מהמופתי ועד חמאס: מניפולציית "אל-אקצא בסכנה"

מה אנחנו באמת יודעים על מניעי הטרור?

חקירת השב"כ את אירועי ה-7 באוקטובר מבקשת לפענח את המניעים שהובילו לטבח המזעזע שביצעו מחבלי חמאס. אולם אחת המסקנות שעלו בתקשורת – לפיה ההתקפה נבעה מ"משקלם המצטבר" של גורמים כמו המתיחות בהר הבית, היחס לאסירים הביטחוניים והיחלשות החברה הישראלית, מחטיאה את העיקר. יתרה מכך, היא מאמצת הלכה למעשה את הנרטיב הפלסטיני, אשר מצייר את מדיניות ישראל בהר הבית כטריגר להסלמה.

זהו עיוות היסטורי מסוכן. הניסיון לקשור בין מדיניות ישראל לבין הטרור של חמאס מסיר אחריות מהגורם האמיתי שמלבה אלימות שוב ושוב: דוקטרינת "אל-אקצא בסכנה" – מיתוס מתודלק ותעמולה שמשרתים את הג'יהאד הפלסטיני מזה מאה שנה.

"אל-אקצא בסכנה" – כפתור הפעלת הטרור

בכל מערכה בין ישראל לארגוני הטרור הפלסטיניים, ניתן לזהות דפוס חוזר: הקריאה ל"הגנה על אל-אקצא" הופכת לכלי הגיוס המרכזי של חמאס ושל גורמים אסלאמיים קיצוניים.

שורשיה של מניפולציה זו נעוצים כבר בתקופת המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני, אשר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הפיץ שמועות על כך שהיהודים זוממים להרוס את מסגד אל-אקצא. הפצת השקר הזה הובילה ישירות לפרעות תרפ"ט (1929), שבהן נרצחו 133 יהודים בחברון, בצפת ובערים נוספות.

בעשורים האחרונים ממשיך ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, להשתמש באותו נרטיב. סיסמתו החוזרת: "הכיבוש מתכנן להרוס את מסגד אל-אקצא ולבנות במקומו את בית המקדש", הפכה לכלי מרכזי בהסתה ובגיוס צעירים מוסלמים לאלימות.

אותו תירוץ – דפוס אלים זהה

הדפוס אינו משתנה: כל גל אלימות משמעותי בשנים האחרונות לווה בטענה כי ישראל "מאיימת על אל-אקצא":

האינתיפאדה השנייה (2000) – הוצגה כתוצאה ישירה מביקורו של אריאל שרון בהר הבית, אף שהאינתיפאדה תוכננה מראש, כפי שהודה מרואן ברגותי.

מהומות המגנומטרים (2017) – החלו לאחר שישראל הציבה גלאי מתכות בכניסות להר הבית בעקבות פיגוע שבו מחבלים ערבים-ישראלים רצחו שני שוטרים בהר. הפלסטינים טענו כי מדובר ב"פגיעה בחופש הפולחן" – ופתחו במהומות אלימות ודקירות ברחבי הארץ.

מבצע "שומר החומות" (2021) – חמאס השתמש בסיסמה "אל-אקצא בסכנה" להצדקת ירי רקטות מסיבי לעבר ישראל, תוך הצגת המבצע כהגנה על מסגד אל-אקצא.

מהומות רמדאן (2022-2023) – חמאס ואיראן פעלו לליבוי אלימות בירושלים על רקע "הפרובוקציות הישראליות בהר הבית", למרות שישראל לא שינתה דבר בסטטוס-קוו במקום.

הטעיה מכוונת: ישראל לא הדליקה את האש

האמונה כי "אל-אקצא בסכנה" היא מניע אותנטי לאלימות מתעלמת מהעובדות. ישראל מעולם לא פגעה במסגד אל-אקצא, לא ניסתה לשנות את הסטטוס-קוו, וכל צעד שננקט – בין אם אכיפת סדר ציבורי או התקנת אמצעי אבטחה – נעשה בתגובה לאיומים ביטחוניים ממשיים.

חמאס ושאר ארגוני הטרור הקיצוניים אינם מגיבים לפרובוקציה ישראלית – הם מייצרים אותה. כך היה במהומות המגנומטרים, שבהן הפכו אמצעי ביטחון בסיסיים ל"תוקפנות ישראלית". כך היה גם במאי 2021, כאשר חמאס ירה רקטות בטענה שהוא "מגן על אל-אקצא" – בעוד שבפועל, ההתקפה תוכננה חודשים מראש כחלק מאסטרטגיה רחבה של הגברת הלחץ על ישראל.

כשל הניתוח: הבנת האויב או האשמת הקורבן?

כאשר ניתוחי מודיעין ופרשנויות בתקשורת מציגים את ה-7 באוקטובר כתוצאה של "משקלם המצטבר" של מתחים פוליטיים או חברתיים, הם נופלים למלכודת מסוכנת: האשמת הקורבן תוך טשטוש מניעי התוקפן.

חמאס לא טבח באזרחים ישראלים בשל תחושת קיפוח או זעם על אירועים בהר הבית. ההתקפה לא נועדה "לשחרר את אל-אקצא", אלא נבעה מאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית ברורה של השמדת ישראל. הטבח שביצעו המחבלים, שכלל מעשי אונס, התעללות, ושריפת משפחות שלמות, אינו פעולה שנובעת מ"תסכול מצטבר" – אלא מאמונה דתית עמוקה שישראל כולה היא יעד לחיסול.

השגיאה בניתוח מניעי הטרור עלולה לעלות בחיי אדם

השגיאה בניתוח מניעי הטרור אינה רק אקדמית – היא מסוכנת. היא מובילה להבנה מעוותת של האויב, ומטפחת את האשליה לפיה ויתורים או שינוי מדיניות ישראלית עשויים להרגיע את האלימות. המציאות מוכיחה אחרת: חמאס ושאר ארגוני הטרור משתמשים בנרטיב "אל-אקצא בסכנה" כאסטרטגיה תעמולתית, לא כמניע אמיתי.

כל עוד נמשיך לנתח את הטרור דרך עיניו של התוקף במקום דרך עיניה של מדינת ישראל הריבונית, ההיסטוריה תחזור על עצמה – והטבח הבא הוא רק עניין של זמן.