המאבק על מינויים והדחות בצמרת מערכות המשפט והביטחון מחייב את הממשלה לאזן בין הצורך להחליף פקידים סוררים לבין הסכנה של משבר חוקתי
ראוי להקדים ולציין כי בנימין נתניהו, רונן בר וגלי בהרב-מיארה צריכים לפרוש לאלתר מתפקידיהם ולעזוב את הזירה הציבורית. נתניהו ובר נושאים באחריות לאסון 7 באוקטובר – הן ביום האסון עצמו והן, חשוב מכך, בשל תפקידם המכריע בעיצוב המדיניות שהובילה לאסון. בהרב-מיארה, מצדה, אחראית למלחמת הגרילה הפוליטית שהממסד המשפטי מנהל נגד הממשלה הנבחרת, עובדה שאפילו גדעון סער, האיש שמינה אותה, הודה בה לאחרונה כשהביע תמיכה בהדחתה. המבקש למצוא סיבות נוספות לפרישתם יגלה שהמלאכה קלה.
לאחר הקדמה זו, עלינו לבחון כיצד יש להבין את המשבר שהתפתח בעקבות הצהרת נתניהו על כוונתו לפטר את בר. בעת כתיבת שורות אלו התחדשה התקיפה הישראלית בעזה, אך טרם נקבע מועד להצבעה בממשלה על הדחתו של בר, וספק אם הצבעה כזו אכן תתקיים. בתקשורת מתפרסמת תמונה מעניינת: בר, שבעבר דווח כי תמך בהפסקת המלחמה נגד חמאס לטובת שחרור החטופים, נראה יושב עם הרמטכ"ל ב"בור" בקרייה ערב המבצע הנוכחי – ובמקביל, ערב הדחתו המתוכננת – מתכנן את המתקפה בעזה. ייתכן שכל הפרשה אינה אלא תרגיל הטעיה כלפי חמאס: "הישראלים אינם יכולים לתקוף הלילה, הם שקועים במשבר פנימי סביב הדחת ראש השב"כ!" ימים יגידו.
מלחמת אזרחים באמצעים חלופיים: שני נרטיבים מתנגשים
המשבר הביטחוני המכה בישראל – החמור ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים – מסתבך עוד יותר בשל משבר פנימי עמוק שניתן לכנותו "מלחמת אזרחים באמצעים חלופיים". כל צד במאבק הפנימי הזה מחזיק בנרטיב משלו: מי צודק, מי מושחת, מהו פרשנות החוק הנכונה, ומהי המטרה האמיתית של המלחמה בעזה. קשה להימנע מהפיתוי להיסחף אל תוך הנרטיב שכבר אימצנו, וקשה עוד יותר להפעיל שיקול דעת ביקורתי, במיוחד כשהציבור חשוף רק לחלק מהעובדות. במצב כזה, המשקיף מהצד נאלץ להסתמך על האשמות הדדיות ועל "חדשות" שעלולות להתגלות כמניפולטיביות או שקריות.
אם אכן נכון שרונן בר מסרב לקבל את סמכות הדרג המדיני בקביעת מטרות המלחמה, קיימת הצדקה מלאה לפיטוריו – וזאת ללא כל קשר לאחריותו לאירועי 7 באוקטובר. אך המחנה הנגדי משוכנע שהפיטורים מונעים ממניעים פוליטיים בלבד, במטרה למנוע חקירה של קשרים בין יועצי ראש הממשלה לקטאר. אבסורד מוחלט: להאשים את סביבתו של נתניהו (ולא רק את עבאס!) בקבלת כספים מקטאר – ובכל זאת, האשמות אלו זוכות לאמון מיידי בקרב מתנגדיו, פשוט מפני שהן מכוונות נגדו. אמנם קיימות סיבות מוצדקות לדרוש מנתניהו לקחת אחריות על מחדל 7 באוקטובר ולסיים את תפקידו, אך לא ניתן להתעלם מכך שעבור רבים, הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית אינן אלא ניסיון לכפות בכלים משפטיים-כביכול את מה שלא הצליחו להשיג בקלפי.
מה שכן נוכל לומר לזכות הממשלה הנבחרת, על אף כל הביקורת כלפיה, הוא שהממשלה מקפידה לפעול במסגרת החוק הכתוב, כפי שעוצבה לאורך שנים בכנסות ישראל. ראש הממשלה מחזיק בסמכות חוקית מפורשת להחליף את ראש השב"כ. הממשלה רשאית להחליף את היועצת המשפטית אם היא מוכיחה שהמחלוקות בינה לבין היועמ"שית חוסמות שיתוף פעולה תקין – עובדה המגובה בראיות רבות. יתר על כן, הממשלה, באמצעות הרוב הפרלמנטרי שלה, היתה יכולה לחולל מהפכה במבנה השלטוני ולהעביר לידיה את הסמכות לקבוע את הרכב בית המשפט העליון. אך במקום זאת, בחרה בחכמה בדרך מתונה והסכימה לפשרת סער-לוין, כדי להבטיח שלמיעוט המיוצג באופוזיציה תישמר תמיד יכולת ההגנה על זכויותיו בערכאות המשפטיות. נרחיב על מתינות אסטרטגית זו בהמשך.
מנגד, המחנה היריב – המעוגן במערכת אכיפת החוק, בתקשורת הממסדית, באקדמיה ובחוגים כלכליים מסוימים – נשען על הטענה שמנהיגיו בבית המשפט העליון רשאים לקבוע את החוק על פי שיקול דעתם, גם כאשר זה נוגד את לשון החוק המפורשת. בשנתיים וחצי האחרונות התבססה מגמה מדאיגה זו, כאשר בית המשפט מקבל החלטות המתרחקות יותר ויותר מעוגן חוקי או היגיון משפטי, והופכות לתרגיל בהפעלת כוח. דוגמאות בולטות לכך הן: הקביעה שבית המשפט מוסמך לבטל חוק יסוד, כינוס עצמאי של הוועדה לבחירת שופטים, והכשרת מינויו העצמי של השופט יצחק עמית לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. זו גם הסיבה שהיועמ"שית מטילה וטו על מגוון החלטות ממשלה בטענה של "חוסר סבירות" – גם כשאינה יכולה לטעון שההחלטות אינן חוקיות. בשם החוק נעשים מעשים שרירותיים יותר ויותר, ושרירות היא האנטיתזה המוחלטת לדמוקרטיה ושלטון החוק.
המחנה הלאומי, שאליו אני משתייך, פתח במאבק לפני שנים רבות כשנמצא בעמדת נחיתות והיריב שלט ברוב אפיקי העוצמה במדינה. אך המאזן משתנה בהדרגה. נקודת השיא במאבק זה התרחש לפני שנתיים, במהלך האירועים שהובילו בסופו של דבר לאסון 7 באוקטובר. המחנה הלאומי אימץ אז מדיניות משפטית שעלולה הייתה – גם אם בניגוד לכוונת יוזמיה – לסכן את זכויותיו ואורח חייו של ציבור חילוני נרחב, ובכך לסכן למעשה את זכויות כל האזרחים. ההפגנות ההמוניות וסירוב השירות בלמו אז את הרפורמה המשפטית.
שינוי במאזן הכוחות: התפוגגות כוח ההפגנות והסירוב
מאז סתיו 2023 נדמה שחל שינוי במאזן הכוחות. בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה הובילו מהלכים קיצוניים שהעמיקו את הפגיעה באיזון העדין בין רשויות השלטון, ובדרך זו פגעו גם במעמדם הציבורי. במקביל, הממשלה הנוכחית ריככה ביוזמתה את הרפורמה המשפטית המקורית, ובכך הסירה את העוקץ ממה שנתפס כסכנה לדמוקרטיה. הנקודה המכרעת ביותר היא שהנשק האסטרטגי המרכזי של מחנה בית המשפט – ההפגנות ההמוניות וסירוב השירות – איבד מכוחו המרתיע. נראה שמעטים יצאו לרחובות או יסרבו לשרת בשם שימור תפקידו של רונן בר. בניגוד בולט למאבק על הרפורמה המשפטית, סוגיית עתידו של בר אינה נתפסת בציבור כעניין הרה-גורל המשפיע על חייהם; מדובר בעיקר ניסיון של האליטות הוותיקות להיאחז בעמדות ההשפעה ולמנוע העברת סמכויות לנציגים הנבחרים באופן דמוקרטי.
האתגר האסטרטגי: איך לפעול מבלי לחצות את הרוביקון
האתגר המרכזי העומד כעת בפני המחנה הלאומי טמון בביסוס הלגיטימציה הציבורית למהלכיו. קידום מדיניות המחנה חייב להתבצע באמצעות צעדים מחושבים, מדודים וניתנים להגנה בשיח הדמוקרטי. אסטרטגית, המטרה היא יישום עמדות המחנה, אך טקטית רצוי להימנע ככל האפשר מעימות חזיתי ישיר עם המחנה היריב. אין מנוס מקידום הסדר הפשרה שגיבשו סער ולוין, שכן לא ניתן להותיר את המשבר החוקתי בנקודת הרתיחה אליה הגיע בקיץ 2023. הנהגת צה"ל הקודמת, הפוליטית והמקצועית, לא ידעה לנצח במלחמה ולכן היה כורח להחליף אותה. ייתכן וכורח זה מחייב גם את החלפתו של רונן בר. עם זאת, חובה להחליף את גלי בהרב-מיארה, שפעלה באופן שיטתי ליצירת מציאות משפטית המונעת מהממשלה לבצע את תפקידיה החיוניים בעת משבר לאומי.
הליך הדחתה של בהרב-מיארה, גם בהנחה שהממשלה תצליח להעבירו בוועדה למינוי היועץ המשפטי בהתאם לנדרש בחוק, עלול להוביל למשבר חוקתי: סביר להניח כי בג"ץ יפסול את ההחלטה מטעמי "סבירות" – ואז תיאלץ הממשלה להכריז כי החלטת בג"ץ חורגת מסמכותו (ultra vires) ואינה מחייבת אותה. אנשים הם מדיניות, והמאבק בין המחנות הפוליטיים מתמקד במוקדי הכוח הממשיים: סמכויות המינוי וההדחה בשירות הציבורי ובמערכת המשפט. בעוד שבנושא מינוי שופטים הממשלה מוכנה לחתור לפשרה, אינה יכולה לוותר על סמכותה החוקית למנות ולהדיח בכירים ברשות המבצעת, במיוחד כאשר קיים צורך דחוף בהחלפת הנהגת מערכות הביטחון. כך גם בנוגע להחלפת היועמ"שית, המערימה מכשולים שיטתיים על פעולות הממשלה. יש להכיר בכך שהתעלמות מפסיקת בג"ץ היא צעד דרמטי חסר תקדים – כלי נשק מוסדי קיצוני שיש לשמור למצבי חירום בלבד. זו תהיה הפעם הראשונה שהממשלה נוקטת צעד שחורג מהמסגרת המשפטית המקובלת ונכנסת לטריטוריה אפורה שבה גם היא חשופה להאשמות בפריקת עול החוק.
האם הדחתו של רונן בר מהווה אותו מקרה חירום המצדיק צעד כה דרסטי? מחד, מדובר בשינוי מהותי בצמרת מערכת הביטחון בעיצומה של מלחמה. ראש ממשלה אינו יכול לסבול הימצאותו של ראש שב"כ המתעלם ממרותו ומכפיפותו למדיניות הממשלה הנבחרת. מאידך, הפיכת הסירוב לציית לפסיקת בג"ץ לנוהג שבשגרה תיצור תקדים מסוכן. אם נידרש לכך, ראוי שהממשלה תצהיר באופן פומבי ומנומק כי היא מטילה ספק בלגיטימיות המוסדית של בית המשפט הנוכחי, ולכן אין בכוונתה לכבד את החלטותיו בתחום המינויים והדחות. ואולם, יש להימנע מצעד זה ככל האפשר – לא משום שבית המשפט העליון אינו חורג מסמכותו החוקית (שכן זו הפכה לשיטת פעולתו הקבועה), אלא משום שהמשימה האסטרטגית של הממשלה כעת היא לשכנע את הציבור הרחב שהיא, בניגוד ליריביה, פועלת במסגרת גבולות החוק ושלטון הרוב הדמוקרטי. רק כך תוכל לבסס את הלגיטימציה ארוכת הטווח לקיום משטר של "חירות מסודרת" – חירות המעוגנת בחוק ונשענת על רצון הריבון, העם.
אמת שגם לנתניהו יש אחריות על ה7.10. אך ההשוואה בינו לבין בר מעוותת.
ראשית, אפילו בחי קשר ל7.10. זו זכותו של ראש הממשלה לפטר את ראש השב״כ מתוקף היותו הבוס שלו. לכן אין כל לגיטימציה לסירובו של בר לעזוב בשקט. ולמעשה, העובדה שניתנה לו האפשרות להתפטר היא יסד עליו הוא חייב הכרת הטוב.
שנית, נתניהו נהנה מתמיכה רחבה בציבור(טפילו בסקרים הכי פחות טובים הקואליציה שומרת על למילה מחמישים מנדטים) ובכנסת מה שנותן לו לגיטימציה כי העם הוא הריבון. לא ניתן לומר דבר מזה על בר.
שלישית, לנתניהו שמורה האפשרות לעמוד לבחירות ולתת לעם להחליט האם הוא מוכן למחול יל חלקו של נתניהו במחדל ולאפשר לנתניהו להמשיך. בדיוק כמו שדרעי היה יכול לחזור אחרי שהורשע בעברו(ושילם את חובו לחברה). ואני יודע שבמקרה של דרעי, בג״ץ התעלם מריבונית העם אבל זו עוד דוגמא לשחיתות בג״ץ ולא משהו ללמוד ממנו.
ורביעית. פרישת נתניהו תאלץ בחירות ולכן תפריע הן למלחמה והן למו״מ על חטופים. בניגוד לפרישת בר שתעבור חלק מבחינת המערכת. לימין אין אינטרס לעשות זאת אך השמאל מומלץ להציע תיקון לחוק יסוד שיאפשר לראש ממשלה לפרוש ולהעביר את התפקיד למישהו אחר ממפלגתו בלי לפרק את הקואליציה(כמו ששרים יכולים לעשות). אך איני מצפה ממי ששנאתם לנתניהו היא רק כלי להפלת שלטון ימין לעשות זאת(ולראיה, הם יכלו לעשות זאת לפני שנים וזה היה מקל עליהם לסנדל את נתניהו).
משבר חוקתי הוא לא סכנה
הוא הכרח בדרך למיגור שלטון הפקידים
אתה מניח שמאבק מתנגדי הרפורמה הוא עממי ולכן לגיטימי, בעוד שחשיפת הכספים הרבים שמגיעים ממשלות זרות ומאוליגרכים ישראלים מערער על כך.
כוונות הממשלה סבירות ביותר במשחק הדמוקראטי, ולכן צריך לממשן בכל הכח. הבעייה היא נתניהו שנראה שהוא ממשיך להיות לחיץ ולשמש כמגן המערכת המשפטית.
נתניהו עמד במבחן הבוחר ואני די בטוח שכך יהיה גם בעתיד. כל המפקדים הכירו כי חמאס השמיש סימים ברחבי הרצועה והשמיש את נכסי החירום שלהם. יש מבול אל-אקצה וראש השב"כ חושב רק על חילוץ שני בכירי שב"כ. לכאורה הבין את תוצאת מעשיו ועסק רק בטשטוש עדויות ולכן הפעיל אלימות ועינויים קשים לנגד רוזנפלד. ראש השב"כ מדבר על 45 סימים ואומר רק חצי אמת. בהמשך בשעה 3:00 ובשעה 4:00 נדלקו כבר 1000. רונן בר פברק תחקיר שיעלים את פשעיו. האיש צריך ללכת ישר לכלא.
שופטי העליון חייבים לאלתר לפרוש. הם אשמים בטבח. בג"ץ מתערב ומכריח את המדינה לתת את הגופות תמורת כלום.
אבל צריך להבין שללא חיסול מוחלט של שלטון שופטי העליון, שאשמים בכל הכאוס היום במדינת ישראל, בהשחתת מוסדות השלטון, בג”ץ מפעיל את חוק החירות לכל אויבנו כולל נוחבות. בג”ץ אשם ביצירת מפלצת רקובה בפרקליטות האזרחית והצבאית, בנפוטיזם ,בגזענות, בהפליה, בטיוח פרשת רשות המיסים ופרשת רות דוד ועוד. פרקליטות שתופרת משפטי דרייפוס, מוציאה הודעות שקריות בעזרת עינויים שכוללים גם מעשי סדום קשים. הפרקליטות הרקובה, בביצוע פשע של אכיפה בררנית ולא חוקרת ומאפשרת לפורעי רחוב מהשמאל לעשות ככל העולה על רוחם. כך עלה הרייך השלישי ע”י טרור רחוב, שבא לפרק את המדינה. אנרכיה היא מתכון רע בוודאי בזמן מלחמה. ככל שהאליטה, רובה אשכנזית חילונית, תרגיש שהיא תפסיד את השלטון, היא תדחוף לגופות בירקון.
הריגה ברשלנות, כנראה מכוונת, דינה שונה מכשלון בקרב. הייתה כאן הזנחה (ביטול מידע מסוכנים אנושיים והפניית כל המשאבים להפלת ראש ממשלה והפסקת האזנה לאויב) וכן הסתרה של מידע על פרוץ מלחמה מהדרג המדיני ומהחיילים בחזית, שהביא לרצח וטבח ואונס נוראי של חיילים ואזרחים. עכשיו אם הסירוב לפיטורי ראש הממשלה , ישנה הפרת אמונים וחתרנות.