מברית הפריפריה לברית המיעוטים: הזדמנות אסטרטגית לישראל

התפרקותה ההדרגתית של סוריה, שראשיתה במחאות העממיות של מרץ 2011 נגד משטר אסד, הגיעה לשיאה הדרמטי עם נפילת דמשק לידי הכוחות האיסלאמיסטיים בגיבוי טורקיה. המפה הנוכחית של סוריה המפוצלת למובלעות שלטון נפרדות מזכירה באופן מפתיע את החלוקה האתנית-דתית שהונהגה בידי הצרפתים לפני כמאה שנה, עם קבלת המנדט מחבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ההיסטוריה חוזרת: התפרקות סוריה המודרנית

המנדט הצרפתי בשנת 1920 עיצב את סוריה מחדש בהתאם למציאות האתנית והדתית המגוונת באזור. הצרפתים יצרו ארבע יחידות מדיניות נפרדות: מדינת חלב בצפון, שאוכלסה בעיקר בכורדים ושבטים סוניים; מדינת דמשק הסונית במרכז; מדינת העלאווים בצפון-מערב, שהוקמה לאחר דיכוי מרד העלאווים שתבעו אוטונומיה רחבה; ולבנון הגדולה, עם רוב נוצרי-מרוני, בדרום-מערב. גבולות מדינת דמשק תחמו אותה מהמנדט הבריטי בדרום ובמזרח –שטחים שיועדו להקמת הבית הלאומי היהודי ועיראק.

הצרפתים המשיכו לעצב את המפה האזורית, וב-1921 הקימו את המדינה הדרוזית ג'בל אל-דרוז בדרום-מזרח ואת החבל האוטונומי של אלכסנדרטה בצפון-מערב. אולם מדיניות זו לא האריכה ימים. כבר ב-1922 מוזגו מדינות חלב ודמשק לפדרציה סורית, וב-1925 הוקמה במקומן מדינת סוריה. לבנון ומדינת העלאווים נותרו מחוץ לאיחוד זה. ניסיון לספח את מדינת הדרוזים הצית מרד עממי בהנהגת סולטאן אל־אטרש, שהצרפתים הצליחו לדכא רק ב-1927.

כדי לשלוט ביעילות בסוריה המאוחדת, שהרוב בה היה ערבי-סוני, אימצו הצרפתים את האסטרטגיה הרומית הידועה של "הפרד ומשול". המיעוטים העלאווים, הדרוזים והנוצרים קיבלו מינויים לעמדות מפתח במנגנוני השלטון והצבא, דבר שאפשר לצרפתים לאזן את כוחם של הסונים. האוטונומיה הדרוזית בוטלה ב-1936, אך העלאווים שימרו את מעמדם המיוחד עד 1944.

מהלך משמעותי נוסף התרחש ב-1938 כאשר צרפת, שחששה מהתחזקות הציר הנאצי-פשיסטי, העניקה עצמאות לחבל אלכסנדרטה שהוכרז כמדינת האטיי. לאחר כניסת כוחות טורקיים ועריכת בחירות, בהן התושבים הטורקים (שהיוו רק 41% מהאוכלוסייה) זכו ברוב המושבים בפרלמנט, סופח האזור לטורקיה ב-1939 ושמו שונה לאיסקנדרון. המחיר האנושי של עסקה זו היה גירוש האוכלוסייה הארמנית ההיסטורית מהאזור ויישובה מחדש בלבנון – אירוע שנחקק בזיכרון הקולקטיבי של האזור כתזכורת לתוצאות הטרגיות של פוליטיקת הכוח האזורית.

סוריה תחת המנדט הצרפתי: שורשי הפיצול האתני

מאז פרוץ מלחמת אזרחים בסוריה במרץ 2011, התרחש תהליך הדרגתי של התפרקות טריטוריאלית, שהגיע לשיאו בתחילת 2025. כיום המפה הסורית מחולקת באופן המשחזר במידה מפתיעה את גבולותיה משנת 1924 – פסיפס של אזורים אתניים ודתיים שנקבעו כאמור בתקופת המנדט הצרפתי. ארגונים  איסלאמיסטים סונים, הנהנים מתמכיה טורקית משמעותית, השתלטו על רוב השטח במרכז סוריה וכבשו אף את רצועת החוף בים התיכון – אזור בעל חשיבות אסטרטגית שאוכלוסייתו ברובה עלאווית ונוצרית.

ברצועת החוף זו ממוקמים שני מתקנים צבאיים רוסיים קריטיים: בסיס חיל האוויר "חמיימים", המשמש כמרכז לוגיסטי אסטרטגי מרכזי לפעילות רוסיה באפריקה, ובסיס חיל הים בטרטוס – נכס אסטרטגי יחיד מסוגו עבור רוסיה בים התיכון.

בדרום סוריה, באזור הגובל בלבנון, ישראל וירדן, מרוכזת אוכלוסייה דרוזית משמעותית. אזור זה אינו זר לשלטון עצמי – במשך 15 שנה (1921-1936) התקיימה בו מדינה דרוזית אוטונומית, ג'בל אל-דרוז, עד שהצרפתים ביטלו את מעמדה המיוחד. קיים רצף טריטוריאלי בין האזור הדרוזי לבין השטחים הכורדיים בצפון-מזרח סוריה, דרך המרחבים המדבריים במזרח ובמרכז המדינה, המשתרעים לאורך הגבול הירדני.

אזורים מדבריים אלה נשלטים כיום בידי צבא סוריה החופשית, שמפקדתו ממוקמת בבסיס האמריקאי א-תנאף סמוך לגבול ירדן. מערך אמריקאי נרחב יותר, הכולל תשעה בסיסים נוספים, מוצב בשטחי הכורדים, המחזיקים בשליטה על רוב צפון-מזרח סוריה, עד לגבול עם האזורים הכורדיים בעיראק.

נאומו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו סימן תפנית היסטורית במדיניות הישראלית. בהצהירו על כוונת ישראל להעניק חסות ביטחונית לאוכלוסייה הדרוזית בדרום סוריה ובפרברי דמשק, ובהביעו תמיכה בכורדים בצפון המדינה, נתניהו למעשה החיה תפיסה אסטרטגית ישראלית שהוצעה לראשונה לפני כשבעים שנה, אך מעולם לא מומשה במלואה.

הדוקטרינה של בן-גוריון: ברית הפריפריה המקורית

בסוף שנות ה־50 גיבש דוד בן־גוריון תפיסה אסטרטגית מהפכנית שנודעה כ"ברית הפריפריה" – חזון מדיני מרחיק ראות שנועד לפרוץ את מעגל העוינות הערבית. מתוך הבנה עמוקה של מציאות אזורית מורכבת, זיהה בן-גוריון כי ישראל, המוקפת במדינות ערביות עוינות, חייבת לבנות מערך בריתות עם מדינות לא-ערביות ומיעוטים אתניים ודתיים ברחבי המזרח התיכון שחלקו אינטרסים משותפים עימה.

אסטרטגיה זו הובילה להקמת "ברית השלושה" – מערכת יחסים אסטרטגית בין ישראל, טורקיה ואיראן, שלוש מדינות לא-ערביות שהתנגדו לפן-ערביות הרדיקלית של התקופה. במקביל, פיתחה ישראל מערכת קשרים ענפה עם מיעוטים שונים באזור – הכורדים בעיראק, הדרוזים בסוריה, הנוצרים המרונים בלבנון, התנועות האוטונומיות בדרום סודאן, הקהילה הקופטית במצרים, הברברים בצפון אפריקה ואף הבאלוצ'ים בגבול שבין איראן לפקיסטן. קשרים אלה יצרו טבעת חיצונית של בריתות שנועדה לשבור את הבידוד האסטרטגי שנכפה על ישראל.

נקודת מפנה מכרעת בהתייחסות לדוקטרינה זו התרחשה במהלך מלחמת ששת הימים. השר יגאל אלון, מהתומכים הנלהבים של "ברית הפריפריה", הציע לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהיענות לפניות מנהיגי הדרוזים ברמת הגולן, שביקשו את תמיכת ישראל בהקמת אוטונומיה דרוזית בדרום סוריה. ההצעה, שיכלה לשנות את פני האזור, נדחתה בהחלטיות על-ידי ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין.

דחייה זו סימנה למעשה את תחילת הנטישה של דוקטרינת "ברית הפריפריה". ניתן לראות בהחלטה זו מפנה אסטרטגי, שבו ויתרה ישראל על תפיסה מדינית יוזמת ופרואקטיבית לטובת מדיניות של התכנסות בתוך גבולות שלא היו רחוקים במהותם מקווי שביתת הנשק של 1949. המדיניות החדשה שיקפה תפיסת עולם מגננתית, שניתן לכנותה "מנטליות של גטו" – התבצרות פנימה במקום פעולה אסטרטגית נועזת המרחיקה את האיומים הרחק מגבולות המדינה. כפי שביטא זאת בחדות מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר: "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים".

הניסיון הכושל בלבנון: לקחים להווה

מהפך פוליטי בישראל בשנת 1977 סימן נקודת מפנה אסטרטגית. ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין, יחד עם שר הביטחון אריאל שרון, ניסתה להחיות את דוקטרינת "ברית הפריפריה" של בן-גוריון, הפעם בזירה הלבנונית. בתחילה נראה היה שהמהלך האסטרטגי צולח – נרקם שיתוף פעולה הדוק עם הנשיא הנבחר בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות, שהוביל לניסוח הסכם שלום היסטורי בין ישראל ללבנון.

אולם המציאות המזרח-תיכונית טרפה את הקלפים באכזריות. ב-14 בספטמבר 1982, בטרם הספיק לממש את חזונו, נרצח בשיר ג'ומאייל בפיגוע מתוחכם שתכננו סוכני המשטר הסורי. למרות הטרגדיה, התהליך המדיני המשיך להתקדם ואף הגיע לשיאו ב-17 במאי 1983, עם חתימת הסכם שלום רשמי בין המדינות ופתיחת נציגות דיפלומטית ישראלית בביירות.

אך מה שנראה כהישג היסטורי התגלה במהרה כארמון על חול. אמין ג'ומאייל, אחיו של בשיר שירש את כס הנשיאות, לא הפגין את אותה נחישות ומחויבות לברית עם ישראל. הוא נכנע ללחצים כבדים משני כיוונים – מחד, נסיגת כוחות ארה"ב מלבנון שהותירה אותו חשוף מול הסורים ותומכיהם, ומאידך, מדיניות הססנית של ישראל עצמה, שנבעה מלחצי האופוזיציה המתחזקת. מגמה זו התעצמה עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס ב-1984, שסימנה נסיגה מההתחייבויות הישראליות לבעלי בריתה בלבנון.

התוצאה הייתה כואבת וצפויה – במרץ 1984 הופר הסכם השלום, ובתוך זמן קצר השתלטו כוחות סוריים מחדש על שטחי לבנון. הניסיון לכונן ברית אסטרטגית עם המיעוט הנוצרי-מרוני בלבנון נחל כישלון טראומתי, שהותיר צלקת עמוקה בתודעה הישראלית וחיזק את תפיסת ה"התכנסות" בגבולות מוגנים.

רק שני עשורים מאוחר יותר, עם עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון ב-2009, החלו להופיע סימנים ראשונים לחזרה למדיניות חוץ פרואקטיבית ואסטרטגית. תחת הנהגתו התפתח ציר שיתוף פעולה משמעותי בין ישראל ליוון וקפריסין, שהתעצם ב-2016 לכדי "ברית השלושה 2.0" – מסגרת אסטרטגית חדשה שנועדה לבלום את התוקפנות הטורקית במזרח הים התיכון. נוכחות חיל הים הישראלי באזורי המחלוקת הימית תרמה להרגעת המתיחות והוכיחה את האפקטיביות של בריתות אזוריות.

נאומיו האחרונים של נתניהו מצביעים על הולדתה של תפיסה אסטרטגית חדשה, המהווה למעשה פיתוח עכשווי של רעיון "ברית הפריפריה" המקורי של בן-גוריון. בעוד שהברית ההיסטורית התמוטטה עם התמורות במדיניות איראן וטורקיה, עולה כעת אפשרות ממשית לכינון "ברית המיעוטים" – מסגרת אסטרטגית המבוססת על שיתוף פעולה עם קבוצות אתניות ודתיות בסביבתה הקרובה של ישראל.

דוקטרינה חדשנית זו עשויה לחולל תמורה דרמטית במפת הכוחות של המזרח התיכון, ולהניח יסודות איתנים ואותנטיים לשלום אזורי בר-קיימא, המכבד את הזהויות והאינטרסים הייחודיים של העמים והקבוצות האתניות המרכיבים את המרחב.

פוטנציאל האיחוד: הדרוזים, העלאווים והכורדים

מימוש "ברית המיעוטים" פותח אפשרויות אסטרטגיות מרחיקות לכת שעשויות לשנות את פני האזור. אחת האפשרויות המשמעותיות היא יצירת רצף טריטוריאלי דרוזי שיחבר בין אזורי ג'בל דרוז בדרום סוריה לבין האזורים הדרוזיים בלבנון. חיבור זה, שיתאפשר דרך אזור הביטחון שהקימו כוחות צה"ל בדרום סוריה, יאפשר לראשונה איחוד של האוכלוסייה הדרוזית החיה משני עברי הגבול הסורי-לבנוני ויצירת ישות מדינית דרוזית בעלת עומק אסטרטגי וכלכלי משמעותי.

האיחוד הדרוזי עשוי להוות רק את הצעד הראשון לקראת מהלך גיאופוליטי שאפתני יותר – הקמת פדרציה או קונפדרציה לבנונית-דרוזית, שתפעל במודל דומה לזה של שוויץ. מדינה פדרלית כזו תשלב את היתרונות הכלכליים והתרבותיים של לבנון עם היציבות הפוליטית והביטחונית שיביאו עימם הדרוזים. שילוב זה עשוי להחזיר ללבנון את מעמדה ההיסטורי כ"שוויץ של המזרח התיכון" – הפעם לא רק במובן הכלכלי אלא גם במבנה הפוליטי הפדרלי המאפשר דו-קיום בין קבוצות אתניות ודתיות מגוונות.

במקביל, המיעוט העלאווי מצוי במצב קריטי. לאחר שליטה רציפה בסוריה מאז הקמתה, העלאווים מוצאים עצמם כעת בסכנת הכחדה ממשית בעקבות תבוסת משטר אסד. הסונים, בתמיכת טורקיה, מבקשים לנקום בעלאווים על עשורים של דיכוי ואפליה. לפי מקורות מהימנים, מנהיגים עלאווים כבר יצרו קשר חשאי עם ישראל בבקשת סיוע דחופה. האתגר העיקרי הוא גיאוגרפי: בניגוד לדרוזים הממוקמים בסמיכות לגבול הישראלי, האזורים העלאווים נמצאים בצפון-מערב סוריה, כאשר שטח לבנון מפריד בינם לבין ישראל.

ואולם, דווקא האתגר הזה יכול להפוך ליתרון במסגרת "ברית המיעוטים" המורחבת. צירוף העלאווים לברית שתכלול כבר את הכורדים, הדרוזים והגורמים הפרו-ישראליים בלבנון, תעניק למהלך עומק אסטרטגי חסר תקדים. עם גיבוי אמריקאי חזק מממשל טראמפ, ניתן לשקול גם אפשרות שעד לאחרונה נראתה בלתי אפשרית – שיתוף פעולה עם רוסיה באזור, המבוסס על התקדימים ההיסטוריים ועל ההבנה שלעתים אינטרסים משותפים גוברים על יריבויות ישנות.

המשולש האסטרטגי: ישראל, רוסיה וארה"ב

יחסי ישראל-רוסיה נעים על הציר שבין ריחוק דיפלומטי לפרגמטיזם אסטרטגי. בעוד שקשה להגדיר את מדיניות מוסקבה כלפי ירושלים כ"ידידותית", ההיסטוריה המודרנית מלמדת על מודל מעניין של שיתוף פעולה תועלתני שאפשר לישראל לבלום את התבססות איראן על גבולותיה. זוהי תמצית הריאל-פוליטיק במיטבה – כאשר אינטרסים לאומיים חופפים, הם גוברים על מתחים אידיאולוגיים ורגשיים.

הקשר בין רוסיה לכורדים מספק תקדים היסטורי משמעותי לבחינת הפוטנציאל העכשווי. בשנת 1946, כוחות סובייטיים סייעו לכורדים להקים את רפובליקת מהבאד בצפון-מערב איראן בזמן שהיו מוצבים באזור בעקבות מלחמת העולם השנייה. גם במהלך העימות הסורי, פרסה רוסיים כוחות לאורך הגבול הטורקי באזורים בשליטה כורדית, ויחד עם נוכחות אמריקאית, הציבה מחסום אפקטיבי בפני התפשטות טורקית באזורי האוטונומיה הכורדית בצפון-מזרח סוריה.

נוכחות רוסית באזורים העלאווים עשויה למתן את האתגרים שמציבה הניאו-אימפריאליזם הטורקי, אולי ביעילות רבה יותר מכפי שהצליחה לרסן את שאיפות איראן. הקרמלין עשויי, מתוך שיקולים אסטרטגיים, להעניק חסות למיעוט העלאווי מפני התקפות נקם רצחניות של כוחות אסלאמיים סונים, ואף לתמוך בהקמת מדינה עלאווית אוטונומית בדומה למצב ששרר לפני מאה שנים. יוזמה כזו תשתלב היטב ברעיון "ברית המיעוטים" בהובלה ישראלית.

המדיניות הטורקית שהביאה להתמוטטות משטר אסד מאיימת כעת על הנוכחות הרוסית בסוריה. האיום הזה חורג מעבר להשקעות הכלכליות של מוסקבה – הוא מסכן את הבסיסים האסטרטגיים בטרטוס, ובעיקר את בסיס חיל האוויר בחמיימים, שמשמש כעוגן לוגיסטי חיוני לפעילות הרוסית באפריקה, יבשת בעלת חשיבות כלכלית גוברת למוסקבה.

פרדוקסלית, דווקא ישראל – תוך ניצול יחסיה המיוחדים עם וושינגטון – עשויה לאפשר לרוסיה לשמר את נכסיה החיוניים באזורים בשליטת העלאווים. שיתוף פעולה ישראלי-רוסי בהקשר זה עשוי להתיישב היטב עם האינטרסים האמריקאיים, שכן ארה"ב מפעילה מספר בסיסים בטריטוריה הכורדית בסוריה.

באמצעות הסדר מורכב זה, ארה"ב תוכל להבטיח את ביטחון בעלי בריתה הכורדים, שתרומתם למיגור דאע"ש בסוריה ובעיראק הייתה מכרעת. זאת ועוד, וושינגטון תמשיך ליהנות מגישה למאגרי הנפט בשליטה כורדית ותגביל את השאיפות הניאו-עות'מאניות של טורקיה.

בדומה למתווה שהוצע לדרוזים, האזורים הכורדיים בסוריה ובעיראק עשויים להתאחד במסגרת פדרטיבית או קונפדרטיבית, מהלך שיחזק משמעותית את מעמדה של כורדיסטן העצמאית.

בהקשר זה מעניין לציין את דיווחו של הפרשן הצבאי הנודע רון בן-ישי מה-10 במרץ 2025, לפיו הנשיא טראמפ העלה בשיחה עם ראש הממשלה נתניהו את האפשרות ש"ישראל תשתלט על סוריה". אמנם ירושלים אינה שואפת לכיבוש סוריה, אך התמיכה האמריקאית מאפשרת לישראל לסייע במאמצים ליצירת "מציאות חדשה ומפורזת" באזורים הסמוכים לגבולה, ובתמיכת וושינגטון להעניק סיוע למיעוטים הנרדפים בהגנה על ביטחונם וזכויותיהם.

החזון האסטרטגי הזה אינו נובע רק מהפרגמטיזם המדיני של ההנהגה האמריקאית והישראלית, אלא מושתת על תחינותיהם הפומביות של מנהיגי המיעוטים הסורים הפונים לישראל בבקשת הצלה.

קריאות לעזרה: המיעוטים פונים לישראל

התפתחות דרמטית התרחשה בחודשים האחרונים, כאשר מנהיגי המיעוטים בסוריה החלו לפנות באופן ישיר לישראל בבקשת סיוע. ראשוני הפונים היו מנהיגי הקהילה הדרוזית, שמצאו עצמם בסכנה קיומית לנוכח התקדמות הכוחות האסלאמיסטים הסונים.

כבר ב-26 לפברואר 2025 פורסם כי קבוצות צבאיות דרוזיות מכפרים שונים באזור א-סווידא הכריזו על התאחדותן תחת "המועצה הצבאית של א-סווידא" בהנהגת טארק א-שופי. בהצהרה משמעותית, שהדהדה ברחבי האזור, התייחס המנהיג הדרוזי ישירות להצהרת נתניהו ואמר: "אנו מודים לכל מי שתומך ומסייע בהגנה על העדה הדרוזית" – אמירה שמהווה פתיחות חסרת תקדים לשיתוף פעולה עם ישראל.

במקביל, גם ההנהגה הכורדית החלה לשדר פתיחות כלפי ישראל. בתקשורת צוטט מזלום עבדי, מפקד הכוחות הצבאיים של האוטונומיה הכורדית, כשנשאל על התמיכה הישראלית האפשרית: "אם הם יכולים למנוע התקפות נגדנו – אנחנו מעריכים זאת". הצהרה זו מקבלת משנה תוקף לאור פעילות חיל האוויר הישראלי, שכבר תקף מספר פעמים ריכוזי כוחות סוניים בקרבת האזורים שבשליטת הכורדים, בעיקר באזור דיר א-זור. על אף שהמטרה המוצהרת של ישראל היא בעיקר החלשת היכולות הצבאיות של הקבוצות הסוניות הקיצוניות, התוצאה בפועל היא הענקת חיזוק משמעותי ליכולתם של הכורדים להחזיק בשטחים שבשליטתם.

ההתפתחות המפתיעה ביותר הגיעה מכיוון לא צפוי – העדה העלאווית, שהייתה הבסיס למשטרו של אסד במשך עשרות שנים. מנהיגי העדה פנו במכתב בהול לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר החוץ גדעון סער, בבקשת סיוע דחופה נוכח האיום הקיומי המרחף מעל ראשם. המכתב נוסח בטון נואש: "תצילו אותנו מהשלטון האכזרי, נקבל אתכם בשירים ופרחים" – פנייה רגשית שמדגישה את עומק המשבר וחוסר האונים של העדה שאיבדה את מעוזי הכוח שלה.

פניות אלה מצביעות על פוטנציאל ממשי ליישום דוקטרינת "ברית המיעוטים" החדשה שמקדם בנימין נתניהו, אשר עשויה להתגלות כמוצלחת ואפקטיבית לאין שיעור מדוקטרינת "ברית הפריפריה" ההיסטורית של בן-גוריון. במקום להסתמך על ציר צבאי-פוליטי איראני בעל אוריינטציה אנטי-סונית, אנטי-אמריקנית ואנטי-ישראלית, מתגבשת האפשרות לייסד ציר חדש של מדינות עצמאיות של מיעוטים – הדרוזים, הכורדים והעלאווים – הנתמך בעוצמה הצבאית והטכנולוגית של ישראל.

"ברית המיעוטים" המתגבשת, שתכלול את מדינת העלאווים ולבנון במערב, ג'בל דרוז בדרום וכורדיסטן בצפון-מזרח, עשויה ליצור, יחד עם ישראל, מזרח תיכון מאוזן יותר, משגשג יותר ובטוח משמעותית לכל העמים החיים בו. זוהי הזדמנות היסטורית נדירה לעיצוב מחדש של הגיאופוליטיקה האזורית על בסיס יציב ובר-קיימא של אינטרסים משותפים והגנה הדדית.