התגייסות של האוניברסיטאות למאבקים פוליטיים היא מעילה בתפקידה העיקרי – חיפוש האמת והוראתה. האם עדיין ניתן להציל את החופש האקדמי?
דמיינו את המצב הבא – אלוף פיקוד הדרום שולח מייל לכל הקצינים, הנגדים והחיילים בפיקוד, ובו הוא מעודד אותם לצאת להפגנות נגד "ההפיכה המשטרית" ולחילופין בעד "הרפורמה המשפטית". לאחר מכן מארגן אלוף הפיקוד יום עוצר-אימונים ובו תהלוכה בהשתתפות קציני המטה שלו ופקודיו. בתשובה לשאלה מאחד מהקצינים הבכירים שלו, ששאל האם זה בכלל במנדט של אלוף הפיקוד לארגן פעילות פוליטית, עונה האלוף מניה וביה "אם לא אפעל, אחטא לתפקידי בהובלת החברה הישראלית…".
נשמע מופרך, הלא כן? ברור לכולנו, שסיטואציה כזו תגרור בין היתר מחאה ציבורית רחבה, סערה תקשורתית ופוליטית, וכנראה העמדה לדין משמעתי פיקודי. אחרי הכל, הכוח והסמכות שניתנו לאלוף הפיקוד לא ניתנו לו בכדי להשתמש בהם כראות עיניו, אלא רק על מנת להגשים את מטרות הצבא, ואלו לא כוללות את "הובלת החברה בישראל", בוודאי לא כשמתלווה לכך פרשנות פוליטית מובהקת.
אבל ישנם גופים ציבוריים, ממומנים (כמעט באופן מוחלט) על ידי הציבור, שבהם נעשה בדיוק הדבר הזה. כוונתי כמובן לאוניברסיטאות, שהתגייסו כמוסדות בצורה כמעט גורפת להתנגדות לחבילת החקיקה בעניין מערכת המשפט. בהתגייסות מוסדית אין בכוונתי כלל לפעילות של תאי סטודנטים או של חברי סגל כאזרחים פרטיים. כל פעילות פוליטית מסוג זה היא מבורכת בהחלט, מקובלת ונחוצה, ככל שהיא נעשית שלא במסגרת הלימודים הרשמית. התגייסות מוסדית היא כל פעולה של בעלי תפקידים רשמיים – כגון נשיאים, רקטורים, דיקנים, והסנאטים – במסגרת תפקידם הרשמי, כנגד חבילת החקיקה (ישים לב הקורא כי אני מקפיד שלא לקרוא לחבילת החוקים המשפטיים בשם "רפורמה" או "הפיכה", כך שלא אחשד בהתנגדות או תמיכה – דעתי האישית כלל אינה רלוונטית לדיון).
באוניברסיטת בן גוריון, בה אני משמש כחבר סגל, הסנאט יצא בהכרזה רשמית נגד חבילת החקיקה, הכריח את הסטודנטים והסגל לעצור את הלימודים לשעתיים (בהם היו טקסים ואירועים נגד החקיקה), משרד הרקטור השתמש במיילים רשמיים על מנת להאיץ בחברי סגל וסטודנטים לצאת להפגנות נגד החקיקה, ואורגנה תהלוכה רשמית של האוניברסיטה שבראשה עמדו בגאון נשיא האוניברסיטה והרקטור. המשמעות היא ברורה – האוניברסיטה, כמוסד, מתנגדת לחקיקה. אגב, את התשובה הדמיונית למעלה של האלוף ("אם לא אפעל…") ענה הרקטור של אחת האוניברסיטאות לשאילתא כזו בדיוק מחבר סגל בתכתובת אישית.
כמובן שישנם הבדלים רבים בין הדוגמא ההיפותטית שהבאתי לבין תגובת האוניברסיטאות. אין דין אלוף (שמילתו היא פקודה) לבין רקטור (שאינו "מפקד" על חברי הסגל), ובכלל הסנאט הוא גוף נבחר ולכן זו החלטה "דמוקרטית", ועוד הבדלים רבים. ובכל זאת, יש באנלוגיה הזו הרבה מאוד. גם באוניברסיטה, מופקד כוח רב בידי הנשיא והרקטור (למשל הכוח לשלוח מיילים רשמיים בתפוצה כללית, הכוח להשפיע על חברי סגל, הכוח לארגן הפסקת לימודים וכו'), וגם בדוגמת האוניברסיטאות – ראשי המוסד השתמשו בכוח שניתן להם למטרה שאינה המטרה הרשמית של המוסד.
ייתכן שמי מן הקוראים יחלוק עלי בנקודה זו: תפקיד הצבא מוגדר היטב, לשמור על ביטחון המדינה, ואילו האוניברסיטאות הם גופי מחקר והוראה, וככאלו – תפקידם דווקא לצאת למאבקים פוליטיים. ובכן, רבים וטובים חלקו על קו חשיבה זה בטענה כי הוא הרסני לחופש האקדמי ולמחקר. בכדי להבין זאת יש לחזור למושכלות היסוד: מהי מטרתן של האוניברסיטאות? מהי מהות האוניברסיטה, מהי תכליתה היסודית? לצורך דיון זה, נפנה מבטנו מערבה, אל ארצות הברית.
האוניברסיטה של שיקאגו נחשבת, כמעט מאז היוסדה, למעוז של חשיבה חופשית ולמגדלור של חופש ביטוי. בימים שבהם אחיותיה בחוף המזרחי והמערבי הקפידו על הנומרוס קלאוזוס ואנטישמיות הייתה הבון-טון בליגת הקיסוס, אוניברסיטת שיקגו רתמה לשורותיה מדענים יהודים מן השורה הראשונה (רבים מהם יזכו בפרסי נובל בהמשך הדרך), וגם היום, כשמחלוקת פוליטית מחלקת את הקמפוסים בארה"ב, אוניברסיטת שיקגו מקפידה להיות מחוץ למשחק הפוליטי.
דו"ח קאלוון": הניסיון האמריקאי בשאלת הניטרליות האקדמית
כיצד היא עושה זאת? אחת הדרכים היא על ידי הצמדות למסמך הידוע בשם "דו"ח קאלוון". בשנות ה-60 ארצות הברית סערה – סוגיות פוליטיות ובראשן מלחמת ווייטנאם הבעירו את השטח, הפגנות בהשתתפות מיליונים סחפו אמריקאים מניו-יורק, דרך וושינגטון הבירה ועד קליפורניה, והאוניברסיטאות היוו מרכז משמעותי לפעילות פוליטית. לאור ההתעוררות הפוליטית באוניברסיטאות, זימן נשיא האוניברסיטה דאז וועדה מיוחדת, שתחווה את דעתה על "תפקיד האוניברסיטה בפעילות חברתית ופוליטית". בראש הוועדה עמד פרופסור הארי קאלוון, מומחה למשפט חוקתי. דו"ח הוועדה הוא מסמך המסכם בעיני בצורה בהירה ועניינית מדוע אל לה לאוניברסיטה כמוסד להביע "דעה מוסדית" בעניינים פוליטיים. אני מתרגם כאן מספר קטעים מתוך הדו"ח עצמו:
"לאוניברסיטה יש תפקיד גדול וייחודי בפיתוח ערכים חברתיים ופוליטיים בחברה. התפקיד מוגדר על ידי המשימה הייחודית של האוניברסיטה ועל ידי המאפיינים הייחודיים של האוניברסיטה כקהילה. זהו תפקיד לטווח ארוך.
משימתה של האוניברסיטה היא גילוי, שיפור והפצת ידע. תחומי החקר שלה כוללים את כל האספקטים ואת כל ערכי החברה. אוניברסיטה הנאמנה למשימתה תספק אתגרים מתמשכים לערכים חברתיים, למדיניות, מנהגים ומוסדות. בעצם הגדרתה ומתוקף תפקודה, האוניברסיטה היא המוסד שיוצר נתק עם סדרים חברתיים קיימים ומציעה חדשים. בקצרה, אוניברסיטה טובה, כמו סוקרטס, תהיה מטרידה.
כלי הפעולה לביקורת ולתנגודת זו הוא חבר הסגל הבודד או הסטודנט הבודד. האוניברסיטה היא בית ותמיכה למבקרים – אך היא בעצמה אינה המבקר. היא, אם לחזור למקורות הקלאסיים, קהילת מלומדים. על מנת לבצע את המשימה שלה בחברה, האוניברסיטה חייבת לשמר סביבה ייחודית של חופש מחקרי ואת עצמאותה מאופנות פוליטיות, תשוקות פוליטיות ולחץ פוליטי. אוניברסיטה, אם ברצונה להיות נאמנה לאמונה במחקר אינטלקטואלי, חייבת לאמץ, להכיל, לתמוך ולעודד את מגוון הדעות הרחב ביותר בתוך קהילתה. מפני שזוהי קהילה, אך היא כזו רק לטובת המטרה – הגדולה אך המוגבלת – של מחקר והוראה. היא אינה מועדון, היא אינה איגוד מקצועי, היא אינה לובי פוליטי.
ומכיוון שהאוניברסיטה היא קהילה רק למטרות מוגבלות ומדויקות אלו, היא קהילה שאינה יכולה לנקוט פעולה קולקטיבית על נושאי היום מבלי לסכן את התנאים לקיומה וליעילותה. אין בנמצא מנגנון שבעזרתו האוניברסיטה תוכל לנקוט בפעולה קולקטיבית מבלי לפגוע בחופש הדעות המלא, שעליו היא מבוססת. אל לה להתעקש שכל חבריה תומכים בעמדה מסוימת בעניין חברתי; אם היא נוקטת בעמדה קולקטיבית, אז היא עושה זו על חשבון צנזור כל מיעוט שלא מסכים עם העמדה שננקטה. בקצרה – זוהי קהילה שאל לה להישען על הצבעת הרוב על מנת להביע עמדה על נושאים ציבוריים פוליטיים.
הניטרליות של האוניברסיטה כמוסד לא עולה מתוך היעדר אומץ או מתוך אדישות או אי-רגישות. היא עולה מתוך כבוד לחקירה חופשית והמחויבות למגוון דעות. ולניטרליות זו כמוסד נלווה החופש המלא ביותר של חברי הסגל והסטודנטים כפרטים לפעול במסגרות פוליטיות ובפעולות מחאה. עוד נלווה לה המחויבות של האוניברסיטה לספק מרכז לדיון עמוק ובועט בנושאים ציבוריים.
מתוקף נקודות אלו, אנו רואים כי עולה טענה כבדת משקל כנגד נקיטת פעולה קולקטיבית או הבעת דעות קולקטיביות על עניינים פוליטיים או חברתיים על ידי האוניברסיטה, או כנגד שינוי פעילויות האוניברסיטה באופן מערכתי על מנת ליישם ערכים פוליטיים או חברתיים, טובים ככל שייראו.
אנו משוכנעים כי אוניברסיטה גדולה יכולה להגיע להישגים גדולים לטובת החברה. לפיכך, אל לה להרשות לעצמה להיות מוטה ממשימה זו לטובת לקיחת חלק כשחקן עם כוח או השפעה פוליטיים משניים".
עד כאן דו"ח קאלוון, וכעת נחזור אלינו לישראל. גם לאוניברסיטאות בארץ ישנם מסמכים רשמיים שמגדירים אותם. המטרה של אוניברסיטת בן-גוריון, למשל, כתובה בצורה מפורשת בקוד האתי של האוניברסיטה (שאושרר על ידי הסנאט וחבר הנאמנים). וכך כתוב, בשורה הראשונה של הפסקה העוסקת בעניין –
" תכליתה היסודית של האוניברסיטה הינה חיפוש האמת, חקירתה והוראתה".
זהו.
לא "להוביל את החברה", לא "לחנך", או "לשפר". חיפוש האמת, חקירתה והוראתה.
יש בפשטות הזו יופי נאצל ובהירות מדהימה, וגם אמת פשוטה נוספת: כשחוקר נבחר להיות חבר סגל באוניברסיטה, הוא לא נבחר (או לפחות לא אמור להיבחר) כי הוא מוביל חברתי, או בעל הדעות ה"נכונות". הוא נבחר על מנת לחקור, לחפש את האמת ולהורות אותה לדורות הבאים, כל אחד בתחומו. גם רקטור האוניברסיטה שלי, שהוא היסטוריון משכמו ומעלה, המנדט שיש לו בתור חוקר אינו "להוביל את החברה בישראל", אלא לעסוק במחקר היסטורי ובהוראתו. ובתור רקטור, תפקידו לאפשר זאת לשאר החוקרים באוניברסיטה בצורה הטובה ביותר. לזאת הוא נבחר, וזה המנדט שלו. ישנם אנשים אחרים שנבחרו להוביל את החברה בישראל, והם נקראים פוליטיקאים. אם הרקטור מעוניין להוביל את החברה בישראל על ידי פעילות ציבורית, הוא מוזמן לקבל מהציבור מנדט ישיר לעשות זאת, על ידי מעבר לפוליטיקה וריצה לבחירות.
אבל מדוע לא לעשות גם וגם? מדוע לא לשאוף גם לחקר האמת והוראתה, וגם לשיפור פני החברה בישראל? ובכן, מפני שהשאיפה לחקר האמת היא אובייקטיבית, ואילו "שיפור פני החברה" הוא מושג סובייקטיבי לחלוטין – פעולה שהיא שיפור פני החברה לאדם אחד, עשויה להראות כהרסנית במיוחד עבור אדם אחד (ויכול להיות אפילו ששניהם יהיו פרופסורים באוניברסיטה!). הבנה זו, שהדרך האמיתית – וכנראה היחידה – שבה אוניברסיטה יכולה לשפר את החברה היא על ידי שאיפה לגילוי האמת המחקרית (בכל תחום שהוא), היא בסיס רעיון "החופש האקדמי". על פי תפיסה זו, מחקר אקדמי אל לו להיות מוטה או נתון ללחצים פוליטיים חיצוניים. קל וחומר שאל לו להיות נתון ללחצים פוליטיים פנימיים.
מתי ראוי שאוניברסיטה תביע עמדה פוליטית?
עשויים המקשים לשאול: האם יש גבול, שבו האוניברסיטאות חייבות להביע עמדה כמוסד? זו כמובן שאלה טובה. רובנו היינו רוצים שהאוניברסיטאות יעמדו איתן מול, למשל, דרישה גזענית או אנטי-מגדרית בחוק למשל שלא להרשות לשחורים, נשים או להט"בים להתמנות לחברי סגל, או חקיקה קיצונית אחרת בסגנון זה. כיצד נדע מה הגבול? מן הסתם אין כאן תשובה נכונה מוחלטת, אבל אני מציע חוק-אצבע פשוט לבחינת העניין: אם חקיקה פוגעת בצורה ישירה ביכולת של האוניברסיטה להגשים את מטרתה, הרי על האוניברסיטה להביע דעה כמוסד.
מילת המפתח כאן היא "ישירה" – לא פגיעה עקיפה (מפני שאז האוניברסיטאות יתחילו להפגין, למשל, על כל הצעת תקציב המדינה שלא נותנת להם מספיק כסף לדעתם), אלא פגיעה ישירה, מיידית ומובהקת ביכולת התפקוד החופשי של האוניברסיטה. למשל, איסור על מינוי יהודים או ערבים, או כל אפליה ברורה אחרת למשרות חברי סגל, פוגע ביכולת של האוניברסיטה לגייס את מיטב החוקרים לעסוק במחקר. לפי מפתח זה, ברור שחבילת החקיקה המשפטית אינה עילה מספיק טובה לגיוס פוליטי של האוניברסיטאות (בין אם היא טובה ובין אם לאו).
למעשה, האוניברסיטאות בעצמן פגעו ביכולתן לקיים את תכליתן בעצם ההתגייסות הפוליטית, דרך פגיעה באווירה האוניברסיטאית – אווירת החופש המחקרי, חופש המחשבה, החופש לקיים דיון בועט ומרגיז, ושיתוף הפעולה בתוך קהילת החוקרים. אווירה זו התדרדרה בצורה דרמטית עם ההתגייסות הפוליטית של האקדמיה. כפי שמתואר בדו"ח קאלוון, אין לאוניברסיטאות דרך להשתמש ברוב זה או אחר על מנת להביע דעה פוליטית מוסדית, מבלי לפגוע בחופש האקדמי ולצנזר דה-פאקטו דעות שאינן עומדות בקנה אחד עם הדעה המוסדית .
חישבו על חבר סגל צעיר, שבמקרה אולי תומך בחבילת החקיקה המשפטית, שמקבל מיילים ישירים מראש המחלקה שלו, מהרקטור שלו ומסנאט האוניברסיטה, אשר מביעים התנגדות נחרצת לחקיקה – אותם אנשים בדיוק שאחראים על קידומים, על מתן פרסי מחקר, על הוועדות השונות ועל תקציבים שונים בתוך האוניברסיטה. האם חוקר זה באמת ירגיש חופשי להביע את דעותיו השונות? חישבו על סטודנט לתואר מתקדם, שחושב אחרת אולי מהמנחה שלו בנושא זה – האם הוא ירגיש בנח להתבטא אל מול ההטיה המובהקת של בעלי המרות האקדמית?
האם זוהי הקהילה החופשית אליה שואפות האוניברסיטאות? ברור שלא – ויש בידי עדויות יד ראשונה מחוקרים צעירים שהביעו (בפני כמובן, ולא בפני הרקטור) תחושות ורגשות אלו. יהיו כאלו שיטענו שלמרות הפעילות הפוליטית המוסדית, עדיין וועדות האוניברסיטה הן "נקיות מפוליטיקה" – ובכן, זו היתממות, כי ההטיה הפוליטית קיימת בהחלט.
חברי הסגל של האוניברסיטאות, חברי הסנאט ובעלי התפקידים הבכירים, כל אלו לא נבחרו כדי לקדם סוגיות פוליטיות, אלא בשל יכולתם המוכחת לחקור ולחפש את האמת. האוניברסיטה כמוסד אינה כאן כדי "לקדם את החברה", אלא כדי לחקור ולהגיע לאמת – וההיסטוריה מלמדת ששחרור פוליטי של האוניברסיטאות היא הדרך הטובה ביותר בה ניתן להשתמש באוניברסיטאות על מנת שאכן חברה תשתפר, ולעומת זאת יש בנמצא דוגמאות רבות ביותר שבהן פוליטיזציה של האקדמיה הביאה לנזק גדול.
כמובן, חברי סגל יכולים – ואף רצוי שכך ינהגו – לקדם סוגיות פוליטיות כרצונם כאינדיבידואלים. אולם בגייסם את מנגנוני האוניברסיטה, את סמכותם ואת כוחם המוסדי, ובהישענם על איזשהו "רוב מזדמן" בקרב חברי הסנאט על מנת להביא להתגייסות מוסדית פוליטית הם חוטאים לקוד האתי של האוניברסיטאות, מעוותים את המנדט הציבורי שניתן להם, ומקטינים את אמון הציבור באקדמיה. ובימים סוערים כאלו, שבהם האמון הציבורי במוסדות (כולל מוסדות אקדמיים) יורד בהתמדה, ראוי היה שהאוניברסיטאות יישארו עוגן של אמת מדעית-מחקרית, ויתמקדו במטרה שלשמה נועדו – ייצור והוראת ידע חדש תוך חיפוש מתמיד אחר האמת. זוהי משימה קשה ושוחקת – אבל היא, ורק היא, תאפשר לאקדמיה חופשית באמת לקדם את החברה, לטובת כולם.
יונתן דובי הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת בן גוריון.
השב״כ רקוב אבל החלפת ראש הארגון לא תספיק. גוף שהפקיר את אזרחים לא רק בטבח שמחת תורה. בר התמקד רק ברדיפה פוליטית של פטריוטים מהצד הימני של המפה הפוליטית. איים בעבר כי אם יפוטר לא יהיו יותר בחירות – האם כעת ימומש האיום? האם הייתה כוונת זדון בהורדת הכוננות. האם ההוראה לגולני לסגת מהגדר הייתה בכוונת מכוון. ראש השב"כ מדבר על 45 סימים. בהמשך בשעה 3:00 ובשעה 4:00 נדלקו כבר 1000. רונן בר פברק תחקיר שיעלים את פשעיו. האיש צריך ללכת ישר לכלא.
אבל צריך להבין שללא חיסול מוחלט של שלטון שופטי העליון, שאשמים בכל הכאוס היום במדינת ישראל, בהשחתת מוסדות השלטון, בג”ץ מפעיל את חוק החירות לכל אויבנו כולל נוחבות. בג”ץ אשם ביצירת מפלצת רקובה בפרקליטות האזרחית והצבאית, בנפוטיזם ,בגזענות, בהפליה, בטיוח פרשת רשות המיסים ופרשת רות דוד ועוד. פרקליטות שתופרת משפטי דרייפוס, מוציאה הודעות שקריות בעזרת עינויים שכוללים גם מעשי סדום קשים. הפרקליטות הרקובה, בביצוע פשע של אכיפה בררנית ולא חוקרת ומאפשרת לפורעי רחוב מהשמאל לעשות ככל העולה על רוחם. כך עלה הרייך השלישי ע”י טרור רחוב, שבא לפרק את המדינה. אנרכיה היא מתכון רע בוודאי בזמן מלחמה. ככל שהאליטה, רובה אשכנזית חילונית, תרגיש שהיא תפסיד את השלטון, היא תדחוף לגופות בירקון.