מהנחת תפילין בתיכונים ועד חוויות החטופים שחזרו – המציאות משתנה מול עינינו. הרוב המסורתי-דתי בישראל לא מתנצל יותר, ואף אליטה לא תצליח לעצור את המגמה הזו
עצרו רגע והיזכרו מה היה השיח הציבורי-ישראלי בימים שלפני ה-7.10. המשפטים היומיומיים מפי נבחרי הציבור ומשפיעי דעת קהל היו רווחים בקביעה כי "מדינת ישראל הולכת להיות דתית, משיחית, פאשיסטית וקיצונית". עכשיו תראו מה קרה אחרי הטבח ולאן הגענו – לוחמים יוצאים בתפילה לפני הקרב במלחמה, תפילין בתיכונים חילוניים הפכו למוצר מבוקש, וחטופים רבים שחזרו מהתופת מעידים כי האמונה היא שהחזיקה אותם בשבי והצילה אותם מידי המרצחים. אגם ברגר סיפרה כיצד השתדלה לשמור שבת ותעניות ונמנעה מאכילת בשר לא כשר; אוהד בן עמי התפלל מדי יום, עשה הבדלה בשבי והניח תפילין לאחר ששוחרר; התצפיתניות הקפידו שלא לאכול חמץ בפסח; סשה טרופנוב הניח תפילין לראשונה בחייו, ובת זוגו, ספיר כהן, אמרה מדי יום בשבי את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי"; אמילי דמארי מיהרה להגיע לכותל להתפלל ולהודות על הנס עם שחרורה מהשבי; ואלי שרעבי אמר "שמע ישראל" וערך קידוש.
ייתכן שיש מי שקרא את הכותרת ונתקף חרדה, אך ברור לאן המציאות הולכת. הדמוגרפיה מדברת בעד עצמה, הנתונים והמספרים ברורים, וכל מי שעוקב אחרי המגמות בחברה הישראלית מבין זאת. לשם אנחנו הולכים, וכל אחד, בדרכו, יצטרך להתמודד עם המציאות הזו – בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו.
הדברים נכתבים לאחר שנה וחצי מפעימות במיוחד ברוח הלאומית והמסורתית. תפילות החיילים ביציאה לקרב, דוכני תפילין בתיכונים חילוניים ביוזמת התלמידים עצמם, ושובם של חלק מהחטופים, שלמרות שגדלו בתרבות חילונית, מעידים כי האמונה היא שהחזיקה אותם ועמדה לצידם בשעות האפלות ביותר.
המציאות מתקדמת למסורת – המאבק הוכרע
ישנם המנסים למנוע את התקרבות הציבור למסורת, בין בתקשורת ובין במערכת החינוך באמצעות חומרי לימוד המנותקים מיהדות. קבוצה קטנה של אליטה ישנה מנסה להילחם במהפכה המתרחשת, אולם המציאות הולכת לכיוון ההפוך, והיא חזקה מכל התנגדות. גילוי נאות: אני נמצא הרבה בשטח – במערכות חינוך וחברה ברחבי הארץ – וצריך להיות עיוור כדי לפספס את רוח ה"מסורתיזציה" הנוכחת בכל מקום. כל מי שמתנגד לרוח התקופה הוא דינוזאור הנלחם נגד זרם היסטורי בלתי נמנע. ישנה חבורה קטנה המסרבת להפנים שהמציאות השתנתה, או שהיא מבינה זאת אך עדיין מנסה בכל כוחה להילחם נגד. החדשות הרעות עבורם הן שמאמציהם לא יצלחו.
לרוב העם אני אומר: איננו צריכים להתרגש מהמאבק הזה. ההיסטוריה כבר הכריעה – העתיד של החברה הישראלית הוא עתיד מסורתי-דתי, מחובר לזהות הלאומית והיהודית. דברו על הכל בפתיחות ובלי חשבונות. זה בדיוק מה שמפחיד את אותם גורמים ישנים; זה שורש כל ההתנגדויות שאנחנו רואים. זה לא החטופים, לא הרפורמה, לא ביבי – הכל תירוץ לדבר האמיתי: הפחד שהמציאות משתנה מול עיניהם.
אנחנו הרוב – לא לפחד
"אנחנו נבוא איתכם חשבון", מאיימים המתנגדים להמיט על המסורת והדת השמדה ולחנוק את התפשטותן. ואני שואל: על מה בדיוק תבואו איתנו חשבון? מה העוול שעשינו? על שהתנגדנו לאוסלו? על שאנו נהרגים בצבא? תורמים כליות? על מה תבואו חשבון עם הציבור הדתי-לאומי והמסורתי-לאומי? במקום לנסות לפייס אותם בסיסמאות "אנחנו עם אחד" שהם בזים להן, התשובה הראויה היא: אנחנו לא מפחדים ממכם; נסו אותנו ונראה מי הרוב פה.
הציבור הלאומי, המסורתי והדתי הוא הרוב ועליו להפסיק לפחד. האליטות הישנות יכולות לנסות לגרום נזק, אך לא יעצרו את השינוי. בעוד מספר שנים לא רב גם האליטה תתחלף והמדינה תהיה מדינה מסורתית-דתית. זו כבר לא שאלה של "אם" – זה עניין של מתי וכיצד.
ההתנגדות דוחפת קדימה
כל התנגדות להתפשטות המסורת וכל משבר באומה (המלחמה, הטבח והחטופים כדוגמה) רק מצמיחים מתוכם התקרבות מסורתית נוספת. הכפייה היחידה שקיימת היום היא כפיית המיעוט החילוני על הרוב המסורתי בהתנגדותו לדרך הרוב, ולא "כפייה דתית", כפי שמציגים זאת. מערכות החינוך והמשפט נאבקות בעוצמה להסיר סממנים דתיים או יהודיים מהמרחב הציבורי, ובכך כופות את רצונן על רצון הרוב להתקרב למסורת וללאומיות היהודית. אולם הריאקציה מראה את אותותיה – יותר תלמידים מניחים תפילין, כל גדוד ופלוגה יוצאים בתפילה לפני הקרב, וכולם שרים "השם יתברך תמיד אוהב אותי ויהיה לי רק טוב".
המושג "הדתה", שנועד לזרוע פחד נגד התהליך הציבורי של התקרבות ההמונים ליהדות, הוא מטעה ביסודו. כשאדם מאמין במשהו, טבעי שינסה לשכנע אחרים בדרכו. אם כן, איזו כפייה ואיזו הדתה באמת קיימות במדינה? אנחנו מאמינים במשהו ורוב האנשים מחפשים זאת. מי שלא רוצה – בבקשה, אבל התרבות הכללית משתנה על פי הרוב.
במשך 80 שנה התקיימה שליטה כמעט מוחלטת בתקשורת, באקדמיה, במערכות המדינה והחינוך בידי מיעוט אחוס"לי, שבעבר היה רוב והיום הוא מיעוט הולך ומצטמצם, המנסה בכל כוחו לכפות את תפיסתו על הרוב. אנחנו כבר לא מפחדים מהם ולא מתנצלים בפניהם. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים – מדינה יהודית מסורתית. כעת הדבר המרכזי שאנחנו צריכים להסביר הוא: "מה זה אומר?".
בירור המושגים
האליטות הישנות מנסות להפחיד את הציבור באמצעות יצירת מושגים מוטעים על השתרשות המסורת בחברה. הן מנסות לצייר מדינה יהודית-מסורתית כסיוט דיסטופי נוסח "סיפורה של שפחה", עם מוטיבים של דיכוי, שוביניזם ורודנות. אך האמת היא שמדינה יהודית היא בדיוק ההפך – מדינה פורחת, משגשגת, מחוברת לערכים, מלאה בזהות ושורשים. בירור המושגים והתקרבות למסורת מתרחשים כבר היום, לא רק בישראל אלא בכל העולם. השמרנות והדתיות עושות "קאמבק" בתודעה ובמעשה.
אחרי 200 שנה של שליטה חילונית-מערבית, ובעיקר 30 שנים של פרוגרסיביות מטורללת וקיצונית, אנשים מבינים שזה לא עובד. אם אין אלוהים, אם אין משמעות, אם אין משפחה ואין מדינה – אז מה נשאר? על כן העולם מתעורר ומחפש משמעות. זה מה שקורה עכשיו בארה"ב ובאירופה. מי שחכם – מצטרף לגל הזה. ומי שלא? שינסה לתקוע אצבע בסכר ההולך ומתפרץ – הוא לא יצליח.
מי אמר שמדינת ישראל תשרוד עד אז? חוץ מזה, תחזיות המבוססות על גידול אקספוננציאלי, מזכירות את נ נבואת השקר על אודות לונדון שתשקע תחת גללי סוסים. מי חשב על המצאת המכונית?
בשורה התחתונה, ישראל עלולה להיכבש ולקרוס, הציבור הדתית עלול לעבור משבר אמוני שיגרום לעזיבת הדת וכו'.
כנראה אלה משאלות לבך. לא בטוח שאדון עולם שואל אותך. יש להניח שלא.
ישראל 2048
—————
ע"פ דר' אטינגר בשנת ה100 לתקומת ישראל, תחת הנחה של המשך קוי המגמה הקיימים כיום בציבור היהודי, המוסלמי. הנוצרי, הדרוזי ושל העובדים הזרים, בישראל שממערב לנהר הירדן יהיו יותר מ20 מיליון בני אדם, כ20 מיליון אזרחים, שמתוכם כ16 מיליון יהודים, כ3.5 מיליון מוסלמים וחצי מיליון כל השאר. ע"פ ד"ר אטינגר, 85% ממתחילי כיתה א' יהיו יהודים. הרב היהודי ילך ויצמח עם השנים. תחת הנחה שתוכנית טראמפ תצלח, ורצועת עזה תשוחרר מוסלמים. ביו"ש יהיה שיוויון בין יהודים ומוסלמים – כאשר הילודה היהודית ביו"ש כ5.4 ילדים לאישה אל מול 2.7 המוסלמית. המוסלמים מאבדים כחצי שנתון בהגירה. כל המספרים הללו מוכיחים כי ישראל לא רק שלא צריכה לקטון, היא צריכה לגדול. במלחמה בימינו צריכה לשחרר את חבל גרר (עזה), הגולן צריך לגדול כ60 ק"מ מזרחה. הגבול עם לבנון צריך לכל הפחות להגיע מעבר לנהר הליטאני ללא נוכחות של נתיני אויב ועדיף עד מעבר לעאוולי.
בתוך ישראל, הרב שיש לימין של 2/3 מול 1/3 כיום בקרב היהודים לאור ההבדל בשיעורי הפירעון יגדל לכ-5/6 מול 1/6. השאלה, עד מתי הרב בישראל יסכים כי 15 שופטי בג"ץ ייצגו את מר"ץ שלא עברה את אחוז החסימה (ע"פ אחד המרואיינים בפודקסט שומר סף של ד"ר טאוב), עד מתי מתראיינים למשרת סטודנט בפרקליטות יקבלו טיפ שהם צריכים להציג דעות של מרץ אחרת לא יעברו את הראיון. והחשוב עד מתי נציגי הציבור הנהנים מחסינות מהותית יסכימו לחקירת איומים על תיקים שלא נסגרים 15 שנים שסטטיסטית זוכים בה אנשי ימין בלבד (ע"ע הקש בגג).
נציגי הציבור יכולים לא לנמק לבג"ץ שום דבר ולשלוח פתק קטן כשאגודת שקר כלשהי במימון גרמניה וקטאר תגיש עתירה: התשובה – אני החתום/מה הנהנה/ת מחסינות מהותית לא אשיב לעתירה. מה תעשו? תשלחו את משמר בתי המשפט לעצור את השר/ה? וכשהכנסת תבטל את פס"ד מה תעשו? תעצרו את יו"ר הכנסת?
בשלב מסויים, לאחר לכתו של נתניהו, הדור הבא, ידע למנות יועמ"ש כמשרת אמון לשר או לממשלה, לשנות את הוועדה לשבוט שופטים ע"פ המפתח של הכוחות בכנסת + שר המשפטים. יבטל פס"ד שנתנו ללא סמכות. יפטר פקידים שלא יבצעו את הנחיות השר/ה. או במילים פשוטות, לא יספור את ה2000 איש שמנהלים היום את ישראל. ממנים או יותר נכון משבטים את עצמם לדעת. ולא עם יד קשורה על ידי בג"ץ ישראל תהיה מעצמה אזורית: צבאית, דמוגרפית, מדעית, כלכלית. ואגב, בקרוב יהיה צריך לבחון למה פנסיה תקציבית של 40,000 שח ומעלה לא תהיה ממוסה ב80%. כל אלו בסמכות הכנסת.
הרבה לפני…
הרבה לפני…
אני מסכים.
יש להתחיל להתנהג ולפעול כרוב ולא כמיעוט קיצון ומוכה.
יש כוון גבוה.כנאמר במגילת העצמאות מדינה יהודית ודמוקרטית.
הדברים נכונים לחלוטין.
אך האפסורד הוא שחלק גדול מאיתנו מצטרף לאליטה הפרוגרסיבית במלחמתם נגד החרדים, במקום להבין שאנחנו נמצאים באותו צד במאבק החשוב באמת שהוא מדינה יהודית ולא פרוגרסיבית.
המאבק הזה יכול לקחת אחורה בצעדי ענק את כל מה שהשגנו עד עתה.
האליטות הישנות יכולות לגרום המון נזק, כאשר שימור המדינה מפסיק להיות מטרה עבורם משאינם יכולים לרדות בה. נראה שזה קורה לנגד ענינו.
נכון. צריך להודיע את זה למערכת הארץ. לחסוך להם אנרגיה. אבל צריך לשמור על שמאלננו בתוך העסק מחד. ומאידך להשקיע יותר במקצועות המדעיים.
יש נקודה שמפוספסת פה אבל למעשה מחזקת את הנקודה וזו העובדה שהמאבק הזה הוא גם בין דורי.
אותה איליטה שנאבקת נגד השינוי המסורתי (בין בתקשורת, באקדמיה, במערכת הבטחונית בהווה ובעבר ובפוליטיקה) בנויה בעיקר על ילידי שנות ה-40, 50 ותחילת שנות ה-60 שמסרבים להפנים שהם כבר לא רלוונטים. אבל בסופו של דבר הם יזדקנו ויאלצו לפנות את עמדות הכח שלהם.
לא במקרה ערוצי הימין(14 ו15) מלאים כמעט באופן מוחלט בצעירים (למעט כמה פרשנים שמביאים נסיון) בעוד כלי תקשורת שמאלניים מלאים בכל כך הרבה מבוגרים(גדעון לוי, סימה קדמון, רינו צרור ועוד) שנראה שהם מפחדים לתת לזקנים לפרוש לפנסיה ולהישאר בלעדיהם.
וזה קורה גם בזירות אחרות: המאבק הזה קיים גם בתוך גוש הימין. לא בכדי ראשי הסרוגים כיום הם בני פחות מחמישים בעוד זקני הליכוד הם שלא מפסיקים לפסול שמאלה ולחפש עוד ח״כים חילונים(דוגמת תקווה חדשה) שהם ׳יאלצו׳ להתפשר איתם.
מקרה נוסף הם האבנים הזקנים בחברה החרדית שמתנגד לגיוס למול הצעירים שדווקא כן מעוניינים בשינוי.
המסקנות המתבקשות הן שצריך להיאזר בסבלנות אבל גם להשתדל להרחיק זקנים מעמדות כח, מיקרופונים ומצלמות ככל האפשר. זה נכון שהנסיון שלהם חשוב ו׳סתירת זקנים בנין׳ אבל בעולם שמשתנה במהירות חסרת תקדים לא ברור כמה הנסיון של אותו דור עדיין רלוונטי. ולא לשכוח: השינוי יקרה והמאבק הזה הוא מאבק סרק שדינו להיכשל.
בס"ד
ומה הבעיה עם זה? אדרבה זה בשורה טובה תהיה מנהיגות הרבה יותר טובה ומדינת ישראל תהיה אור לגויים.