טראמפ צועד שוב לתוך המלכודת של פוטין

האשליה נמשכת. מאז שוולדימיר פוטין הפך לנשיא רוסיה בשנת 2000, ארבעה נשיאים אמריקנים ניסו להתחבר אליו. בכל אחד מהמקרים החברות נגמרה בדמעות.

הנשיא טראמפ הוא המחזר הנוכחי. ב-18 בחודש פברואר האחרון הוא שלח לסעודיה את מזכיר המדינה מרקו רוביו, היועץ לביטחון לאומי מייק וולץ והשליח המיוחד סטיב וויטקוף, לסדרת פגישות עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. המטרה: להכין את הקרקע לשיחות שלום באוקראינה ולהפחית את המתיחות בין וושינגטון לבין מוסקבה.

לאחר מספר שעות במחיצת לברוב, רוביו יצא מעודד. מזכיר המדינה אמר כי רוסיה מעוניינת בסיום המלחמה, והוסיף כי הסכם הפסקת אש יכול להיות הצעד הראשון לקראת גישה חדשה במדיניות האמריקניות. הוא סיפר לסוכנות הידיעות AP כי שלום יכול להוביל ל"הזדמנויות אדירות" בין ארה"ב ורוסיה, והביע תקווה לפיה המהלך "יהיה טוב לעולם כולו וישפר את היחסים בין המדינות בטווח הארוך".

רוביו לא פירט באילו הזדמנויות בדיוק מדובר, וגם לא הסביר מדוע עלינו לסמוך על פוטין ועושה דברו לברוב. בפועל, בזמן כתיבת שורות אלו רוסיה לא נקטה בשום פעולה המצביעה על כך שהיא מעוניינת בשלום או בהפסקת אש. ההפך הוא הנכון: הצבא הרוסי הגביר את קצב המתקפות, וכוחות טריים בתגבור חיילים צפון-קוריאנים וסיוע ארטילרי כבד מתאמצים לכבוש מחדש שטחים רוסיים אותם האוקראינים כבשו אשתקד. רחפנים תוצרת איראן מכים בתשתית האנרגיה של אוקראינה, וטילים רוסיים גובים חיי אזרחים ברחובותיה.

אם כן, כהונת טראמפ השנייה נפתחת בדוגמה מכעיסה במיוחד לאופן בו נשיאים אמריקנים מנסים להתנהל מול ולדימיר פוטין כלשהו הקיים בדמיונותיהם, ולא מול פוטין האמיתי.

אפילו כאשר הנשיא טראמפ מצייץ הצהרות על כך שהוא שוקל בחיוב "סנקציות רחבות על רוסיה והטלת מכסים עד להשגת הפסקת אש והסכמה על שלום", הוא לא עשה דבר מלבד עצירת הסיוע האמריקני לאוקראינה והשהיית שיתוף הפעולה המודיעיני עמה. ובינתיים, כאשר נשאל לפני כשבוע האם לדעתו פוטין מעוניין בשלום, טראמפ השיב: "אני מאמין לו". לפחות יש מאמין אחד כזה.

הפרשנות האופטימית ביותר לגבי הצהרות טראמפ יכולה לגרוס כי הוא מנסה להאדיר את פוטין בפומבי כדי להביא אותו לשולחן הדיונים. אלא שטקטיקה זו היא פשוט גרסה מוגזמת למדי של השיטות הכושלות בהן השתמשו קודמיו בתפקיד בניסיון לחזר אחרי הנשיא הרוסי. גם הרקורד של טראמפ עצמו מראה כי הדרך היעילה היחידה להרתיע את הדוב הרוסי היא בדיפלומטיה קשוחה ואיום אמין בכוח.

היוזמות אותן קידם טראמפ בכהונתו הראשונה – השקעה בביטחון, סנקציות כלכליות, סיוע משמעותי לאוקראינה, יציאה מן ההסכם לפירוק נשק גרעיני לטווח בינוני ומעל הכל השמדת כוחות שכירי החרב הרוסיים בסוריה – היוו חריגה מן הנורמה. הנשיאים בוש הבן ואובמה ניסו שניהם להכניס את פוטין אל תוך משפחת העמים. שניהם חיפשו תחומים לשיתוף פעולה עם רוסיה, ושניהם הושיטו ידם לפוטין לשלום. הוא מעולם לא הושיט יד בחזרה.

בקיץ של שנת 2001, הנשיא בוש הבן נפגש עם פוטין בסלובניה. בוש רמז מראש על תוכניתו לפרוש מן האמנה נגד טילים בליסטיים, וסוגיית הטילים בכלל הייתה נושא השיחה העיקרי. הפסגה התנהלה באופן משביע רצון. פוטין נראה מרוצה ובוש אף אמר כי "הצליח לחוש את נשמתו" של הנשיא הרוסי. לאחר מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר בהמשך אותה שנה, בוש ופוטין ניסו לחמם את היחסים על בסיס עניין משותף במלחמה בטרור, ושתי המדינות חלקו מודיעין.

אך אז המצב החל להתדרדר. רוסיה הצטרפה לגרמניה וצרפת בהתנגדות למלחמה בעיראק. ארה"ב מצדה תמכה בשורת "מהפכות הצבע" שהדיחו שליטים פרו-רוסיים בגיאורגיה (2003), אוקראינה (2004) וקירגיזסטן (2005). המדינות הבלטיות הצטרפו לשורות נאט"ו, מחירי הנפט זינקו והעשירו את פוטין ומשטרו. ב-2007 הוא הגיע לוועידת הביטחון במינכן והכריז על כוונתו לאתגר את הסדר העולמי בהובלת ארה"ב. רוסיה פלשה לגיאורגיה כמה חודשים לאחר מכן.

כאשר ברק אובמה נכנס לבית הלבן ב-2009, דימיטרי מדבדב כיהן כנשיא אך ראש הממשלה פוטין ניהל את העניינים בפועל. אובמה ביקש להפוך את מורשת בוש כאשר הורה על נסיגה מעיראק, קיצץ בתקציב הביטחון וביטל תוכניות להציב טילים במרכז ומזרח אירופה.

מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון הגישה ללברוב כפתור "אתחול" שהיה אמור לסמל עידן דיפלומטי חדש. אמריקה ורוסיה הסכימו לחתום על אמנה חדשה לצמצום מאגרי הנשק הגרעיני.

באביב 2012, בעוד אובמה רץ לכהונה נוספת, הוא נפגש עם מדבדב בדרום קוריאה. מיקרופון שנותר פתוח קלט את הנשיא האמריקני מספר לעמיתו הרוסי כי "אלו הבחירות האחרונות שלי. לאחריהן אהיה יותר גמיש". מדבדב השיב בבדיחות: "אני מבין. אעביר את המידע הזה לוולדימיר".

המסר התקבל היטב. כשנה לתוך כהונת אובמה השנייה, פוטין (שכבר שב לכס הנשיא) סיפח את חצי-האי קרים. הוא פתח במלחמת גרילה במזרח אוקראינה והתערב במלחמת האזרחים בסוריה. אובמה החמיץ פנים אך לא נקף אצבע.

בתור מועמד לנשיאות ב-2016, דונלד טראמפ טען כי הוא יכול להצליח היכן שנשיאים אחרים כשלו. אך מאמציו כנשיא רוסנו מול סערות לכאורה כמו "ההתערבות הרוסית בבחירות", שהטילו צל על כהונתו החל מראשיתה.

פוטין הפך לנושא רעיל פוליטית עבור טראמפ, במיוחד לאחר הפיאסקו בפסגת הלסינקי ב-2018, אז הנשיא האמריקני צידד בזה הרוסי בשאלות על סוכנויות הביון בוושינגטון. כאשר מגפת הקורונה הגיעה לארה"ב ב-2020, חלון ההזדמנויות לשינוי מגמה מול רוסיה נסגר והותיר רק את הסנקציות היעילות על כנן.

אלו גם היו הדבר הראשון ממנו נפטר הנשיא ביידן. מדיניות החוץ של ממשל ביידן שאפה להוביל את רוסיה ל"מערכת יחסים יציבה וצפויה" עם ארה"ב. הם הסבירו את הרעיון בכך שהזזת רוסיה לשוליים תאפשר למקד תשומת לב רבה יותר בסין. ביידן הסיר את הסנקציות על צינור הנפט הרוסי שנבנה בגרמניה, חידש את האמנה לצמצום נשק גרעיני ללא תנאים חדשים, קיצץ בתקציב הביטחון ופגש את פוטין בז'נבה.

חודשיים לאחר מכן, ארה"ב ביצעה את הנסיגה החפוזה מאפגניסטן. האינפלציה דהרה ומיליוני מהגרים בלתי-חוקיים צצו בגבול הדרומי. פוטין מצדו החל להתכונן לפלישה לאוקראינה.

ממשל ביידן ניסה כמעט הכל. הוא ניסה לפרסם מסמכים מסווגים עם מידע על תנועות כוחות רוסיים ותשדורות צבאיות. הוא ניסה לאיים בסנקציות אך פוטין התעלם מהן. ב-24 בפברואר 2022 טורי שריון רוסיים פתחו במסע לעבר קייב.

ביידן הציע לנשיא האוקראיני זלנסקי פתח יציאה אך תגובתו הייתה "אני לא זקוק להסעה אלא לתחמושת". במהלך שלוש השנים הבאות, הנשיא והקונגרס פעלו כדי לספק לקייב את הנשק הדרוש להגנה עצמית אך קצב הסיוע היה איטי למדי. ביידן התמהמה בהחלטות חשובות בנוגע לסוגי החימוש וכלי הטיס והטנקים, והשתמש ברטוריקה מקסימליסטית כדי לטשטש את המעשים המועטים.

כעת נראה כי טראמפ שכח את הלקחים מכהונתו הראשונה וחוזר על טעויות העבר. הוא הקדיש את השבועות הראשונים של ממשלו להחלשת אוקראינה ופיזור חנופה לעבר רוסיה. הוא צועד בעיניים פקוחות לתוך אותה מלכודת שהונחה פעמים רבות בעבר. ומהמלכודת הזו לא תהיה יציאה קלה או מכובדת.

גרסה מלאה של הטור ראתה אור בכתב העת קומנטרי.