלט משלטון החמאס.

הגירה המונית וולונטרית של פלסטינים מעזה תהווה מכה הרסנית הן לאידיאולוגיה והן למערך כוח האדם של החמאס, ותחתור תחת מאמץ המלחמה של ארגון הטרור נגד ישראל.

דבר זה יהווה כתב אישום צורב נגד עשורים של שלטון קלוקל, טרור ודיכוי של תושבי עזה בידי החמאס. אולם למעט ארצות הברית, נראה שרוב העולם משתף פעולה עם מאמצי הארגון לכלוא את אזרחיו.

תכניתו של טראמפ היא אות אזהרה לארגון הטרור של חמאס. במקום לדחות אותה על הסף, על מדינות דמוקרטיות לתמוך בהגירה מרצון של תושבי עזה, דבר שיחליש את האידיאולוגיה הרדיקלית של החמאס וישלול ממנו משאבי אנוש. רק אז יוכלו עזה והחברה הפלסטינית להתחיל את הדרך אל עבר שיקום ושלום אמתיים.

עו"ד אברהם של"ו הוא בעל תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי מזרח התיכון מאוניברסיטת מקגיל בקנדה, בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני בלימודי מזרח תיכון מאוניברסיטת בר-אילן. חוקר במחלקה המשפט הבינלאומי בפורום קהלת ומתמחה במשפט ציבורי. המאמר התפרסם לראשונה בשפה האנגלית באתר JNS (Jewish News Syndicate).