אירואסיה ניצבת בסכנה אמיתית מול איום הציר האוטוקרטי, ואף צד פוליטי באמריקה אינו מראה כיום מוכנות להתמודד עם האתגר ההיסטורי. ביקורת ספר
המונח "אירואסיה" עשוי להישמע מיושן לאוזניים מודרניות, אך זה לא היה תמיד המצב. מקורו בשלהי המאה ה-19, אז חוקרי גיאוגרפיה ואסטרטגיה החלו לראות את שתי היבשות השכנות כזירה מאוחדת אחת. כמה עשורים לאחר מכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אינטלקטואלים ואנשי צבא רבים כבר הגיעו להבנה לפיה אירואסיה היא גורם מכריע במאזן הכוחות העולמי. זו הייתה סיבה לכך שההוגה הבריטי הלפורד מקינדר הגדיר את שטח היבשה העצום המשתרע מחופי מזרח אסיה ועד חצי-האי האיברי במערב כ"אי העולמי".
עד כמה שהמונח ישמע ארכאי בימינו, נראה כי הוא עומד לחזור לאופנה בדרך כזו או אחרת. אירואסיה אינה רק המקום בו חיה מרבית אוכלוסיית העולם ובו מתנהלת מרבית פעילותו הכלכלית. היא גם מוקד לתחרות גלובלית וסכסוכים שונים (ממשיים ופוטנציאליים), בדיוק כפי שהיה מאז ראשית העידן המודרני. רק במאה ה-20 לבדה, מדינות כמו יפן, גרמניה (בשני מקרים) וברה"מ ניסו לקדם את שאיפותיהן הגלובליות על ידי השגת עמדת כוח בליבה האסטרטגית של העולם. כיום, קואליציית מעצמות חדשה מבקשת לבטל את ההסדרים האזוריים שנכפו בידי ארה"ב ובנות-בריתה עם תום המלחמה הקרה בראשית שנות ה-90.
בספר חדש ומרתק הרואה אור בתזמון מדויק, ההיסטוריון האל ברנדס מנתח כיצד ומדוע הפך האזור לציר אסטרטגי חשוב ולחזית היריבות העולמית. כותרת הספר מתארת את מאה השנים האחרונות כ'מאה של אירואסיה' – תקופה ארוכה ואלימה – וטוען כי המאבק לשליטה ביבשה ובימים שסביבה הפכה את העולם המודרני למה שהוא כיום, ועדיין נותר "מאפיין מכריע של הפוליטיקה העולמית".
הספר משיג כמה משימות. ראשית הוא מציג לקוראים תובנות חשובות של הוגים כמקינדר, אלפרד תֶ'יֶיר מֶהֶן, ניקולס ספיקמן ואחרים אשר ניסו להגדיר כיצד חברות חופשיות יכולות לשגשג בעולם בו התחרות הופכת קשה יותר ומשטרים רודניים הופכים מאיימים יותר. הוא גם מראה כיצד מאזן הכוחות באירואסיה היה חלק מכריע בתשובה לשאלה מה אילץ את ארה"ב להתערב בשתי מלחמות עולם ולהוביל את המלחמה הקרה.
אלו יותר מאשר פריטי טריוויה היסטוריים. ברנדס שופך אור על האופן בו ברית תוקפנית של שליטים יכולה להביא את החיים המוכרים לנו לעצירה כמעט מוחלטת. אם כוח כזה "יהפוך לדומיננטי באירואסיה", הוא חוזה בזהירות, "הוא עלול לעצב מחדש את הסדר העולמי ולאיים על יריביו ברחבי העולם. אפילו אם כוח כזה "אינו מסוגל פיזית לכבוש את הדמוקרטיות מעבר לים, הוא יהיה יכול לכפות מצב של חוסר ביטחון מתמשך אשר יקשה עליהן לשמור על חירותן". זה עלול להישמע דרמטי עבור חלק מן הקוראים אך זו אינה מציאות בלתי אפשרית. כפי שברנדס מציין, בתסריט בו "משטרים חזקים וזדוניים תופסים שליטה בשטחי מפתח אסטרטגיים וצווארי בקבוק, החיים עבור אלו אשר תחת שליטתם יהיו נוראיים, אפילו אם הם נמצאים מעבר לאוקיינוס".
זהו טיעון דומה לזה שהשמיע הנשיא פרנקלין רוזוולט בימים שלפני עלייתה של אמריקה למעמד מעצמה עולמית. כדי להצדיק את מדיניות ההתערבות שהוביל בשלהי שנות ה-30, רוזוולט הצביע לא רק על איומים ישירים לביטחון אמריקה אלא גם על הרס אפשרי של הסדר הליברלי העולמי. בנאומו משנת 1937 למשל, קרא לסולידריות מוסרית וחומרית עם מדינות דמוקרטיות ומול כל "האומות הסוררות", והגדיר את ארצו שלו כ"ארסנל הדמוקרטיה". כמה שנים לאחר מכן, ב-1940, הוא הרחיב בעניין והסביר כי "העולם העתידי יהיה מקום מסוכן לחיות בו… אם ישלט בכוח בידי קומץ שליטים".
בעידן של תחרות גוברת בין המעצמות, יהיה זה צעד נבון לרענן את הזיכרון לגבי חשיבות אזור אירואסיה וללמוד מחדש את תפקידו ואחריותו של המערב במבחן הזה. במובן הזה, ובניגוד ליצירות אחרות בנושא מן הזמן האחרון, ספרו של ברנדס אינו נופל לפטליזם מפורש ומכיר בכך שהיסטוריה וגיאוגרפיה דרות בסימביוזה.
הוא ממשיך וסוקר אזורים אסטרטגיים אחרים בעולם שאינם בדיוק מודל ל"יציבות עצמית" (כפי שרבים במערב נוטים להאמין) אלא יותר כ"חממות לתוקפנות", וצולל לעומק המאבק המתגבר בין ממה שוולטר ראסל מיד כינה "מעצמות המרכז" (מדינות יבשתיות כמו רוסיה וסין) ו"המעצמות הימיות" (מדינות כמו ארה"ב ובריטניה השולטות בנתיבי הים). במשך שנים, כוחות רוויזיוניסטים צברו הישגים גיאופוליטיים נאים מבחינתם בשטחי אירואסיה, בעיקר הודות לאסטרטגיה אמריקנית מבולבלת ומאופקת בכל הקשור לשימוש בכוח.
האיום המשולש: הציר האוטוקרטי בפעולה
כיום כבר ברור כי הקואליציה הרוויזיוניסטית הכוללת את רוסיה, סין ואיראן שואפת להגדיר מחדש את חוקי המשחק הגיאופוליטיים באירואסיה. זו כמובן אינה הפתעה. הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה שיקף את האופי הליברלי של מעצביו הראשיים. הנורמות השולטות בו כמו קפיטליזם וזכויות אדם, אשר הפכו תחת חסות אמריקנית לבסיס המערכת הבינלאומית, רחוקות מלשקף את העקרונות וההעדפות של המשטרים האוטוקרטיים באירואסיה, ואף נראות בהשקפתם כרעיונות זרים ועוינים. זו אינה המערכת העולמית אותה הם שואפים לראות ובוודאי שלא להילחם עבורה. למעשה, כיום הם נלחמים נגדה.
בין אותם משטרים סוררים ישנם הבדלים היסטוריים וגיאופוליטיים שונים, אך אף אחד מהם אינו יכול להיות מוגדר כדמוקרטיה ליברלית. כל אותם משטרים שואפים ליצור סדר עולמי המתאים יותר לאינטרסים שלהם עצמם. רוסיה למשל מנסה להחיות מחדש עולם בו כוחות קולוניאליים רשאים ליצור מרחב השפעה עצום בסביבתם הקרובה חופשי מהתערבות של מעצמות אחרות; סין שואפת לפרק מן היסוד עקרונות מודרניים של פוליטיקה וחוק הנתפסים בעיניה כחותרים תחת מעמדה; איראן מבקשת להמשיך ללא הפרעה בנתיב לנשק גרעיני במטרה להרתיע את יריבי המהפכה האסלאמית, מבית ומחוץ.
לאחר שהסכם הגרעין הכיר בפועל במעמדה של איראן כמעצמה אזורית, היא ספגה שתי מהלומות קשות. הראשונה טמונה בכישלון האסטרטגי של העימות מול ישראל, הן ישירות והן באמצעות שליחים. לאחר המתקפה האכזרית שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, התוכנית האיראנית להקפת ישראל ב"טבעת של אש" התפתחה באופן מדאיג עבור האיראנים. חמאס, חיזבאללה וגם משמרות המהפכה ספגו אבדות קשות במלחמה בה פתחו בעצמם. נפילת משטר אסד בסוריה הייתה שלב נוסף בקריסת חלומות האימפריה האסלאמיסטית. המהלומה השנייה שספג משטר האייתוללות הייתה ניצחון טראמפ והרפובליקנים בבחירות בארה"ב. ממשלי ביידן ואובמה חלקו מעין דחף מוזר לקבל בשתיקה את הניסיון האיראני להשתלט על המזרח התיכון, בתמורה להבטחות קלושות להפסקת תוכנית הגרעין. יש לקוות כי פסיביות אמריקנית כזו איננה קיימת עוד.
גם רוסיה מציבה איום משמעותי לביטחון באירואסיה. למרות סנקציות מערביות שהוטלו עליה לאחר הפלישה לאוקראינה ב-2022, מוסקבה הצליחה לעמוד במשבר כלכלי ולא חדלה ממאמצי המלחמה, ומנגד הפסידה בסיסי ים ואוויר חשובים בסוריה. החלום הרוסי על אימפריה אירואסיאתית תלוי בעיקר בגורל אוקראינה, שם מוסקבה אמנם מחזיקה בכרבע משטחי שכנתה אך טרם הצליחה לזעזע את הממשלה בקייב. ללא ניצחון משמעותי באוקראינה, רוסיה תתקשה להציב איום משמעותי על שאר אירופה. לכן אסור לסיים את המלחמה לפני הבטחת עצמאות אמיתית לאוקראינה והרתעת תוקפנות רוסית עתידית. לכך ידרשו ערבויות ביטחוניות רציניות מצד המערב, ככל הנראה עם הצבת חיילים אירופאים על אדמת אוקראינה לצמיתות.
הסכנה הגדולה מכולן מגיעה ממזרח, שם עומלים הסינים מזה זמן רב בהנחת יסודות לממלכה תיכונה חדשה. בשנים האחרונות בייג'ינג הרחיבה את השפעתה האזורית, למרות ההתמקדות האמריקנית לכאורה באסיה. לאחר שאימצה אסטרטגיה שקטה יחסית כלפי שכנותיה לפי נוסחת "ההתעצמות השלווה" של דנג שיאופינג, סין החלה לעשות שרירים בנקודות אסטרטגיות בים סין הדרומי, חיסלה למעשה את ריבונות הונג קונג וכעת מאיימת על הדמוקרטיה בטייוואן. עבור הסינים, הכנעת טייוואן תסמל את קץ ההגמוניה האמריקנית באוקיינוס השקט.
מול המאמץ המרוכז הזה לאתגר את הסדר העולמי הליברלי, חלקים בממשל טראמפ מאמינים כי ארה"ב יכולה ולצריכה להסיג את מרבית כוחותיה מאירופה ומהמזרח התיכון, במטרה לשמור על האינטרסים האמריקניים. חלק מהרפובליקנים השלימו עם הרעיון של אימפריה סינית עולה, אך רובם סבורים כי מדיניות "האיזון" באירופה ובמזרח התיכון תאפשר להתמקד בסוגיה העיקרית של האיום הסיני.
כנגד הפיתוי המתמשך לפנות מזרחה, ברנדס מתעקש כי עלינו לראות את אירואסיה כגורם אחד שלם. הוא אמנם מודה כי אסיה ללא הגנה צבאית אמריקנית תמצא עצמה "בחסדי הסינים", אך מדגיש כי בנות הברית של אמריקה באירופה ובמזרח התיכון "יתקשו לבלום את יריביהם ללא תמיכה ושיתוף פעולה מצד וושינגטון". התוצאה ההגיונית ממהלך של צמצום נוכחות אמריקנית בכל אחת מן הזירות תהיה חזרה ליריבות גיאופוליטית עזה ומלחמה. מילותיו הנכונות של ספיקמן ממשיכות להדהד: "אף מדינה גדולה" אינה יכולה להתייחס ליבשות העולם כ"תאים חסיני מים".
התעצמות צבאית אמריקנית תידרש על מנת להרתיע או להביס מהלכים עוינים מצד הכוחות הרוויזיוניסטים. כפי שמבהיר ברנדס, אירואסיה היא "נקודת הסמך של הסדר העולמי", נקודה בה יוכרע עתיד החירות. המדינה או הברית אשר יצליחו לשלוט באזורי מפתח ייהנו מ"משאבים חסרי תקדים, עושר והשפעה עולמית". יותר מכל זמן אחר מאז מלחמת העולם השנייה, אירואסיה נמצאת כעת בסכנה אמיתית מול איום הציר האוטוקרטי. זו אינה תוצאה בלתי נמנעת, אך כרגע אף אחד מן הצדדים הפוליטיים באמריקה אינו מראה מוכנות למנוע אותה. בכך שהזניחו את הצבא האמריקני, הדמוקרטים כבר הובילו לסדרת מלחמות באירופה ובמזרח התיכון. מנגד, בכך שהם נוטשים חלק מבנות הברית של ארה"ב, הרפובליקנים בעידן טראמפ פוגעים גם הם במקורות העוצמה האמריקנית. ברנדס מבין כי בדיוק כפי שההיסטוריה אינה צועדת בנתיב קבוע מראש, העימותים בימינו יוכרעו, מעל הכל, בידי "איכות המנהיגים שלנו וההחלטות שיקבלו".
בנאום ההשבעה השני שלו, הנשיא טראמפ הכריז על לידתו של "תור זהב חדש". אך אם לא ניזהר, צבעי המאה הקרובה יהיו אפלים ומדממים הרבה יותר. התמודדות נכונה עם הסכנות של זמננו תדרוש מדינאות מיומנת ומתוחכמת, ומקבלי ההחלטות יכולים למצוא מדריך שימושי בספרו של ברנדס – תוכנית להבטחת המאה הבאה כמאה האמריקנית.
גרסה מלאה של הטור התפרסמה בכתב העת קומנטרי.
מה שהכותב מפספס הוא שארה״ב פשוט לא יכולה להתמודד מול כל זה לבדה ולכן צריכה לגרום לידידותיה באירופה (שלא לדבר על קנדה) ובמקומות אחרים להתעורר ולקחת חלק באחריות.
לכן, נסיגה יכולה להתגלות כמהלך מצוין.
רק חבל שבתימן טראמפ חזר למדיניות הישנה של להיות הפראייר של הקואליציה המערבית.